שאלות ותשובות

נושאים שונים

שאלה: מאז החטיפה והרצח של שלשת הנערים, גיל-עד אייל ונפתלי הי"ד, יש לי ספקות ובלבולים באמונה, אני נמצאת בחרדות, סובלת מנדודי שינה ועוד. מה לעשות?

תשובה:

כל מה שעובר על עם ישראל הוא צרת רבים, כמו שניכר במעשה החטיפה והרצח של שלשת הקדושים הי"ד שעורר הזדהות רבה של המוני יהודים בכל העולם. החרדות והקשיים הפרטיים שלך הם ביטוי של 'דינים', והמשימה היא 'להמתיק את הדינים'.

המתקת הדינים בכל מקום, ובמיוחד בהקשר הזה, היא על ידי התקשרות לציבור, לכלל ישראל, "פדה בשלום נפשי... כי ברבים היו עמדי". ההתקשרות לציבור מתחילה בתחושה בצער הציבור, "כל המצטער עם הצבור זוכה ורואה בנחמת צבור", אך גם לאחר שהתברר גורלם של הקדושים אין להתכנס ברגשות של אובדן וכאב (שהם 'דינים קשים' השורים על הפרט), אלא להמשיך את הקשר לציבור בתורה ובתפילה.

בכל בוקר לפני התפילה אומרים "הריני מקבל עלי מצות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך'" – וכך התפילה אינה פרטית אלא חלק מתפילת הציבור. וכן בלימוד תורה יש לכוון שזו התורה שניתנה לכל ישראל בהיותם "כאיש אחד בלב אחד". למעשה, טוב לקבוע לימוד בתורה יחד עם חברה – ועדיף בקבוצה של כמה חברות – ובכך להתחזק יחד מכח התורה. בכוח העיסוק החיובי בתורה ובתפילה, מתוך התקשרות לציבור – לחזק את האמונה ולסלק את הספקות (שגם הם 'דינים קשים'). יש להסיח את הדעת מהספקות והבלבולים, לעסוק בלימוד תורה המחזק את האמונה והשמחה, ואז הספקות יתפזרו ויעלמו בע"ה. יהי רצון שתבשרי בשורות טובות.

שאלה: ראיתי בספר אחד שכותב שיש מדרגה גבוהה יותר ממידת ה"השתוות", והיא לשמוח ביזיונות ולהצטער בשבחים. איך להתייחס לזה? מצד אחד זה נשמע לא אנושי, ממש מנוגד לגמרי לטבע, כמו לומר לאהוב את הזולת יותר ממני. ומאידך אולי זה פחות ממידת ההשתוות כי יש כאן התפעלות של הלב?

תשובה:

אלו שתי מדרגות שצריך את שתיהן, ובכל אחת חידוש מיוחד שאין בשניה. ונסביר: מדת ההשתוות היא יסוד גדול בעבודת השם, כמובא כבר בספרי המוסר הראשונים, "שיהיה שווה אצלו אם ישבחוהו בני אדם או יגנוהו" (חובת הלבבות), אדישות חיובית. גם מורנו הבעש"ט העלה על נס את המדה הזו, וכך פירש את הפסוק "שִויתי הוי' לנגדי תמיד" – "שויתי לשון השתוות, בכל דבר המאורע הכל יהיה שוה אצלו, בין בעניין שבני אדם משבחין אותו או מבזין אותו, וכן בכל שאר דברים... וכל דבר שיארע יאמר הלא זהו מאתו יתברך שמו... אבל מצד עצמו [מצד האדם] אין חילוק, וזה מדרגה גדולה מאוד" (צוואת הריב"ש, בהקשר זה ראוי להזכיר שהבעש"ט אמר שהוא "מהדורה חדשה" של חובת הלבבות). ובשם רבי הלל מפאריטש נאמר ווארט חריף, שמי שאין בו את מדת ההשתוות ראוי לשרפו עם החמץ בערב פסח (שהרי החמץ הוא גאווה וישות, ומי שאינו במדת ההשתוות הריהו כחתיכת חמץ)...

המדה השניה היא לשמוח בבזיונות, שהרי הבזיון הזה ודאי מגיע לי, כמו שאמר דוד המלך כששמעי קלל אותו "ה' אמר לו קלל", ויש בזה כדי לזכך אותי, כדברי חז"ל בשבח "השמחים ביסורים". כך כתוב בספרי המוסר "וישמח כאשר יחרפוהו ויבזוהו, שידע שהקב"ה אוהבו בשלוח לו ייסורין קלים כאלו כדי לטהר עונותיו" (ראשית חכמה שער הענוה פ"ג. עיין שם), וכן לצד השני, להצטער כשמשבחים אותו, שמא הדבר יביאו לידי גאוה, ובוודאי אם השבח אינו נכון.

במדת ההשתוות האדם אינו 'מתפעל' ומתרגש כלל מהמציאות הסובבת. זוהי שליטה מלאה של המוחין על המדות, "מוח שליט על הלב". לעומת זאת השמח בביזיון ומצטער בשבחים זו מדה המורגשת בלב. והנה למרות שהמוח צריך להיות שליט על הלב, מבואר בחסידות שיש דרגה של פנימיות הלבהשולטת על המוח. כך יכול להיות שהרגשת השמחה על בזיונו היא ביטוי עמוק של פנימיות הלב (ומדובר בהרגשה אמתית וטבעית, ולא מלאכותית, ושלא ירמה האדם את עצמו). באמת, אין הכרעה מוחלטת מה גבוה יותר, הלב או המח, כי יש דרגה גבוהה של פנימיות המח שמעל פנימיות הלב, וכן הלאה והלאה עד אין סוף. מכל מקום, תכלית האדם בעבודתו בעולם הזה היא לתקן את הלב (והתפעלותו) על ידי המח, תיקון המדות על ידי "מוחין דגדלות", ולכן עיקר העבודה למעשה היא להגיע למדת ההשתוות.

אמנם, יש עבודה של "גדלות" ועבודה של "קטנות". ואחד היסודות העיקריים שגילה הבעש"ט הוא עבודת ה' התמימה גם במצב של קטנות (כמו שמסופר על הבעש"ט עצמו, כנודע), ובאמת יש לקב"ה נחת-רוח מיוחדת ושמחה עצומה מעבודה זו, "נער ישראל ואוהבהו". לכן יש טוב-טעם מיוחד בעבודת הנפש של השמח בביזיון ומצטער בשבח.

והנה על האדם לשאוף להיות בגדלות מוחין, אבל לפעמים הוא נופל למצב של קטנות מוחין. "שבע יפול צדיק וקם", וגם לצדיק הכי גדול יש נפילה יחסית לפי ערכו (ממדרגתו הגבוהה שהיא בבחינת מתנה מלמעלה), אלא שצריך להכין עצמו מתחילה שהנפילה לא תהיה נפילה גמורה והתרסקות ח"ו, אלא נפילה יחסית לדרגה של קטנות, המוכנה מראש ונטועה כבסיס בנפשו, וממנה יעלה חזרה (כמבואר ב"חינוך קטן" לאדה"ז). כאשר הצדיק נמצא בדרגה של גדלות מוחין, הוא נוהג במדת ההשתוות, אבל כשהוא נופל מעט מדרגתו לדרגה של קטנות (יחסית) אז יחוש שמחה בבזיון וצער מהשבח. העבודה המצויה ביותר, בפרט בדורות האחרונים, מתייחסת הרבה למצב של קטנות מוחין (או נפילה לקטנות מוחין) שמלוה אותנו בעולם הזה, אך גדולי החסידות התמסרו להנחיל את העבודה של גדלות מוחין, שכל אחד יטעם ממנה (ככתוב שאדמו"ר הזקן מסר את נפשו על הדבר), ולכן לכל אחד שייכת בפועל העבודה על מדת ההשתוות.

שאלה: הגב' רחל בולטון תחי', אשה רבת פעלים וזכויות, התייעצה באיזה שם כדאי לקרוא לשיטה הייחודית שהיא פיתחה, שנועדה להעניק לאנשים "כלים לשינוי בחיים" מתוך מבט יהודי-חסידי. ההתלבטות היתה בין "החופש לבחור" ל"תעצומות".

תשובה:

שני השמות כאחד יפים וטובים, ואף קרובים במשמעותם. החופש לבחור הוא היסוד הגדול שהכל עומד עליו – כמו שמאריך הרמב"ם בהלכות תשובה – ובוודאי יכולת התיקון והשיפור. אולם צריך להדגיש שאין זה חופש סתמי שבו כל האפשרויות שוות, אלא בחירה והעדפה של הטוב והחיים על פני הרע והמות, "החיים והמות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים".

בעומק, הבחירה בחיים פירושה שלא להסתפק בעצם העשייה הנכונה, אלא להכיר בחיות האלוקית המאפשרת את עצם הבחירה – ולכן לא להחזיק טובה לעצמי, לא לנַכֵס את ההצלחה ובכך להעצים את הרגשת האני, האגו והישות המופרזת (האגו אותיות גאוה). הרבה שיטות המצויות היום עוסקות ב'אימון' האדם לקראת הצלחה, אך חסרות את היסוד הזה של הכרה בה' ובטובתו, וממילא גורמות לאדם ליפול ברשת ההצלחה עצמה (כמו שמסביר מורנו הבעש"ט את סוד נשיכת הנחש בעקב). כאשר הבחירה נעשית בצורה מתוקנת, מתוך אמונה בה' והודיה לו, מתוך ענוה וצניעות – יש לה כח עצום לשנות את המציאות, כח של "קביעה רצונית" פועלת ויוצרת.

העוצמה הטמונה בבחירה הנכונה מתקשרת למלה תעצומות, המופיעה פעם אחת בתנ"ך, במזמור סח בתהלים המסתיים בפסוקים"לָרֹכֵב בִּשְׁמֵי שְׁמֵי קֶדֶם הֵן יִתֵּן בְּקוֹלוֹ קוֹל עֹז. תְּנוּ עֹז לֵאלֹהִים עַל יִשְׂרָאֵל גַּאֲוָתוֹ וְעֻזּוֹ בַּשְּׁחָקִים. נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ אֵל יִשְׂרָאֵל הוּא נֹתֵן עֹז וְתַעֲצֻמוֹת לָעָם בָּרוּךְ אֱלֹהִים". בפסוקים יש תהליך ברור של ירידת העֹז: תחילה הוא משתייך לה', ומקומו בשמים ובשחקים, אך לבסוף ה' נותן אותו לישראל (ראה פירוש הראב"ע), שהרי ה' הוא "אל ישראל" ושמו משותף בשמנו – ואז נוספת המלה תעצומות. מכאן שתעצומות פירושו התעצמות שלנו עם העֹז שניתן לנו מאת ה' – התעצמות הבאה בכוח הבחירה הטובה שלנו, כמו שמדגיש המלבי"ם בפירושו (כאשר כח הבחירה בשלמות מופיע דוקא אצל ישראל, וקשור לבית הבחירה, "ממקדשיך", כמבואר במקום אחר).

הביטוי עוז ותעצומות מזכיר את מה שנאמר בפרשתנו "וזכרת את הוי' אלהיך כי הוא הנֹתן לך כֹּחלעשות חיל" – הכח מקביל לעֹז והחיל מקביל לתעצומות. גם כאן, הכח הוא מה שניתן מלמעלה (כמו העז) והחיל הוא החלק שלנו, המעשה האנושי המהווה כלי לכח האלוקי שניתן לנו (כך עולה גם מההקבלה לפסוק הקודם, השלילי, "כֹּחי ועֹצם ידי עשה לי את החיל", ואילו בפסוק החיובי במקום "כחי" נאמר שה' נותן כח, ואילו ל"עצם ידי" אין הקבלה מפורשת ולכן נראה שהוא נכלל ומתעצם בתוך החיל, ודוק).

הפירוש הפנימי לכל זה הוא שמדובר בשני סוגים של מודעות. כאשר הדגש הוא על העז והכח שניתן לנו מלמעלה, זו "מודעות אלוקית" – האדם אינו מודע לעצמו כדבר נפרד, אלא בתחושת בטול לאין האלוקי המהוה ומחיה אותו. אך כאשר לכח נוסף חיל ולעז נוסף תעצומות, זוהי מודעות טבעית – דהיינו שהאדם מודע לעצמו, אך לא כ"מודעות עצמית" נפרדת אלא תוך הזדהות מלאה וטבעית עם הקב"ה. אין הכוונה לטבע הראשוני שלנו, "עיר פרא אדם יולד", אלא ל"טבע יהודי" מתוקן, שאליו אנו שואפים להגיע.

כח ועז הן תכונות גבריות, של האיש ש"דרכו לכבוש", ואילו החיל היא תכונה שהשתבחה בה האשה, "אשת חיל מי ימצא", וכן תעצומות מכוונת יותר לעוצמה הנשית הפנימית, כפי שרמוז ביצירת האשה "עצם מעצמי" – ואכן האשה שייכת יותר ל"מודעות טבעית". "אין עז אלא תורה" – התכונה הגברית של העז מתאימה ללימוד תורה, שבו מצווים בעיקר הגברים. ואילו התעצומות מתאימות לעבודת התפילה, שבה מצטיינת האשה (כמו תפילת חנה, שממנה נלמדו עיקר הלכות תפילה), כשהיא מתעצמת בכוונתה ובוקעת רקיעים.

תעצומות באה משרש עצם, המופיע לראשונה בפסוק "עצם מעצמי". לפני כן מדובר על העצים בגן העדן, וכך המלה עצם היא עץ-מ, נוטריקון של עץ החיים. שהרי התכלית היא "ראה חיים עם אשה אשר אהבת". עץ החיים מייצג את המודעות הטבעית המתוקנת, לעומת עץ הדעת שהביא בתחילה למודעות עצמית בעייתית ולגזרת המיתה. את המלה עצם ניתן לדרוש גם כראשי תבות: ענוה צניעותמסירות-נפש – מסירות נפש היא ההתעצמות, והתכונות שאיתן האשה מתעצמת הן ענוה וצניעות.

תעצומות הענוה והצניעות הן הערובה לכך שהחופש לבחור יופיע בצורה מתוקנת: שהאדם ידע במה לבחור ואיך לבחור, ברצון עז (קביעה רצונית) שיש בו גם תקיפות ועוצמה וגם אמונה והודיה אין-סופית, מתוך "מודעות טבעית" מתוקנת. זו העוצמה הנשית של האשה והאם היהודיה, עליה נאמר "אשת חיל עטרת בעלה".

גם תעצומות וגם החופש לבחור הם שמות יפים וטובים. יש פעם אחת "תעצומות" בתנ"ך בתהלים: אל ישראל הוא נתן עז ותעצמות לעם ברוך אלהים, ראה מלבי"ם שם שמקשר תעצומות עם החופש לבחור. בפסוק הקודם כתוב תנו עז לאלהים וגו', העז שייך לה' אך כאשר הוא נותן את זה לישראל (ראה ראב"ע על הפסוק), כאל ישראל (שנותן אל, א סגולה, ישראל), הוא מצרף לעז תעצומות היינו התעצמות עם העז,

ע"ד הוא הנתן לך כח לעשות חיל, הכח כנגד העז שניתן מלמעלה והחיל כנגד התעצומות דהיינו ההתעצמות עם העז. בלשוננו: ממודעות אלהית שה' נותן הכל (הוא נתן עז) למודעות טבעית (ותעצומות).

החיל הוא בחינת אשת חיל, בעוד שהכח והעז הם יותר תכונות גבריות.

חז"ל דרשו אין עז אלא תורה כמ"ש ה' עז לעמו יתן וגו', והוא מתנה וגילוי מלמעלה, בחינת איש, אך תעצומות היא בעיקר עבודת התפלה השייכת יותר לנשים.

השרש עצם הוא עצ-מ נוטריקון עץ החיים. עץ ר"ת ענוה צניעות ו-מ מסירות נפש, כלומר שהתעצמות האשה בפרט היא מסירות נפש הבאה מתוך ענוה וצניעות, וזה עץ החיים - ראה חיים עם אשה וגו'.

החופש לבחור היינו בין חיים וטוב להיפך החיים והטוב (ראה נתתי לפניך וגו' ובחרת בחיים), זה צריך להדגיש, וכמו שמפרש הבעל שם טוב שגם במעשה הטוב יש חטא דהיינו הרגשת האני, נשיכת הנחש בסוף המעשה הטוב, בעקב. וממילא מאד חשוב להדגיש כאשר מדברים עם אנשים על התעצמות וכיוצא בזה, לבחור להצליח בחיים וכו', שכל השיטות ההדומות המהלכות ברחוב כולן בנויות על ישות מופרזת, היפך הקדושה. אצלנו קוראים לדרך הקדושה בהחופש לבחור... קביעה רצונית, קשור לאשה כשרה העושה רצון בעלה שעושה ומתקנת את הרצון בנפש, במה לבחור ואיך לבחור עם כל התוקף אך מתוך ענוה וצניעות אמיתיות, היינו אשת חיל עטרת בעלה. בברכת הצלחה!

שאלה: בחסידות יש הרבה דרכים של טיפול נפשי, אך פחות כלים של אבחון כמו בפסיכולוגיה שמנסה למצוא את הגורם והשורש לכל תופעה נפשית.
מה אומרת על כך החסידות?

תשובה: 

לפי דרך החסידות, ההדרכה הכללית היא שאין צורך לחטט יותר מדי אחרי מניעים נעלמים ומקורות נסתרים, כמו למשל תסביכים תת-הכרתיים משנות הילדות. לכאורה, יש צדק בטענת הפסיכולוגיה שכדי להבריא את הסימנים החיצוניים (סימפטומים) צריך לטפל בשורש. אבל ראשית, חסר כאן הממד של האמונה. הקב"ה אינו מעמיד את האדם במצב שאינו יכול להתמודד מולו, "אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו", אלא נותן לו את הכלים לטפל בבעיות לפי הרובד הגלוי והידוע לפניו. "הנסתרות לה' אלהינו (לטפל ולהבריא את השרשים הנעלמים) והנגלות לנו ולבנינו". כך לימד מורנו הבעל-שם-טוב שהאדם אינו צריך לדעת את "גלגולי הנשמה" הקודמים שלו (גם אם היו כאלה), אלא לחיות בצורה בריאה כפי שהוא היום, ולהתמקד בתחום שתחת הבחירה החופשית שלו. כך גם בנוגע לשרשים נפשיים ב"תהום" הלא-ידועה שבנפש, יש להתייחס אליהם כאל "גלגול קודם" שאין בכוחי, ואין מתפקידי, לעסוק בו. מתוך האמונה, נובע בטחון חזק בה' ה"רופא כל בשר" ברפואת הנפש ורפואת הגוף, והוא יעשה את שלו באופן הטוב לי ביותר.  בנוסף, צריך להבין שהקשר בין הסימנים לשרשים הוא דו-סטרי.

 

כמו שגיזום ענפים בעץ מעניק כח לשרשים, כך ניתן לגעת ולטפל ברבדים הנסתרים והנעלמים של הנפש על-ידי טיפול בחלקים הגלויים והמודעים. בתפיסה מקיפה וכוללת (הוליסטית) של הנפש, מבינים שיש איזון חוזר בין כל חלקי הנפש (כמו המושג "אור חוזר" בקבלה), והטיפול ברובד שנמצא תחת הכרתנו ושליטתנו חוזר ומשפיע על כל "שיעור הקומה" של האדם, עד לחלקים הנסתרים והעמוקים ביותר. למשל, אם האדם שקוע בעצבות (עד כדי דכאון, ח"ו), אפשר בהחלט לטפל בכך גם מבלי שנחשוף גורמים נסתרים הנמצאים מתחת לסף ההכרה, משקעי עבר וכדו' (אך מבלי "לטאטא תחת השטיח" גורמים ידועים), והשמחה תחלחל בכל האישיות ותבריא אותה. בלשון ההלכה, יש 'סימנים' שלכאורה נראים כסימנים חיצוניים, אך אליבא דאמת הם ביטוי של עצם העניין (כמו סימני טהרה של בעלי חיים). כך גם בנוגע לכל תופעה נפשית גלויה, אין היא רק סימן חיצוני (כמו כתם שמנקים בפסח), אלא ביטוי של עצם הנפש, ולכן הטיפול בה הוא טיפול בנפש עצמה. הפסיכולוגיה מאבחנת וקוראת בשם מדויק לכל בעיה, וזה עלול להיות דבר שלילי, כי ברגע שנותנים הגדרה במינוחים רפואיים, הדבר חוסם את אפשרות הריפוי, כיון שיש בכך קביעת עובדה סופית: אתה חולה וזהו. הגישה הזו קרובה לפטליזם שלילי (אמונה בגורל עיוור וקבוע מראש), המנוגד ליהדות ולבחירה החופשית. אין הכוונה שצריך להתעלם לגמרי ולא להכיר את המושגים השונים שחשפה הפסיכולוגיה, כמו כל חכמה שיש בה חלקים טובים ("חכמה בגויים תאמין"), אלא לא לייחס להם משקל יתר.

 

צריך להכיר שבאמת יש לכולנו בעיות נפשיות, וכולנו מתמודדים עם אותם אבי-טיפוס הדורשים טיפול, כמו גאוה, יאוש ופחד. במדה מסוימת כולנו חולים, אבל כולנו יכולים להגיע לבריאות נפשית, שהיא תוצר של אמונה, עבודה ותשומת-לב. ליועץ טוב בדרך החסידות, צריך להיות חוש אבחון טבעי חד ומפותח, ובעיקר – עליו להיות שופע אהבה ועידוד, לתמוך ולשקם במטופל, והעיקר – לנסוך בו כוחות להתמודד ולתקן את עצמו, מתוך הרבה אמונה ובטחון בה'.

שאלה: שאלתי את הרב איך לעזור לחבר שנמצא בדכאון, והרב המליץ ללמוד איתו את אגרת הקדש יא בספר התניא. ברוך ה', הלימוד כבר עוזר, אך מתוך הדברים עלתה שאלה.
האגרת מסבירה כיצד יש להתמודד עם קשיים ויסורים בכח האמונה שהכל בא מה' בכל רגע וממילא הכל טוב. בסיום האגרת כתוב: ובאמונה זו באמת נעשה הכל טוב גם בגלוי שבאמונה זו שמאמין שהרע הנדמה בגלוי כל חיותו הוא מטוב העליון שהיא חכמתו יתברך שאינה מושגת והיא העדן שלמעלה מעוה"ב הרי באמונה זו נכלל ומתעלה באמת הרע המדומה בטוב העליון הגנוז.
שאלתי היא מה משמעות הדברים? האם הכוונה שהכל טוב כבר בהוה, רק שהטוב הזה אינו מושג, והדבר היחיד שצריך להשתנות הוא תודעת האדם הסובייקטיבית (ולא המציאות), או שמדובר בשינוי במציאות ממש? אם מדובר על שינוי ממשי, זה ודאי מוגבל – אם קרה משהו בלתי הפיך במציאות
(למשל אובדן של אדם קרוב), איך הוא יכול להפוך ל"טוב הנראה והנגלה"?

 

תשובה: שתי האפשרויות שהעלית בשאלתך נכונות: עבודה אחת היא לשנות את התודעה על ידי ראית הטוב הפנימי שבתוך הרע המדומה. זו העבודה העיקרית במקרים בהם לא שייך לשנות את המצב הגשמי של הרע המדומה.
אז, מתוך ההתבוננות כי הכל בהשגחה פרטית ו"אין רע יורד מלמעלה" ניתן לזהות את הטוב הפנימי שבתוך המציאות הקבועה.
עבודה שניה היא במצבים של מציאות שיכולה להשתנות לטובה בפועל, כדוגמת החלמת חולה, שיפור מצב הפרנסה וכיו"ב. גם כאן, אין הכוונה (רק) לעבודה המעשית לשינוי המצב – להתנהג לפי הוראות הרופא, למצוא עבודה מכניסה יותר וכיו"ב – אלא (בעיקר) לשינוי המתחולל על ידי תוקף האמונה ושינוי התודעה. במקרה כזה, אומר אדמו"ר הזקן, על ידי האמונה בטוב ה' וההכרה שהכל בא ממנו, הרע המדומה נכלל בטוב הגנוז ומתהפך לטוב הנראה והנגלה.


שני הסוגים של שינוי התודעה הם בעצם שתי בחינות הקיימות בתוך הדעת של האדם, בסוד "עץ הדעת טוב ורע". בלשון הקבלה, הדעת של האדם מורכבת מ"תרין עטרין" – "עטרא דחסדים" ו"עטרא דגבורות" (שתי 'עטרות', עטרה של חסדים ועטרה של גבורות). צד החסד הוא "עץ הדעת
טוב" – הכח לשנות את המציאות לטובה בפועל ממש, בהגברת החסדים והשלטת הטוב הגנוז בכל מציאות. צד הגבורה הוא התיקון של "עץ הדעת... רע" – התמודדות עם מצב של דין וקושי (בלתי הפיך) על ידי שינוי התודעה גם ביחס למה שנתפס כרע ומציאת הטוב הגנוז בתוכו.


בעבודת הנפש הפנימית, שתי הבחינות הללו הן גם השרש של שתי העבודות העיקריות של האדם בהתמודדות עם הרע שבתוכו פנימה – "אתכפיא" ו"אתהפכא": עבודת ה"אתכפיא" היא הכח להשתלט על הרע שבנפש ולכפות אותו בדרך של "מח שליט על הלב". בדומה להשתלטות המח-התודעה על הרע (המדומה) במציאות, ומניעת ההשלכות ההרסניות שלו (בדכאון, ספקות באמונה וכו'), כך גם ביחס לרע שבתוך הנפש, אתכפיא היא השתלטות המח - התודעה על מציאות הרע כפי שהיא וריסון הרע הזה מלבוא לידי ביטוי שלילי במציאות (מתוך הכרה שיש גם ברע זה טוב גנוז – שליחות אלקית מיוחדת בהתמודדות איתו). עבודת ה"אתהפכא" היא הפיכת הרע עצמו לטוב, בדומה לשינוי המציאות השלילית לטוב הנראה והנגלה.

שאלהאני מרגיש שאני בירידה רוחנית ארוכה, ואינני יודע מה לעשות כדי לעצור את זה. אני מקיים תורה ומצוות אבל אין לי הרגש של קבלת עול מלכות שמיים.

 

תשובה:

שני הכללים הגדולים בעבודת ה' יתברך הם "תמים תהיה עם הוי' אלהיך", ו"עבדו את הוי' בשמחה". מי שנוהג בתמימות, התמסרות ורצינות, עובד את ה' במידה שווה גם כאשר אינו מרגיש 'הארה' גלויה. ואז הקב"ה משיב לו באותה מטבע, כמו שפירש רש"י שכאשר "תמים תהיה" אז "תהיה עם הוי' אלהיך". רק תשמח שאתה יהודי ותאמין שה' אוהב אותך ונתן לך תורה ומצוות כדי לזכות אותך ולהנחיל לך כל טוב סלה בזה ובבא. "כי בשמחה תצאו" – על ידי השמחה יוצאים לבסוף מכל ההחשכות וההסתרים.

 

הדרך להגיע לשמחה היא על ידי האמונה. כדאי ללמוד ולהעמיק בפרק ל"ג בספר התניא (שכולו עצת נפש עמוקה, כמו שמעיד אדמו"ר הזקן "כי בהם ימצא מרגוע לנפשו"), העוסק במי שצריך חיזוק לעבודת ה' בשמחה גם בזמן שהוא חש קשיים. מוסבר שם שכדי להגיע ל"שמחת הנפש האמיתית" יש לחזק את האמונה, "וצדיק באמונתו יחיה", וזאת על-ידי התבוננות בכך שה' נמצא ממש עמנו כאן, וכך מגיעים לשמחה בהרגשת קירבת אלוקים, ושמחה בכך שה' שמח בדירתו עמנו.

 

והנה רמז נאה בכל זה: שני הפסוקים "תמים תהיה עם הוי' אלהיך", "עבדו את הוי' בשמחה" עולים בגימטריא עבד פעמים הוי' – זהו יסוד עבודת ה'. עבד הוי' = אמונה, שהרי הכל מתחיל ומסתיים באמונה, "באמונתו יחיה" (כמבואר בתניא שם). עבודת ה' בשמחה אינה סותרת כמובן את העבודה ביראה, "עבדו את הוי' ביראה", ודוקא היראה היא "ראשית העבודה ועיקרה ושורשה" (תניא פמ"א), והנה "עבדו את הוי' בשמחה" = ארבע פעמים יראה (דהיינו שזהו הערך ממוצע של כל מלה).

שאלה: אני לומדת במוסד חינוכי חב"די ורוצה מאוד להתחבר לשורשים של חב"ד, אבל אני מרגישה יובש, ריקנות וחוסר התעוררות הלב לה'. מאידך, אולי זו רק הגאווה שלי שמסנוורת את עיני מלראות את הטוב. אינני יודעת מה לעשות. בהקשר זה אני שואלת: איך ההדרכה של "מוח שליט על הלב" הולכת יחד עם אמת? האין בזה ממד של שקר שהשכל מתעלם ממה שהוא באמת מרגיש בלב?

תשובה:

בכל מקום יש טוב ורע. עליך לקבל את הטוב, להתעלם מהלא-טוב, ובכלל להיות משפיעה את הטוב שבך (האור שבך, החסידות שבך) לסביבה שבה את נמצאת.

 

ההדרכה היסודית בעבודת ה' היא אכן שהמוח יהיה שליט על הלב, אבל הכוונה היא לחיצוניות הלב דהיינו לכל תאוות היצר-הרע וכדומה המיוחסות ללב ("הלב חומד"). הקב"ה ברא אותנו כך שהמוח, הרובד השכלי בנפש, צריך ויכול לקבוע (בכל רגע) כיצד נתנהג, מבלי להיכנע ולהיגרר אחר רצון הלב שבטבעו הראשוני 'משתולל' ללא רסן, "עיר פרא אדם יולד"...

 

אבל אין הכוונה שנפעל ללא רגש וחיות פנימית, חס ושלום. אדרבה, בנוגע לפנימיות הלב – הרצון הפנימי להתקרב לה' – מוסבר בחסידות ש"פנימיות הלב שליט על המוח".

 

בנוסף, אמנם בחסידות חב"ד מודגש הרבה הצד של המוח (ולכן החסידות נקראת בשם זה, "חכמה, בינה, דעת"), אבל המטרה היא לא להישאר רק ברובד של ה'השכלה' – הכרה שכלית שיש בה משהו 'קר ויבש' - אלא להגיע לבסוף ל'התפעלות' אמיתית, דהיינו התעוררות-אמת של מדות הלב, כמו אהבה ויראה (התעוררות חמה וחיה, כטבעו של הלב). אלא שכדי להגיע להתעוררות אמיתית ופנימית, צריך בדרך כלל לעבוד הרבה עם השכל – כך שהשכל יפעיל ממילא את הלב (למשל, ככל שאני לומד ויודע על אהבת ה' אלי, כך אני מתעורר באהבת-אמת לעומתו) – ולא לעורר את הרגש באופן מלאכותי וחיצוני (שממילא יש בזה צד שקרי). מכל מקום, הנקודה של "פנימיות הלב" מכוונת את המוח, לפעמים הדבר נעשה בהסתר ובאופן לא-מודע, ולפעמים הנקודה הזו מתגלה באופן של חוויה מתוקנת.

 

את זקוקה ל'משפיעה' טובה, שתעזור לכוון אותך בדרכך בעבודת השי"ת. ברכה שתצליחי בכל, ותבשרי בשורות טובות.

שאלה:

האם זה נכון שמורה יעיר לתלמיד או יעניש אותו על התנהגות לא ראויה או התחצפות בעוד שהמורה בעצמו מרגיש שהוא נגוע באותה המידה המקולקלת, או שחש כעוס ופגוע באופן אישי מהתנהגות התלמיד? מהי התגובה הנכונה של המורה להפרת משמעת של תלמיד בכיתה?

תשובה:

כמובן שהמחנך, כמו כל אחד, צריך לקיים את דברי חז"ל במסכת אבות (ו, א) "והוה צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו". הצניעות, במובן של הסתפקות במועט, מביאה את האדם לארך רוח מתוך ההכרה שמה שה' נתן לי הוא הרבה ויש לי את כל מה שצריך, וממילא הוא לא בא לידי כעס, הקפדה או עלבון.

 

לגבי כעס של מחנך, כותב אדמו"ר הזקן בתניא (אגרת הקודש כ"ה): "בענין הכעס שהוא כעובד עבודה זרה, והיינו במילי דעלמא. כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ולכן במילי דשמיא – לאפרושי מאיסורא, לא שייך האי טעמא דאמרן. וכמ"ש 'ויקצוף משה' והיינו משום כי ה' הקרה לפניו מצוה זו לאפרושי מאיסורא כדי לזכותו". ממשה רבנו אנו למדים כי המחנך, שתפקידו הוא ליישר את דרכו של התלמיד ו'לאפרושי מאיסורא', צריך לכעוס על התלמיד במקום בו התלמיד נוהג שלא כהוגן. הרמב"ם מסביר שאין לו למחנך לכעוס באמת, אלא רק להראות פנים כועסות לצורך המשימה החינוכית, אמנם מדברי אדמו"ר הזקן משמע שעל המחנך באמת לכעוס במידת מה וכעס זה אינו כלול במאמר חז"ל "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה".

 

מכל מקום אנחנו למדים שהביטוי "מוחל על עלבונו" לא מדבר במצב שיש עליך מצוה של 'לאפרושי מאיסורא', שהוא תפקידו של המחנך. אמנם, המחנך צריך לדעת איך לבצע את המשימה באופן נכון. הרבי הריי"ץ בקונטרס 'כללי חינוך והדרכה' שולל פתרון בדרך של צעקה על התלמיד, קל וחומר שהוא שולל הכאה של הילד. הוא מסביר שאף על פי שלעיתים יושג פתרון לטווח הקצר בהחזרת הסדר על כנו, לטווח הארוך יכולה הצעקה לפעול כבומרנג ולהשיג את ההיפך מהמכוון. אם התלמיד מגיע למצב בו הוא קצת 'יצא מדעתו', יש מקום להוציאו מהכיתה לזמן מוגבל עד שתתיישב דעתו. עם זאת, אין לשלוח אותו הביתה כעונש על התנהגותו.

 

בכל אופן, מכיוון שמדובר בהפעלת דין, צריך תמיד שהדין יהיה ממותק. מבין שלשת האבות, מדת הגבורה שייכת דווקא ליצחק, ששמו מלשון צחוק. בחסידות למדים הרבה דברים מהקשר בין "פחד יצחק" לצחוק, ולעניין חינוך יש ללמוד כי הפעלת מדת הדין צריכה להיות מלווה בהרבה צחוק.

 

לצחוק יש כמה תפקידים: ראשית כל, צריך לדעת איך לחייך אל הילד המפריע – לפעמים מה שחסר לו הוא החיוך והחום שהוא מקרין. שנית, יש בצחוק ממד של "פגע בו כיוצא בו" – תוך רגישות לכך שהילד לא יפגע, המחנך צריך לעשות מהמצב קצת 'ליצנות', להפוך את הסיטואציה למצחיקה, שגם ה'דינים' שהגיעו מצד הילד יתפוגגו וילכו לאיבוד. התוצאה היא כאמור, שמסיטואציה מלאת דין, הן מצד התלמיד והן מצד הגערה ההכרחית של המחנך, ניתן לתקן ולהשיב את האוירה הטובה למקומה.

 

בסופו של דבר, הרצון, הן של המורים והן של התלמידים, הוא שכולם יהיו שמחים. כדי להגיע לשמחה צריך גם לשמור על הכללים, אך הכל תוך איזון בין שימוש בדין לצחוק. כמובן, זו לא הדרכה קלה, והכי חשוב להתפלל לה' שנגיע לנוסחא המדוייקת, כמו שהתפלל דוד המלך "ויהי נעם ה' אלקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו". ה' הוא המשלים את המעשה שלנו כפי הכוונה הרצויה.

שאלה: האם זה נכון שמורה יעיר לתלמיד או יעניש אותו על התנהגות לא ראויה או התחצפות בעוד שהמורה בעצמו מרגיש שהוא נגוע באותה המידה המקולקלת, או שחש כעוס ופגוע באופן אישי מהתנהגות התלמיד? מהי התגובה הנכונה של המורה להפרת משמעת של תלמיד בכיתה?


תשובה: כמובן שהמחנך, כמו כל אחד, צריך לקיים את דברי חז"ל במסכת אבות (ו, א) "והוה צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו". הצניעות, במובן של הסתפקות במועט, מביאה את האדם לארך רוח מתוך ההכרה שמה שה' נתן לי הוא הרבה ויש לי את כל מה שצריך, וממילא הוא לא בא לידי כעס, הקפדה או עלבון.


לגבי כעס של מחנך, כותב אדמו"ר הזקן בתניא (אגרת הקודש כ"ה): "בענין הכעס שהוא כעובד עבודה זרה, והיינו במילי דעלמא. כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ולכן במילי דשמיא - לאפרושי מאיסורא, לא שייך האי טעמא דאמרן. וכמ"ש 'ויקצוף משה' והיינו משום כי ה' הקרה לפניו מצוה זו לאפרושי מאיסורא כדי לזכותו". ממשה רבנו אנו למדים כי המחנך, שתפקידו הוא ליישר את דרכו של התלמיד ו'לאפרושי מאיסורא', צריך לכעוס על התלמיד במקום בו התלמיד נוהג שלא כהוגן. הרמב"ם מסביר שאין לו למחנך לכעוס באמת, אלא רק להראות פנים כועסות לצורך המשימה החינוכית, אמנם מדברי אדמו"ר הזקן משמע שעל המחנך באמת לכעוס במידת מה וכעס זה אינו כלול במאמר חז"ל "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה".


מכל מקום אנחנו למדים שהביטוי "מוחל על עלבונו" לא מדבר במצב שיש עליך מצוה של 'לאפרושי מאיסורא', שהוא תפקידו של המחנך. אמנם, המחנך צריך לדעת איך לבצע את המשימה באופן נכון. הרבי הריי"ץ בקונטרס 'כללי חינוך והדרכה' שולל פתרון בדרך של צעקה על התלמיד,
קל וחומר שהוא שולל הכאה של הילד. הוא מסביר שאף על פי שלעיתים יושג פתרון לטווח הקצר בהחזרת הסדר על כנו, לטווח הארוך יכולה הצעקה לפעול כבומרנג ולהשיג את ההיפך מהמכוון. אם התלמיד מגיע למצב בו הוא קצת 'יצא מדעתו', יש מקום להוציאו מהכיתה לזמן מוגבל עד שתתיישב דעתו. עם זאת, אין לשלוח אותו הביתה כעונש על התנהגותו.


בכל אופן, מכיוון שמדובר בהפעלת דין, צריך תמיד שהדין יהיה ממותק. מבין שלשת האבות, מדת הגבורה שייכת דווקא ליצחק, ששמו מלשון צחוק. בחסידות למדים הרבה דברים מהקשר בין "פחד יצחק" לצחוק, ולעניין חינוך יש ללמוד כי הפעלת מדת הדין צריכה להיות מלווה בהרבה צחוק.
לצחוק יש כמה תפקידים: ראשית כל, צריך לדעת איך לחייך אל הילד המפריע - לפעמים מה שחסר לו הוא החיוך והחום שהוא מקרין. שנית, יש בצחוק ממד של "פגע בו כיוצא בו" - תוך רגישות לכך שהילד לא יפגע, המחנך צריך לעשות מהמצב קצת 'ליצנות', להפוך את הסיטואציה למצחיקה, שגם ה'דינים' שהגיעו מצד הילד יתפוגגו וילכו לאיבוד. התוצאה היא כאמור, שמסיטואציה מלאת דין, הן מצד התלמיד והן מצד הגערה ההכרחית של המחנך, ניתן לתקן ולהשיב את האוירה הטובה למקומה. בסופו של דבר, הרצון, הן של המורים והן של התלמידים, הוא שכולם יהיו שמחים. כדי להגיע לשמחה צריך גם לשמור על הכללים, אך הכל תוך איזון בין שימוש בדין לצחוק. כמובן, זו לא הדרכה קלה, והכי חשוב להתפלל לה' שנגיע לנוסחא המדוייקת, כמו שהתפלל דוד המלך "ויהי נעם ה' אלקינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו". ה' הוא המשלים את המעשה שלנו כפי הכוונה הרצויה

שאלה: אני משקיע בתחומים עסקיים שונים. בעבר התייעצתי עם הרב לגבי האם להמעיט באופן זמני מהצדקה והסיוע הכלכלי שלי לענינים חשובים שונים כדי להגדיל את הכסף הזמין להשקעה.

הרב השיב לי כי "צדקה היא הכלי לכל ההצלחות" ולכן לא אמעט ממה שאני רגיל לתת, ואדרבא – "כל המוסיף מוסיפין לו מן השמים" בכפלי כפלים, "ובחנוני נא בזאת".

אמנם, שמעתי ממישהו שהמעלה העיקרית היא דווקא בצדקה לעניים, ושעליה נאמר "ובחנוני נא בזאת". מה ביחס לשאר המטרות שאני תורם אליהן – הפצת תורה, פעילות צבורית, עניני ארץ ישראל ועוד כיוצא בזה?

 

תשובה: כמובן, ישנה חשיבות רבה לדאגה ליהודי בגשמיות, ומורנו הבעל שם טוב אף הדריך כי כדי להיטיב ליהודי ברוחניות יש להקדים לכך הטבה בגשמיות. עם זאת, חז"ל אמרו כי "אין עני אלא בדעת", ולכן כל פעולה להרבות את דעת התורה בדור עני זה היא צדקה גדולה ועיקרית (ובפרט כאשר מתקרבים לימים בהם נאמר "הנה ימים באים... והשלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמֹע את דברי הוי'").

 

יתר על כן, בימינו רואים כי הדאגה לדעת של עם ישראל אינה פועלת רק על הרוחניות שלו, אלא כרוכה באופן הדוק גם עם ההטבה לה הוא זקוק באופן גשמי. רוב גדול של הסכנות המאיימות היום על היהודים בארץ ישראל, וגם לא מעט מהקשיים הכלכליים והחברתיים, נובעים מהנהגה משובשת. רואים בחוש כי ללא דעת תורה ישנה סכנה לגוף היהודי, והפצת תורה ושינוי ציבורי הם דאגה וצדקה אמתית לעם ישראל, בגוף ובנפש.

 

אך גם ברובד המידי, יש לדעת כי כל צדקה למוסד תורני, או לפעילות ברוכה אחרת של השפעה על עם ישראל, מפרנסת עניים גם באופן הפשוט ביותר. לאנשי הצוות, המקדישים את עצמם ללימוד התורה ולהפצתה ולעיסוק בצרכי ציבור באמונה, אין פרנסה אחרת. ממילא, התרומה למטרות כאלה מפרנסת את אנשי הצוות העניים ונחשבת כצדקה לכל דבר וענין.

 

עלה והצלח, "ובחנוני נא בזאת... אם לא אפתח לכם את ארֻבות השמים והריקֹתי לכם ברכה עד בלי די".

האם לא מדובר רק בלימוד ששייך ליחידי סגולה? איך אפשר להמנע מהסכנות הכרוכות בלימוד זה?

כבר בדורו קבע האר"י ז"ל, גדול המקובלים, ש'מצוה לגלות זאת החכמה' – חכמת הקבלה. ושרש הדברים הוא בהבטחה לרשב"י ע"ה כי בכחו של ספר הזוהר להוציא את עם ישראל מהגלות, "בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזוהר... יפקון ביה מן גלותא ברחמים". בדורות מסוימים היו מחכמי ישראל שהגבילו את הלימוד לגיל 40 ומעלה, וגם זה בתנאים מסויימים. מהות ההגבלה היא שגיל 40 הוא גיל של יישוב הדעת, 'בן ארבעים לבינה', זהו גיל בו מגיעים לאיזון וליכולת להתמודד בשלווה עם תהפוכות החיים, לכן סברו אותם גדולי ישראל שזהו הגיל בו ראוי ללמוד פנימיות התורה.

מאידך, דווקא אצל גדולי המקובלים ראינו שלא סברו כך שהרי האר"י ז"ל הרמח"ל ורבי נחמן מברסלב שעסקו רבות בתורת הסוד, נפטרו בדמי ימיהם עוד קודם לגיל 40. השוני נעוץ בשינויי הדורות, גדולי הצדיקים ראו שדווקא בדורות האחרונים, אי אפשר להגיע לאיזון ולשלוות הנפש ללא העיסוק הנכון בפנימיות התורה, בקבלה וחסידות.

יוצא ש'קלקלתנו היא תקנתנו', ודווקא נמיכות רוחנו ופחיתותינו הם אלה שמחייבים אותנו ללמוד פנימיות התורה. וכמשל הידוע של אדמו"ר הזקן – בעל התניא, על המלך שבנו היה חולה אנוש. הרופאים אמרו למלך שרק תרופה אחת אולי יכולה להציל את חיי בנו - על המלך להוציא את האבן היקרה ביותר מכתרו, לטחון אותה לערב במים ולהשקות אותה לבנו. עקב המחלה הקשה, פיו של הבן היה חתום כמעט לגמרי. המלך הבין שאולי יצליח להכניס רק כמה טיפות בודדות לפיו של בנו. כל היתר ישפך על הרצפה. למרות זאת, המלך הוציא את האבן מכתרו בשמחה כדי להציל את בנו. הנמשל, כמובן, הוא שהאבן היקרה ביותר של המלך, הקבלה והחסידות, נחוצה היום לרפא את דורנו - בניו היקרים של הקב"ה.

כמובן שלמטבע זו שני צדדים ויש סכנה בעיסוק במושגים קדושים ומופשטים בכלי שכלנו הגסים, ולכן הבעל שם טוב הזהיר מאוד מלימוד קבלה ללא ה'משקפיים' של תורת החסידות שמתרגמת את מושגי הקבלה המופשטים לעולמו הנפשי והפנימי של האדם. בלי תרגום זה, הרי שהתוצאה המתקבלת הינה ההפך, הגשמת המושגים האלוקיים וירידתם למציאותו הגסה של האדם.

ישנם עוד שני עקרונות חשובים בלימוד נכון של פנימיות התורה. האחד הוא הקפדה מוחלטת על קיום כל המצוות מבלי לוותר על קוצו של יוד. נדרשת מחויבות לכל דקדוקי ההלכה, עוד לפני ההבנה הפנימית. נעשה ונשמע. העיקרון השני הוא קבלה ממורה מוסמך. מקובל אמיתי הינו אדם קדוש אשר בביקושו אחר קרבת ה' הוא התפתח ברוחניות והוענקו לו מלמעלה חושים רוחניים מחודדים. בנוסף, על אף שהגיון הקבלה והחסידות הינו על-שכלי, אך אפילו העל שכלי בא אחרי השכלי, כלומר, אחרי ההגיון שאדם קונה מתוך החלק הנגלה של התורה. כשחסרות לאדם הידיעות בחלק הגלוי של התורה, אין הוא מסוגל בשום פנים ואופן להבין בעצמו או ללמד לאחרים את הצדדים הנסתרים שבתורה. אם יעשה כן, התוצאה תהיה, במודע או שלא במודע, לימוד תורה מסולפת.

 

שאלה: האם יש חיים לאחר המוות ?

תשובה:

לאחר שאדם נפטר מהעולם, מתקיים בשמים משפט לנשמתו. במשפט זה נידון האדם על פי מעשיו בעולם הזה, וכתוצאה מתקבלת החלטה באם לשלוח את הנשמה לגלגול נשמות מיידי, באם לשלוח את הנשמה לגלגול כעבור זמן, או שמא אין צורך בגלגול נוסף. באחרית הימים, עם תחיית המתים, יהיה משפט סופי לכל הגלגולים של כל נשמה ונשמה.

 

תחיית המתים היא העיקר ה-13 בעיקרי האמונה שמונה הרמב"ם. בתחית המתים, שלפי המסורת תתקיים לפני סוף האלף הששי לבריאת העולם, תתגלה מלכות ה' יתברך בעולם – "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד".

שאלה: אני אוהב את השם!!! אני בן 14 ואני אוהב את השם... אבל אני מפחד, מפחד ממה שיקרה לי אחרי שאני אמות, מזה שאף אחד לא יעזור ואני אהיה לבד רק עם הנשמה שלי. בבקשה, אני מפחד!

 תשובה:

רק לאחר מאה ועשרים, כשהנשמה עוזבת את הגוף, היא זוכה להתחבר בגלוי עם שרשה למעלה, ועם כל נשמות קרובותיה. לכן כתוב בתנ"ך על אדם שנפטר שהוא "נאסף אל עמו".

 

והעיקר, שאז אהבת ה' מגיעה לשיאה. ה' מתגלה כקרוב מאד מאד, שהרי לאחר המות הנשמה נמצאת ב"עולם האמת", והאמת היא שה' הוא הכל ועם כל הנשמות תמיד!

 

יהי רצון שתתחזק בלימוד התורה, הלכה וחסידות, ועזרה לזולת גם להתקרב לה'. זה עיקר הביטוי של אהבת ה', שמאמת את אהבת ה' לנצח!

שאלה: בעלי נפטר לפני כשנתיים, האם רצוי להרבות בעליה לקברו?

תשובה:

רצוי לצמצם את הביקורים בקבר לכמה פעמים בשנה, כאשר יש סיבה מיוחדת (כולל הודעות על שמחות במשפחה). כדאי לתת צדקה לעילוי נשמת הנפטר, כמו כן, כדאי להשתתף בשיעורי תורה ולימוד באופן תמידי. הקשר האמיתי והנצחי בין הנשמות הוא באמצעות התורה.

שאלה: מה הכוונה במושג "שורש הנשמה" ומה הדרכים לגלות אותו?

 

תשובה:

כשאדם זוכה בתפלה, תורה וקיום מצות לחוש דבקות בה', זהו גילוי שרש הנשמה. העיקר לזכות לזה הוא בסוד שבת קדש, שבה יש "נשמה יתירה" (היינו גילוי שרש הנשמה). העיקר הוא נגינה בשבת, כמו שכתוב "כל בעלי השיר יוצאים בשיר" לפי הפירוש החסידי שעליית הנשמה היא על-ידי שירה. הנגינה הפנימית של כל אחד היינו גילוי שרש הנשמה שלו. הצדיקים – "ועמך כולם צדיקים" – נקראו 'שבת' כל השבוע. היינו, שזכר הנגינה נשאר תמיד.

שאלה: חלמתי חלום בו ראיתי את הרבי מליובאוויטש והוא הדריך אותי. בחלום אחר באותו שבוע ראיתי את האבנים שיבנו מהם את בית המקדש. מה עלי ללמוד מכך?

תשובה: המלה חלום פירושה גם התחזקות, כמו בפועל להחלים, "ותחלימני והחייני" (ישעיה לח, טז). וכן אמרו חז"ל שהחלום עצמו הוא "סימן יפה לחולה" שיבריא ויחלים (ברכות נז, ב). יש חלומות רעים שאותם צריך להמתיק, ולרוב הם הבלים ודברים בטלים, "וחלומות השוא ידברו", אבל חלום טוב הוא הערה משמים, בהשגחה פרטית, על דברים שצריך להחלים-להתחזק בהם.

 

אם ראית את הרבי בחלום, המסר הפשוט הוא שעליך להתחזק ולהתקשר לרבי, "ראש בני ישראל", המנהיג של עם ישראל בדור האחרון. ההתקשרות העיקרית לרבי היא על-ידי לימוד תורתו והפצתה:יש להוסיף בלימוד שיחות ומאמרים של הרבי (שנמצאים היום בשפע רב, גם בצורה מעובדת), ולחשוף אנשים נוספים – החל מהמעגל הקרוב אליך – לאוצר התורה של הרבי, שהוא כמטמון יקר-ערך שרק צריך לפשוט את היד ולקחת אותו. מתוך לימוד תורתו של הרבי, מתקשרים גם לעניינים המיוחדים שהוא עורר עליהם, כמו ה'מבצעים'שהכריז עליהם, עד 'מבצע משיח' המתבטא היום בפעילות נמרצת למען העם והארץ, ועוד.

 

החלום על אבני בית המקדש צריך לעורר אותך לעסוק בלימוד ענייני המקדש, שכן עצם הלימוד בעניינים אלו הוא חלק ממצות בניין המקדש, כדברי חז"ל שהקב"ה אמר ליחזקאל הנביא "אמור להם[לישראל] ויתעסקו לקרות צורת הבית בתורה, ובשכר קרייתה שיתעסקו לקרות בה אני מעלה עליהם כאלו הם עוסקין בבנין הבית"(תנחומא צו יד), וכן "כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה" – כמו שעורר במיוחד הרבי מליובאוויטש.בהשגחה פרטית, דברים אלו נכתבים כעת, בימי 'בין המצרים', שבהם הורה הרבי במיוחד לעסוק בענייני המקדש, ויהי רצון שבזכות ההתעוררות והלימוד נזכה מהרה לבניין הבית הגדול והקדוש בפועל ממש.

שאלה: אני רוצה לדעת מה אני צריכה לעשות כדי לשנות את מזלי? האם לשנות מקום? או לשנות את שמי? בבקשה תעזור לי אני מאוד מבולבלת ולא יודעת לאן לפנות.

תשובה:

בכלל, אדם שאינו מוצא את עצמו בעולם הזה, אות הוא כי טרם מצא את מקומו הנכון בחיים. כשאדם מוצא את מקומו הנכון כל הדברים מסתדרים, כל התחומים 'נופלים' במקום הנכון ומסתדרים כראוי.

 

שאלה: אני רוצה לדעת מה אני צריכה לעשות כדי לשנות את מזלי? האם לשנות מקום? או לשנות את שמי? בבקשה תעזור לי אני מאוד מבולבלת ולא יודעת לאן לפנות.

תשובה:

בכלל, אדם שאינו מוצא את עצמו בעולם הזה, אות הוא כי טרם מצא את מקומו הנכון בחיים. כשאדם מוצא את מקומו הנכון כל הדברים מסתדרים, כל התחומים 'נופלים' במקום הנכון ומסתדרים כראוי.

 

חז"ל אומרים כי שלשת התחומים העיקריים עליהם דואג האדם בעולם הזה – ילדים, בריאות ופרנסה – אינם תלויים בזכויות האדם אלא במזלו העליון.

 

בחסידות מבואר, לפי מאמר חז"ל "אין מזל לישראל", כי המזל האמיתי של כל יהודי הוא מדרגת ה"אָיִן" האלוקית. כשיש ליהודי בעיה באחד מהתחומים שהוזכרו, הדבר נובע מכך שהוא עוד לא הגיע למדרגה של "אין", שאין לו בטול מספיק בפני האלקות ולכן מזלו אינו מאיר.

 

ועוד, היכולת של המזל להאיר תלויה במקומו של האדם, וכשהוא זוכה להגיע למקום הנכון מזלו יאיר והכל יסתדר. לכן אמרו חז"ל כי "משנה מקום משנה מזל" – שינוי המקום מאפשר למזלו של האדם להאיר.

 

חז"ל אמרו גם ש"משנה מעשיו משנה מזל" ו"משנה שמו משנה מזל".

 

בכללות, שינוי השם נוגע לילדים המנציחים את שמו של האדם (אצל אשה שינוי השם נעשה בחתונה, כשהיא מקבלת את שם בעלה, ובאמת גם אצל הבעל החתונה משנה שם והגדרה – הוא הופך מרווק לנשוי).

 

שינוי המעשים – עשיית תשובה וחזרה לחיי תורה ומצוות – שייך בעיקר לבריאות, שהרי "גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם".

 

שינוי המקום שייך בעיקר לפרנסה. אדם צריך למצוא את המקום הנכון בו יוכל למצוא עבודה ולחיות לפרנסתו, ופעמים רבות תלוי הדבר באזור המגורים וכדו'.

 

עם זאת, כל השינויים הללו כלולים בשינוי המקום הכללי - שהרי "שינוי המקום" האמיתי הוא שינוי מקום רוחני, מציאת השתייכות חדשה. בשינוי זה יש גם שינוי של מעשי האדם ואורחות חייו – הוא עובר ל'מקום' אחר, לסגנון חיים אחר (בסוד "משנה מעשיו משנה מזל") – והוא עובר לחוג חברתי חדש המעניק לו 'שם חדש' והשתייכות חברתית חדשה (בסוד "משנה שמו משנה מזל"). על האדם למצוא את מקומו האמיתי בעולם, ואז יאיר מזלו וכל בעיותיו יפתרו.

 

עליך לחפש את מקומך, על ידי שינוי מקום שינוי שם ושינוי מעשים, וכך למצוא את מזלך העליון. יהי רצון שה' יאיר את עיניך ותזכי לברכה בכל.

שאלה: מה מקור הסגולה של תפילה במשך 40 יום ?

תשובה:

המושג של 40 מופיע בהרבה מאד מקומות בתורה: למשל, משה עלה לשמים לקבל את התורה ל40 יום, בני ישראל היו במדבר 40 שנה, ועוד דוגמאות רבות. 40 הוא סוד יצירת הולד – זאת הסגולה ליצור הוי' חדשה בחיים. ראה עוד בספר 'אותיות לשון הקדש' עמוד רכג. 

שאלה: מהו היחס של היהדות למזלות ? והאם בכך שאני קוראת בהורקוסקופ אני בוגדת באמונה ב ה'?

תשובה:

בחסידות מבואר, לפי מאמר חז"ל "אין מזל לישראל", כי המזל האמיתי של כל יהודי הוא מדרגת ה"אַיִן" האלוקית – הביטול בפני האלוקות.

ההסתכלות ב"הורוסקופ" וכו' אסורה על פי היהדות, היא גם אינה רלוונטית לנשמה היהודית.

חכמת הכוכבים והמזלות אמיתית אך ורק אם היא נלמדת בשורשה המקורי – בספר יצירה. העיקר שעלינו להבין משם הוא ההתכללות בין 12 החודשים, 12 השבטים ו-12 החושים.

דבר זה עוד יותר נכון בדורות האחרונים, כאשר יש צרופים רבים של נשמות. כמו כן, יש מזל לכל יום ולכל שעה. ויותר חשוב, ישנה משמעות תורנית לכל יום (כגון חג, יום פטירת צדיק, וכו').

שאלה: אני מרגיש שכל מה שאני עושה תקוע. אני חש שתמיד אני קרוב לדברים, אבל תמיד זה נכשל בסוף. האם זה בגלל השם שלי, או שאולי אני צריך לרדת מהארץ.

תשובה:

הכלי לברכה בפרנסה הוא הצדקה. תתן צדקה כפי שנתת בעבר, ואפילו עוד יותר! חשוב מאד לא להתייאש כלל. תבטח בה' בבטחון מלא שהפרנסה בוא תבוא. כמובן שצריך להמשיך על פי טבע בכל המאמצים הראויים בענייני פרנסה.

חשוב גם לזכור שהכלי לכל הברכות בגשמיות ורוחניות הוא העיסוק בהפצת היהדות והחסידות בכל הזדמנות (וכמובן ליזום הזדמנויות, שיעורים וכו').

ארץ ישראל היא מקור הברכה, ואין סיבה לרדת מהארץ ולחפש ברכה בארצות זרות.

שאלה: שמעתי על סגולה לנישואין כי אם לוקחים את השברים של הכוס ששבר החתן בחופתו ושמים אותה מתחת לכרית בלילה אזי זוהי סגולה למציאת זיווג. האם נכון הדבר?

תשובה:

ישנן הרבה סגולות, כל עדה לפי מנהגה. אך העיקר הם תפילה מקרב לב, והידור בתורה ומצוות. חשוב להתחבר לחֶברה תורנית חסידית ולהשתתף בשעורי תורה וכו'. השינוי הזה לטובה יביא בעקבותיו גם ברכה בעזרת ה'. ויהי רצון שנשמע ממך בשורות טובות בקרוב!

שאלה: ישנם מספר סגולות על פי הרמב"ם כדוגמת ה"מסמר" החלוד או שן של שועל וכו'. כיצד יש להתייחס לכל הנושא הזה, האם זה קשור בריפוי פסיכולוגי, או יש בזה אמת וזה נכון?

תשובה:

קודם כל, לא ברור שמה שקראת בתור סגולות על פי הרמב"ם הוא בכלל מוסמך.

כתוב שאפילו הסגולות והרפואות שבשם חז"ל בגמרא לאו דוקא מתאימים היום, שהרפואות משתנות עם הזמן. כל שכן שהרפואות הכתובות לאחר תקופת חז"ל לאו דוקא מתאימות להיום.

לגבי העצות עצמן, יותר מתאים לדרכי החסידות לומר שהן קשורות ברפוי פסיכולוגי.

שאלה: שמעתי שאמירת מזמור קל"ג בתהילים היא סגולה להריון, האם יש מקור לדבר?

תשובה:

בפרק זה יש 40 מלים, כנגד 40 הימים של מתן תורה. כמו במבנים רבים בתנ"ך, המבנה הכללי של הפרק רמוז בפתיחתו - הפסוק הראשון לבדו מכיל 40 אותיות!

40 יום רומזים גם ל-40 יום של יצירת הולד ואם כן יש באמירת פרק זה גם סגולה להריון. [ראו בספר 'אותיות לשון הקדש' עמוד רכג.]

מומלץ לך ללמוד את פרק קל"ג עם פירוש "יהל אור" (מאדמו"ר הצמח-צדק). 

שאלה: מהו העניין הפנימי בציונים של הצדיקים וכיצד צריכה להיות "ההתבוננות הנכונה" כשבאים להתפלל במקום?

תשובה:

בזוהר מוזכר שמותר להתפלל ליד קברו של צדיק. בתפילה הזאת, האדם בעצם מבקש מנשמת הצדיק לעורר עליו רחמי שמים. כמו כן, כתוב בזוהר שלאחר מותו, הצדיק יכול לעורר רחמי שמים ביתר שאת (ראי ספר התניא, אגרת הקדש, פרק כ"ז).

כשאדם הולך להתפלל בקברו של צדיק, הוא כאילו נכנס ל"יחידות" עם אותו צדיק. לכן, נהוג לומר על קברו של הצדיק פרק ל"ג בתהילים, הפותח "רננו צדיקים בה'". פסוק זה מתייחס ל"צדיקים," בלשון רבים. אפשר להבין שהפסוק מתייחס ל"צדיק תחתון", האדם שבא להתפלל, ול"צדיק עליון" - הצדיק שליד קברו מתפללים. כאשר אדם מתפלל ליד קברו של צדיק, נשמתו מתאחדת עם נשמת הצדיק לעורר רחמי שמים ולהוריד שפע של ברכה מלמעלה.

[להעמקה נוספת, ראי ספרו של הרב גינזבורג, "לב לדעת" בפרק "וצדיק יסוד עולם"].

שאלה: האם הקבלה יכולה לעזור לי בחלום שרדף אותי כמה שנים?

תשובה:

חכמינו זכרונם לברכה קבעו ש"חלומות שוא ידברו". לתוכן של חלום אין שום השלכה מעשית למאורעות בחיי האדם. בנוסף, כשאדם מרגיש אי נוחות עקב חלום, זו היא כפרת עוונות בשבילו.

חז"ל אומרים שדוד המלך חלם חלום רע כל לילה.

על מנת להמתיק את הרושם השלילי שנשאר מחלום (אם יש), תתני צדקה ותאמרי את הפרק האישי שלך בתהילים. הפרק האישי שלך הוא הפרק שמספרו כמספר גילך פלוס 1 (אם את בת 20 למשל, הפרק שלך הוא פרק 21).

כמובן שלאחר כל הנ"ל אפשר להתבונן בתוכן החלום במאמץ להפיק ממנו תועלת חיובית והעמקה נוספת בעבודת ה'.

שאלה: חלמתי חלום... והתעוררתי בבהלה נוראית. אנא כבוד הרב עזור לי לפתור את החלום.

תשובה:

היסוד החשוב ביותר בקבלה הוא "תמים תהיה עם ה' אלוקיך".

במידה שאדם מתקשר לה' בתמימות, כך הוא מרגיש שמחה. שמחה היא המידה הפנימית של בינה, שנמצאת בתחילת הקו השמאלי של הספירות. תמימות היא הפנימיות של ההוד, הנמצאת בסוף הקו השמאלי של הספירות. השמחה של בינה מתפשטת עד לתמימות של ההוד – "בינה עד הוד אתפשטת". זהו מקור השמחה בחיים.

הדבר העיקרי ללמוד מחלום משמעותי הוא שכאשר האדם מתעורר מחלומו, עליו להמשיך להתאמץ להתקרב לה' בתמימות, על ידי קיום המצוות וגמילות חסדים, ביחד עם אהבת ויראת ה'.

שאלה: מהי דעת הרב לגבי שיטת הרייקי? 

תשובה:

לגבי שיטות הרפואה, הכלל הוא שכל שיטה שיש לה אפילו "ריח" של רוחניות זרה אין לעסוק בה. זה כולל "הילינג" וכמובן כל שיטה עם שם זר.

מכוון שהשם של כל דבר מצביע על מקורו הרוחני, חובה עלינו לבטל את שמה של שיטה זרה כשלב ראשון בתיקונה. לאחר בירור השיטה, צריך לכנותה בשם יהודי. לכן אסור להזכיר כלל וכלל את השם "ריי קי", שמקורה בעבודה זרה. על מנת לכוון את השמות העבריים נכון, אדם צריך ללמוד הרבה תורה וחסידות. הכל "בדרך ארוכה וקצרה" כפי שרשום בשער ספר התניא. מי שמנסה ללכת "בדרך קצרה" בסוף מוצא שהדרך ארוכה מאד, ואינו מגיע ליעד, כידוע.

דוגמה ללקיחת נקודות וגיבוש שיטה יהודית-קבלית מסוג זה היא ב"סוד הנשימה" וב"יחוד העפיפה" שמלמד הרב יצחק גינזבורג שליט"א. ישנם תלמידים בכל רחבי הארץ והעולם שעוסקים בשיטה זו, מלמדים אותה ומשתמשים. ליתר פירוט ניתן ליצור קשר עם תלמידו של הרב, דרור שאול chabadharamsala@gmail.com.

 

שאלה: אני נמצא כעת בואפאסאנה שבהודו ולומד את שיטת הבודיזים המיוחדת למקום זה. שיטה זו אינה מזכירה פסלים או אלילים, ומתרכזת באחדות הבריאה. על פניה היא נראית דומה מאד ליהדות. ברצוני לשאול מה ההבדל בין שיטה זו ליהדות?

תשובה:

כדאי מאד שתקרא את ספרו של הרב גינזבורג 'אותיות לשון הקדש'. שם תלמד שלפי היהדות, ע"פ שיטת מורנו הבעש"ט זי"ע, ישנם שלושה ממדים כלליים למציאות: 'עולמות,' 'נשמות,' 'אלקות,' כאשר כל אחד כלול משלשתם. הפילוסופיה המזרחית שתארת, יתכן והיא מתייחסת לרמה הכי גבוהה שב'עולמות,' כלומר 'אלקות שבעולמות', ובכך היא חשה את האחדות הבסיסית שבכל הבריאה כולה. אך כמובן שאין בכך עדיין כל גישה לסוד הנשמות, נשמות ישראל – שהינן 'שלוחי דרחמנא' – עצם האלקות שמעל לעולמות לגמרי – להאיר את אור האין סוף ממש בתוך גבול העולמות ע"י תורה ומצות לישראל בסיני. אנא תתבונן היטב באמת זו ונשמח לשמוע ממך בהמשך דרכך בקדש!

שאלה: מה דעת הרב על לימוד פסיכולוגיה ועל קריאת ספרים פשוטים על תורות המזרח?

תשובה:

לגבי לימוד הפסיכולוגיה: לימוד תורה, ובפרט לימוד החסידות, הם הלימוד המושלם והמהותי ביותר בתורת הנפש. לאחר שתתמלאי בלימוד התורה והחסידות, תוכלי להבין איזו נקודות טובות בפסיכולוגיה ניתן לכלול לתוך קדושתה של התורה.

בקשר ל"תורות" המזרח: ידוע מאמר חז"ל, "חכמה בגוים תאמין, תורה בגוים אל תאמין". מותר לנו ללמוד נקודות של חכמה מגוים, אבל בשום אופן אין לקבל "תורה", שהיא דרך חיים, ממקור לא יהודי. תורתינו הקדושה היא המקור לכל החכמות. היא דרך החיים היחידה לעם ישראל, ודרך עם ישראל, לכל העולם.

שאלה: מה יחסה של היהדות לתורת הסינטולוגיה?

תשובה:

הסינטולוגיה היא עבודה זרה ממש!

הסינטולוגיה היא קליפה קשה ביותר ואסורה באיסור מוחלט. פיתוח הישות של האדם להיות כאלוהים אחרים היא עבודה זרה. זהו פולחן עצמי ממש!

שאלה: מהי מדיטציה יהודית-קבלית ע"פ שיטתו של הרב? במה היא שונה מכל מדיטציה אחרת? היכן ניתן להשיג חומר מפורט יותר בנושא? האם ניגון יכול להשיג את אותה מטרה?

תשובה:

הבדל העיקרי בין המדיטציות האחרות למדיטציה היהודית הוא במטרה – מדיטציות זרות מנסות להביא את האדם לריקון התודעה מכל, ואילו במדיטציה היהודית ריקון התודעה הוא רק הכנה ליעד האמיתי של מילוי התודעה בתכנים אלוקיים. לכן, בעצם, עבודת ההתבוננות שמלמדת החסידות היא המדיטציה הטובה ביותר. בדורנו, שאנשים נזקקים גם לעזרים חיצוניים, יש דרכים לחזק את חוית ההתבוננות על ידי "משרתי ההתבוננות" – תנועה נשימה וניגון (וכאן גם תשובה לשאלתך על הקשר של הניגון להשגת מטרות המדיטציה היהודית).

באתר בעברית אין עדיין מידע רב לגבי המדיטציה היהודית-הקבלית, ובע"ה עם הזמן יתווסף חומר.

בינתיים אנו יכולים להמליץ על החומר הקיים – קלטות של הרב גינזבורג שליט"א בנושאים אלו.

ליותר הרחבה אתה מוזמן לעמוד בקשר עם דרור שאול, המעביר קורסים במדיטציה לפי דרכו של הרב גינזבורג שליט"א: chabadharamsala@gmail.com.

שאלה: עברתי קורס של מדיטציה טרנסדנטלית. הרגשתי שיפור בכל התחומים. המורים הבטיחו לי שמנטרה שאני אומר בזמן התרגול היא רק צליל חסר כל משמעות, אך עדיין יש לי ספקות, שיש בזה חלילה ספק עבודה זרה. העם אני יכול להמשיך בתרגול?

תשובה:

המנטרות בהם משתמשים במדיטציה זו שורשם בעבודה זרה. במידה ותתן תאור מקיף של המדיטציה שאתה עושה ומה מטרתה יהיה אפשר להתאים פסוק או מאמר חז"ל שיהווה התבוננות יהודית. כמו כן צריך לשים דגש שבזמן המדיטציה הכוונה שצריכה להיות שאני עושה התבוננות יהודית טהורה ומכלל הן אתה שומע לאו.

דרור שאול – מדריך בענייני מדיטציה על פי שיטת הרב. chabadharamsala@gmail.com.

שאלה: לאחרונה עשיתי הכרות עם עולם המדיטציה... לפני מספר ימים, בעודי מתרגל, חשתי תחושה חזקה ולא מובנת שריציתי לשאול עליה.

ובכן בעודי מתרכז ואומר לעצמי לא 'לחשוב' אלא רק להיות מרוכז, התחלתי לחוש תחושה חזקה של 'עיוות' בכל הגוף . על אף בטחוני בעובדה שאני יושב זקוף, לא יכולתי להתגבר על אותה תחושה שכל גופי מוטה הצידה... בשלב מסוים התחלתי לחשוש מן העניין והתחלתי להזיז מעט את אברי גופי על מנת לחזור לקבל תחושה מוצקה. לבסוף פקחתי את עיני, כאשר זה לאט לאט החזיר לי את תחושת ה'וודאות', אך ליוותה אותי כמה שעות לאחר מכן תחושת בחילה קטנה.

החלטתי לא להמשיך יותר מדי במדיטציה עד שאני ארגיש שאני מודע למה שאני עושה ומבין את התהליכים שאני עובר.

אני אשמח מאד אם תוכל לשתף אותי בחוות דעתך ולשמוע אם יש לך המלצות.

תשובה:

שמי דרור שאול. מכיוון שאני עוסק בהדרכה בענייני מדיטציה ע"פ שיטת הרב גינזבורג, הרב בקש שאתייחס למכתבך.

בתשובה למכתבך - הנה כמה נקודות:

א. ישנן הרבה שיטות מדיטציה ויש לבחון כל שיטה לגופה באופן כללי מדיטציה היא התרכזות, והשאלה היא – במה? כאן חשוב לציין שהמדיציה היהודית היא בעלת תוכן ברור – אותו המתבונן מנסה לחוות, ולא התרוקנות מכל תוכן.

ב. מהמתואר במכתבך ניתן לומר שהחוויה שלך שייכת לשלב ההרפיה שבו המתבונן מרפה מיישותו –שלב זה הוא רק הכנה להתבוננות (מדיטציה) עצמה, בו על האדם להתקשר במי שאמר והיה העולם – ומחיבור זה לשאוב יציבות ובטחון בעבודתו הרוחנית

ג. כעצה להמשך העבודה הרוחנית, אני מציע לך לבחור נושא שיהווה את תכלית ההתבוננות. ניתן לדוגמא לקחת את הנושא של הבריאה יש מאין – עליו תוכל ללמוד בספר התניא של רבי שניאור זלמן נשמתו עדן בחלק הרביעי (אגרת הקודש) בפרק י"א. כדאי להעזר בביאור שנקרא שעורים בספר התניא.

שאלה: יש לי שאלה בנושא מדיטציה, האם יש בעיה מצד ההלכה (עבודה זרה וכו') לשבת בתנוחות מדיטציה שונות בתהליך המדיטציה?

תשובה:

מה שנקרא ישיבה מזרחית זו תנוחה מקובלת אצל גדולי עם ישראל (ובפרט אצל המקובלים הספרדים. ראה למשל תמונתו המפורסמת של ר' יהודה פתיה זצ"ל). תנוחות מיוחדות נוספות מהמזרח אינן טובות.

גם אצל חלק מגדולי החסידות היו תנוחות מיוחדות. ר' הלל מפאריטש היה יושב עם ראשו בין ברכיו. ראשו של ר' אייזיק מהומיל היה נזרק מאחוריו. עם זאת, תנוחות אלו היו ספונטניות, ולא מתוכננות מראש.

שאלה: במסגרת לימודי במגמת המחול במכללת אורות ישראל, אלקנה, אני חפצה ללמוד על משמעות גוף האדם בהקשר לספירות ולעולמות אבי"ע, ולהבין, כפי יכולתי הענייה, איך פעולות הגוף הקשורות בהלכה ובמנהגי ישראל, פועלות בעולמות אלו.

אני מבקשת מהרב להפנות אותי לספרים או מאמרים העוסקים בנושא, מאחר ולא מצאתי חומר כתוב- אסוף.

יהי רצון שה' יזכה אותנו לחבר עליונים ותחתונים.

תשובה:

בכללות, מבואר בחסידות כי כאשר האדם מקיים מצוה – ובכך כלולות מצוות דאורייתא, מצוות דרבנן ומנהגי ישראל – הרי אברי הגוף המשתתפים במצוה זו נעשים "מרכבה לשכינה". כך מפורש בתניא (פכ"ג): "ועל כן גם אברי גוף האדם המקיימים המצוה שכח ובחינת המעשה של נפש האלהית מלובש בהם בשעת מעשה וקיום המצוה הם נעשו מרכבה ממש לרצון העליון, כגון היד מחלקת צדקה לעניים או עושה מצוה אחרת. ורגליים המהלכות לדבר מצוה וכן הפה ולשון שמדברים דברי תורה והמוח שמהרהר בדברי תורה ויראת שמיים ובגדולת ה' ב"ה".

 

ה"מרכבה" בטלה לגמרי לרצון הרוכב עליה מחד, אך מאידך היא גם מוליכה אותו אל מחוז חפצו. כאשר היד מחלקת צדקה היא מרכבה למדת החסד האלקית – היא מממשת את התכלית של מדת החסד האלקית, ובכך גופא היא גם מפעילה אותה. כלומר, האדם בתנועותיו למטה 'מפעיל' את כל העולמות העליונים. כך פירשו בחסידות "דע מה למעלה – ממך", שכל מה שקורה בעולמות העליונים בא מן האדם התחתון. ועל דרך זו, כתב הבעש"ט (ומקורו במדרש, ועייני בעש"ט עה"ת עה"פ "ואהבת לרעך כמוך") על הפסוק "הוי' צלך על יד ימינך" כי ה' מתנהג כ'צל' של האדם העוקב אחר תנועותיו (ושם מדבר הבעש"ט על מדותיו הטובות של האדם).

 

איבריו של כל אדם נעשים מרכבה לשכינה בשעת קיום מצוה, ואזי תנועותיו גורמות לעולמות העליונים לעקוב אחריו ולהתנהג כמוהו. אכן, כשם שהדברים אמורים ביחס לקיום מצוות – בהם נדרשת, בדרך ממילא, השתתפות האיברים – כך ישנם מנהגים והנהגות הנוגעות לתנוחות הגוף עצמן. לדוגמה, הרבי מליובאוויטש העיד על עצמו (בהתיחס לציור בו ציירו אותו כשיד שמאלו מונחת על ידי ימינו) כי תמיד הוא מקפיד להניח את יד ימין על יד שמאל, כדי להגביר את מדת החסד על מדת הגבורה. ועוד, מבואר בספרי הקבלה שאל לו לאדם לשלב את אצבעות יד ימין ביד שמאל, וכי הדבר פועל פעולות שליליות בעולמות העליונים.

 

אדם המקדש את עצמו כראוי, נעשה כל כולו מרכבה לשכינה (וכהמשך הדברים בתניא פכ"ג: "וזהו שארז"ל האבות הן הן המרכבה שכל אבריהם כולם היו קדושים ומובדלים מענייני עוה"ז ולא נעשו מרכבה רק לרצון העליון לבדו כל ימיהם"). אצל אדם כזה, כל תנועת גוף מכוונת לעולמות העליונים וממילא גם פועלת את פעולתה בעולמות העליונים. כך מסופר על צדיקים גדולים שהקפידו שכל תנועה שלהם ממש תהיה על פי העולמות העליונים. ככל שהאדם מודע לתנועות גופו ומנסה לכוון בהן כוונות טהורות – בפרט, כאשר הוא מקפיד על תיקון גופו וטהרתו – הוא יכול להשפיע במודע על העולמות העליונים.


בהקשר זה, הנה 'צימוק' מהספר נופת צופים מרבי פינחס מקוריץ (קעב-קעג) - המדגיש עד כמה תלוי ענין זה בהקשבה פנימית של האדם לנשמתו וכוונותיה היחודיות: "וגם פעם אחת שמעתי ממנו שהוכיח אחד בעסק התפלה, ואמר כשאני מתפלל לפני התיבה ומטה את עצמי (דהיינו לצד ימין) נפתחים עולמות אחרים וכשאני מטה את עצמי לכאן וכו'. וצריך אדם להזהר בכל תנועה ואמר ר"מ 'נשמת אדם תלמדנו' (וזה המאמר של ר"מ הי' מרגלא בפומי' תמיד). ואמר כמה פעמים כו' אין לך אדם שאין נשמתו מלמדתו בכל עת ובכל רגע אך בוודאי אין דרך הנשמה לחזור ולכפול כמה פעמים. ופעם אחת האריך מאוד האיך אחר מות האדם צריך ליתן דין וחשבון על מה שיראה בעיני שבתנועה אחת היה מהפך כמה עולמות...".

 

על הקבלת אברי הגוף של האדם לספירות ולעולמות העליונים תוכלי לקרוא בספר יצירה ובמאמר "פתח אליהו".  

 

תוכלי להעזר גם במאמר על סוד הנשימה והאותיות, המופיע כאן.

 

על תרגילי גוף מיוחדים על פי הקבלה תוכלי לשמוע בקלטות על "יחוד העפיפה" (ישנן גם סדרת תנועות על פי האותיות, וישנם תלמידים של הרב שניתן ללמוד מהם תנועות אלו). כמו כן, היו שיעורים רבים על מצוה מיוחדת הקשורה בסוד התנועה הראויה - מצות נענועי הלולב - ועוד יפורסמו הדברים, בע"ה. 

שאלה: הקבלה והחוכמה היהודית נוגעת בכל תחום ובכל נושא בחיינו ובחיים בעולם הזה ובכלל. זה מביא אותי לשאלה: האם קיים קשר בין שנים-עשר השבטים לשנים-עשר מרידיאנים לפי תורת המזרח (רפואה סינית)?

תשובה:

המרידיאנים אליהם התייחסת אינם מבוררים ואינם אמיתיים, מכיון שהם מבוססים על מקורות מזרחיים.

בקבלה יש לנו 15 מרכזי אנרגיה לאורך הקו האמצעי של הגוף (הנקרא "אמת - הכח המאחד ימין ושמאל).

מרכזי אנרגיה אלו מקבילים ל-15 אותיות "ו" (הרומזת לחבור) בתפילת "אמת ויציב ונכון" שנאמרת לאחר קריאת שמע.

15 הנקודות מתחלקות ל-5 קבוצות של 3 לפי הפרצופים המרכזיים ב"עולם" האנושי: אריך אנפין, אבא, אמא, זעיר אנפין (בן) ונוקבא דזעיר אנפין (בת).

בכל פרצוף ישנן 3 נקודות מגע: פה, חזה וברית.

ההקבלה בין המילים בתפילת "אמת ויציב" לבין הפרצופים ומרכזי האנרגיה בגוף היא כדלהלן:

מרכז האנרגיה בגוף

המקום בפרצוף

הפרצוף

המילה בתפילה

ראש הגולגולת

פה

אריך אנפין

ויציב

מפגש השיער עם המצח

חזה

ונכון

אמצע המצח

ברית

וקיים

בין העיניים

פה

אבא

וישר

אף

חזה

ונאמן

שקע מעל לשפה העליונה

ברית

ואהוב

קצה הלשון

פה

אמא

וחביב

סנטר

חזה

ונחמד

אמצע הגרון

ברית

ונעים

בין הכתפיים

פה

זעיר אנפין - בן

ונורא

אמצע חזה עליון

חזה

ואדיר

אמצע חזה תחתון

ברית

ומתוקן

תבור

פה

נוקבא דזעיר אנפין - בת

ומקובל

בטן תחתון - רחם

חזה

וטוב

הברית בזכר

ברית

 

להסבר נוסף ראה בספר 'גוף נפש ונשמה' עמוד קצה.

שאלה: האם קריאת כף יד וקריאת פנים ראויים על פי הקבלה? 

תשובה:

קיימות דרכים רבות לאבחן את נטיותיו הטבעיות של אדם. לעומת זאת, הבחירה החופשית של האדם יכולה להתגבר על נטיות אלו, לשנותן, וכתוצאה מכך, לשנות את המציאות של אותו אדם. לכן, העיקר לזכור לגבי שיטות אבחון אלו הוא ש"אין מזל לישראל".

שאלה: האם רפואה אלטרנטיבית מותרת על פי ההלכה? באלו שיטות מותר להשתמש?

תשובה:

ממאמר חז"ל "חכמה בגויים תאמין. תורה בגויים אל תאמין" למדים אנו שאפשר לקבל חכמה מגויים בתנאי שלא נקבל את שיטת החיים (התורה) של אותה חכמה. חובה על כל יהודי לברר את ניצוצות האמת הטמונות בחכמה ההיא. הדבר דומה לגיור כהלכה, שבו אנחנו מכניסים את ניצוצות האמת תחת כנפי האמונה הטהורה בה' אחד.

לענין שיטות רפואה אלטרנטיביות, הכלל הוא שאם שיטה מסוימת מובנת לגמרי במונחים פיזיים בלבד, ללא שום "ריח" של רוחניות זרה, אזי השיטה ההיא בסדר. שיטה שיש בה ולו מעט רוחניות זרה, חייבת לעבור "גיור כהלכה" שבו השם הזר של השיטה מבוטל לגמרי.

שאלה: האם מותר לתרגל יוגה כחלק מתרגול גופני נפשי בלא להתיחס לערך המוסף "הרוחני" של ה"יוגה"?

תשובה:

אם לשיטה יש שם זר, אם היא מציעה תורת חיים או אם ההווי שלה זר, אין להתעסק בה (כל שכן אם מרכיבים בשיטה נוגדים את ההלכה). היוגה מבוססת על שיטה אלילית. תנועות הגוף המחקות חיות מקורן בעבודה זרה של המזרח. לכן, שיטה זו פסולה מכל וכל. כל תועלת המורגשת משיטות אלה הנה שטחית ובסופו של דבר גם מזיקה. ההטבה המורגשת בעצם נובעת מקדושת הנשמה היהודית. עלינו להשכיל להבחין בין אור אלוקי אמיתי לבין דמוי כוזב.

 

מכוון שהשם של כל דבר מצביע על מקורו הרוחני, חובה עלינו לבטל את שמה של שיטה זרה כשלב ראשון בתיקונה. לאחר בירור השיטה, צריך לכנותה בשם יהודי. לכן אסור להזכיר כלל וכלל את השם "יוגה." על מנת לכוון את השמות העבריים נכון, אדם צריך ללמוד הרבה תורה וחסידות. הכל "בדרך ארוכה וקצרה" כפי שרשום בשער ספר התניא. מי שמנסה ללכת "בדרך קצרה" בסוף מוצא שהדרך ארוכה מאד, ואינו מגיע ליעד, כידוע.

 

כל חכמה חייבת להיות מעוגנת בתורה. ל"יוגה" אנרגיה שלילית, שמקורה בטומאה. לכן, היא פסולה, אפילו אם למתרגל אין מחשבות שליליות. כל היתרונות שבשיטה זו הן כצל מעוות של הטוב האמיתי שניתן להפיק מתנועה המבוססת על תורת הקבלה.

 

הרב גינזבורג מפתח שיטת תנועה כזו. כך למשל בספרו "אשא עיני," בפרק "סוד הנשימה," הרב מפרט שיטת נשימה נכונה המבוססת על התורה, ראו כאן. המשך יבוא בע"ה.

שאלה: אבקש מכבוד הרב תשובה לגבי לימוד שיטת הריפוי - דמיון מודרך. 

תשובה:

אחד היסודות של התבוננות יהודית הוא האיזון בין השכל, המנתח מושגים וכו', לבין הדמיון. בקבלה ובחסידות ספורים רבים על "מגידים" שהובילו לטעויות בהבנה ולסיבוכים. לכן, שיטת הדמיון המודרך אינה מומלצת כלל.

שאלה: קיבלתי בתודה את תשובתך, אני מבקשת לדעת כיצד ניתן "לגייר" את הרייקי?

תשובה:

כשאנו מדברים על גיור של שיטה הכוונה "להוציא יקר מזולל" - יש להוציא נקודות טובות ויקרות מתוך השיטה הגויית ואף האלילית (כדוגמת הרייקי), אך כל הנקודות הללו צריכות להתכלל בשיטה שכולה יהודית (שיש לה שם אחר לגמרי ואין לה כל רצון או התימרות ליניקה מהשיטה הזרה).

דוגמה ללקיחת נקודות וגיבוש שיטה יהודית-קבלית מסוג זה היא ב"סוד הנשימה" וב"יחוד העפיפה" שמלמד הרב יצחק גינזבורג שליט"א (וישנם תלמידים בכל רחבי הארץ והעולם שעוסקים בשיטה זו, מלמדים אותה ומשתמשים בה - ואפשר ליצור עמם קשר דרכנו).

[דוגמה מנושא אחר השייכת לתחום זה היא היכולת של בעלי רוח הקדש של החסידות לקחת ניגונים מעמים זרים והפיכתם לניגונים חסידיים לגמרי, ואין כאן המקום להאריך.]

שאלה: מה דעת הרב על טיפול הומיאופתי? במשפחתנו אנו נעזרים בטיפול זה ורואים הטבה משמעותית. האם ניתן להמשיך בזה?


תשובה: ראשית, באופן כללי בנוגע לשיטות שונות הנלמדות ממקורות זרים, יש לדעת כי ממאמר חז"ל "חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין" אנו למדים שאפשר לקבל חכמה מגויים בתנאי שלא נקבל את שיטת החיים (התורה) של אותה חכמה. חובה על כל יהודי לברר את ניצוצות האמת הטמונות בחכמה ההיא. הדבר דומה לגיור כהלכה, שבו אנחנו מכניסים את ניצוצות האמת תחת כנפי האמונה הטהורה בה' אחד.


בנוגע לשיטות רפואה אלטרנטיביות, הכלל הוא שאם שיטה מסוימת מובנת לגמרי במונחים פיזיים בלבד, ללא שום "ריח" של רוחניות זרה, אין בה איסור גמור (אם כי, כמובן, שיטות רבות אינן אלא שטות במקרה הטוב והונאה במקרה הרע). אבל שיטה שיש בה רוחניות זרה, ואפילו סממנים מועטים, חייבת לעבור "גיור כהלכה" שבו השֵם הזר של השיטה מבוטל לגמרי, והרעיונות הטובים שבה מוטמעים מחדש (בכך יש יתרון לרפואה הקונבנציונאלית, למרות שפעמים רבות יש כנגדה ביקורת מוצדקת, כיון שביסודה עומדת 'חכמה' ללא 'תורה').
השיטה ההומאופתית הקלאסית צריכה בירור ותיקון. יסודות השיטה הזו בנויים על ניתוחי מלים ומונחים בשפה זרה (גרמנית). עצם הרעיון שהשם מצביע על המהות הוא ודאי נכון, ויש לו מקורות ברורים בתורה (במיוחד בקבלה ובחסידות) - אלא שזה נכון בנוגע ללשון הקודש שהיא שפת הבריאה (ובשפות אחרות יש רק ניצוצות שהגיעו מלשון הקודש). אכן, האתגר של רפואת העתיד לפי התורה הוא למצוא את סגולות הרפואה הטבעית בכל דבר בבריאה לפי שורשו בלשון הקודש, ולגלות את סוד הבריאוּת מתוך יסודות הבריאה. רפואה זו תברר את הנקודות הנכונות בהומאופתיה ותכלול אותה בפנים מתוקנות.


אם כן, טיפול הומיאופתי לפי השיטה הקלאסית אינו מומלץ לכתחילה. מה גם שנתקלנו במקרים שטיפול כזה גרם לנזקים. מכל מקום, מי שכבר התחיל טיפול כזה ורואה שהטיפול היטיב לו, ולא גרם נזקים נלווים, יכול להמשיך בכך.


בנוגע לתרופות הומיאופתיות, לא לפי השיטה הקלאסית, הן יכולות להועיל במקרים מסוימים ואין לי התנגדות אליהן.
שתהיה לנו שנה בריאה, בריאות הגוף ובריאות הנפש.

שאלה: אני חוזר בתשובה מזה מספר שנים ומשתדל לקיים תורה ומצוות באופן מעשי, אך בסוגיות שבאמונה אני עדיין נבוך ומתלבט. נתקלתי במונחים ומבנים דומים המופיעים גם בספרי הקבלה וגם להבדיל בספרי הפילוסופיה של אומות העולם והדבר טורד את מנוחתי – האם הפילוסופים הגויים הגיעו בשכלם לסודות הקבלה, או שהם זכו לקבל אותה מחכמי ישראל? ואם כן, מדוע הדברים מוגדרים כסודות, אם ניתן להגיע אליהם בשכל אנושי או שהיה מותר למסור אותם לגויים?! לחלופין, האם יתכן שתובנות פילוסופיות שרווחו בזמנו 'אומצו' על ידי הקבלה?! אשמח מאד אם הרב יסייע בידי בדרכי אל האמת והאמונה.

תשובה: בקיצור נמרץ, ידוע הכלל כי "את זה לעֻמת זה עשה האלקים" – הקדוש ברוך הוא ברא בעולמות תופעות בקדושה ולעומתן תופעות מקבילות בעולמות החול ואפילו בטומאה. תופעת "את זה לעֻמת זה עשה האלקים" קיימת אפילו בעניני חכמה וסוד, שדברים המקבילים לחכמת התורה וסודותיה מופיעים "כקוף בפני אדם" גם בחכמות החיצוניות. מטרת הדבר היא לאפשר בחירה חפשית אמיתית, כאשר תמונת המציאות השטחית אינה מראה יתרון חד-משמעי ומוחלט לקדושה.

 

ככלל, החוקרים (הפילוסופים) השיגו רק את סוד שלשת העולמות התחתונים, בריאה-יצירה-עשיה, בהם יש מציאות נפרדת מעצם האלקות – עולם המעשים (עשיה), עולם הרגש (יצירה) ועולם השכל (בריאה). הדברים נכונים אפילו ביחס לחוקרי ישראל, כמו הרמב"ם, אלא שהחוקרים היהודיים השיגו את פנימיות העולמות התחתונים ואילו הלא-יהודים את חיצוניות אותם העולמות).

 

לעומת זאת, הקבלה בעיקרה מדברת על עולם האצילות (ולמעלה ממנו), שהוא עולם אלוקי באמת – עולם בו כל האורות והכלים של הספירות העליונות אינם עומדים בפני עצמם, כבעלי מודעות עצמית נפרדת, אלא הם נמצאים באחדות מלאה עם המאציל, הקב"ה. את האחדות הזו השכל האנושי אינו מסוגל לתפוס, לכן דווקא היא נקראת "רזא דמהימנותא" – סוד האמונה (בעוד ששאר ההשגות השייכות לעולמות התחתונים אינן בגדר רז וסוד כלל!).

 

מתוך ההתחזקות באמונת ישראל התמימה באחדות ה', למעלה מכל החקירות, זוכים להבין באמת את סודות הקבלה והחסידות – סודות שאינם נובעים מהשכל האנושי, אלא מיישבים בתוכו את האמונה הבלתי-נתפשת, הופכים אותה מחויה המרחפת מעל המודעות ל'מזון' שממלא את כל האישיות ומנחיל לאדם אורחות חיים.

שאלה: יש עלי כישוף, מעולם לא ידעתי שקיימים דברים שכאלה באמת אך משום ששנים רבות הרגשתי עצירה בחיי פניתי ונעניתי שנעשה לי כישוף בידי אשה, כיצד מסירים את זה ?

 

תשובה:

אדם צריך להתרחק לגמרי מהרהורים אודות "כישוף" שהוא ענין דמיוני בלבד, ומכל העיסוק בדברים רעים ומחשבות רעות.

 

ענין ה"כישוף" נמצא בעצם רק במחשבה שלך. הצעד הראשון להתגבר על מחשבות רעות הוא להסיר מחשבות אלו מהראש לחלוטין. הדרך הכי פשוטה לעשות זאת היא להתרכז בצורה ממוקדת מאד במחשבות טובות. אם בכל זאת את מרגישה שמחשבות רעות מתגברות עליך, תפני לה' מתוך ענוה אמיתית ותבקשי ממנו יתברך לעזור לך להתרכז רק בחיובי. כאשר אדם פונה לה' לבקש רחמים מתוך ענוה אמיתית, ה' מרחם על נפשו ומציל אותו ממחשבות שליליות. עצות אלו הן מתוך פרק כ"ח בספר ה"תניא" של אדמו"ר הזקן.

 

בפרק כ"ה ב"אגרת הקודש" ב"תניא", מוסיף המחבר שמחשבות רעות הן בעצם הזדמנות לאדם לחזק את היכולת שלו לחשוב מחשבות טובות ולהתקרב לה'.

 

אם כן, כל תיקון צריך להתחיל ממחשבה נכונה – וממחשבה להמשיך לדבור ולמעשה. קודם כל "תחשוב טוב, יהיה טוב". המחשבות שלנו אכן משפיעות בפועל על המציאות, וצריך לשמור שמחשבות אלו יהיו תמיד חיוביות ומלאות בטחון בה' שהכל יהיה טוב. להרחבה בנושא הזה ראי את ספרו של הרב גינזבורג "מודעות טבעית". מתוך המחשבות החיוביות, צריך להאיר פנים לכל הסובבים אותנו.

 

כל הפרעה הוא ענין פרעה מלך מצרים (מלשון מיצר). כל הגלויות נקראו על שם מצרים. עלינו להתחנן לגאולה האמיתית והשלמה לכל עם ישראל. חשוב תמיד להזדהות עם הכלל, להבין ולהתבונן על כך שבעיות פרטיות משקפות בעיות כלליות של כלל ישראל.

שאלה: מהו יחס היהדות לעין הרע?

תשובה:

ידוע הכלל בחז"ל שמרובה מידה טובה! העיקר טוב עין.

 

שים לב שהערך המספרי של 'טוב עין' הוא 17 (טוב) ועוד 130 (עין) = 147. מספר זה הוא שנות חייו של יעקב אבינו, עליו השלום. יעקב אבינו ברך את אפרים ומנשה בברכת "וידגו לרֹב בקרב הארץ", ומכאן למדו חז"ל שאין עין הרע שולט בזרעו של יוסף. כל עם ישראל נקרא על שם יוסף, שנתברך "עלי עין" - למעלה מעין הרע. וכן, בברכו את אפרים ומנשה אומר יעקב אבינו "בך יברך ישראל", כלומר, כל ישראל מתברכים בברכת אפרים ומנשה "וידגו וכו'".

 

מי שלא מאמין (כלומר שלא נותן תוקף סובייקטיבי) לעין הרע, אין עין הרע שולט בו כלל. ועל כן העיקר לא להתייחס אליו כלל.

 

על פי הקבלה, מקורו של עין הרע הוא בקליפה, סוד עפרון החיתי (ממנו קנה אברהם אבינו עליו השלום את מערת המכפלה) שהערך המספרי של שמו עפרֹן הוא כערך 'רע עין'.

שאלה: כיצד יכול האדם לטהר את ביתו ואת כל אשר לו מאנרגיה שלילית ומכל דבר רע?

תשובה:

אם בבית היו דברים השייכים לעבודה זרה, חס ושלום, הצעד הראשון הוא לוודא שלא נותר שמץ מאותם דברים. צריך לבדוק את הבית ביסודיות, מבפנים ומבחוץ, לוודא שהכל אכן הוצא והושמד ולא נשאר שום עצם או סמל. לאחר מכן, ראוי לנקות את הבית.

 

לאחר שלב ראשוני זה, צריך לקבוע מזוזות מהודרות בכל פתחי הבית המחוייבים במזוזה. מנהג יפה לקרוא את כל חמשה חומשי תורה בבית (אפשר לחלק את זה בין כל בני הבית, קרובים, חברים וכו'. ניתן גם לקרוא חלק בכל יום). ראוי גם להכניס ספרי קודש (כמה שיותר!) לתוך הבית. בנוסף, נהוג לערוך חנוכת בית / התוועדות חסידית, שבה יאמרו דברי תורה וחסידות. בדרך זו, כל הניצוצות יובררו, והבית יהיה מלא בתורה, תפילה וגמילות חסדים כפי שראוי לכל בית יהודי!

שאלה: האם כדאי שאקבל על עצמי לצום שני וחמישי בימי השובבי"ם?

 

תשובה: עבודת השם הרצויה היום, ככלל, אינה להוסיף צומות ותעניות מעבר למה שאנחנו חייבים. כבר בגמרא הגבילו חז"ל את התענית רק לאדם בריא שיכול לצער את עצמו, ואם לאו "כל היושב בתענית נקרא חוטא", וכן הזהירו שהתענית לא תפגע בעבודת ה' כמו תלמיד-חכם שלימוד התורה שלו יפגע (ראה תענית יא, א-ב). באו גדולי החסידות ואמרו שבדורות שלנו, בדרך כלל, ריבוי הצומות מחליש ואינו רצוי, וגם בנוגע לצומות הכתובים בספרים כתיקון לחטאים שונים – כמו למשל לתיקון הברית (שזהו העניין המיוחד של ימי השובבי"ם, פרשיות שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו ומשפטים) – במקום להתענות מוטב להרבות בנתינת צדקה, מתוך הכרה שהתיקון היסודי נעשה בעצם התשובה והצדקה היא תוספת לכפרה (כמבואר היטב בספר התניא, אגרת התשובה פ"ג). זהו הכלל הגדול, וכל עוד אין הוכחה ברורה שאתה היוצא מן הכלל – עליך לנהוג כפי הכלל, וודאי שלא תפסיד מזה.

 

הבעיה בצומות אינה רק הפגיעה בבריאות הגוף – והרי "היות הגוף בריא ושלם מדרכי ה' הוא", כדברי הרמב"ם (הלכות דעות ד, א) – אלא הפניית תשומת-הלב מתיקון פנימי ואמיתי לממד החיצוני, כמו שהזהירו הנביאים "הכזה יהיה צום אבחרהו, יום ענות אדם נפשו?!" (ישעיה נח, ה). אך יותר מזה, לא רק שהאדם עלול להזניח את התיקון הנפשי ועבודת התשובה, אלא שהצום עצמו יהיה לו לרועץ כיון שהוא יגרום לו לגאוה ותחושת התפארות שלילית על-פני אחרים שאינם צמים (גם אם זו מחשבה שאינה מפורשת אך קיימת בדקות).

 

כוונת התענית הרצויה היא שהאדם ממעט את עצמו – כמו בנוסח הנהוג בסיום תענית "יהי רצון מלפניך שיהא מיעוט חלבי ודמי שנתמעט היום כחלב מונח על גבי המזבח", וכמו שרומזת המלה צום מלשון צמצום – וממילא חש ענוה ו'מיעוט' עצמו כלפי אחרים. אבל הצום עלול לגרום לצמצום המוחין, "קטנות מוחין" (כמצוי מאד), ואז התוצאה היא הפוכה: האדם חושב רק על עצמו (ועל הארוחה בסוף הצום...), מגדיל ומשמין את היֵשות שלו ומתפאר על אחרים, ונמצא ששכרו המדומה יוצא בהפסדו הגדול.

 

גדולי החסידות מבארים שיש כמה מדרגות בתענית, כאשר הדרגה הגבוהה ביותר היא שהאדם כל-כך שקוע בתורה ועבודת ה' עד שהוא פשוט שוכח לאכול, ולא היה לו בזה צער כלל (ראה בספר 'חנה אריאל' פרשת צו). וכן מסופר על כמה גדולים שהיו מתענים חלק מהיום, ושוברים את הצום לפני סוף היום, כדי שלא לתת מקום לסיפוק עצמי וגאוה (שהנה השלמתי את הצום). אך נקודה עיקרית היא שפשוט וברור כי את כל הדרגות השייכות לך באמת ודאי שתוכל להשיג בלי להוסיף תעניות שאינן כתובות בתורה, ומי שמדמה לעצמו אחרת זו כבר טעות חמורה בעבודת השם יתברך.

 

מכל מקום, יש בהחלט עניין בעבודה של "מיעוט אכילה" (אחת הדרכים שהתורה נקנית בהם), להגביל את תאוות האכילה באופן מבוקר, ללא צורך להגיע לתענית מצערת כלל (וכדאי לציין שהיו צדיקים גדולים שהיתה להם עבודה מיוחדת בריבוי אכילה – כמו בעל ה'שפת אמת' שיום ההילולא שלו חל בקרוב – אלא שזה כבר עניין ליחידי סגולה).

 

כל העבודה של תענית ומיעוט אכילה שייכת ל"קו שמאל", מדת הדין, הגבורה והצמצום (קו שמאל נקרא בקבלה "חד קציר", והמלה קציר משמעותה גם חולה), אבל עיקר העבודה שלנו היא ב"קו ימין", מדת החסד והאהבה, כמו הכלל הגדול בתורה "ואהבת לרעך כמוך", ולכן יש עדיפות מהותית לעבודת הצדקה וגמילות-חסדים. בתשובה ובתענית האדם עוסק בתיקון עצמו כפרט, אבל העיקר הוא לצאת מעצמו ולפנות אל הכלל-הציבור (ובכך זוכה גם לתיקון עצמו יותר בעומק, לא רק ברובד המודע שלו כפרט אלא גם ברבדים הנעלמים של נפשו). לכן התענית המחויבת בהלכה היא רק תענית ציבור, כאשר כל הציבור מתענים על צרות וכדו' – ביטוי מובהק של אחדות ישראל ותשובה שלמה (כאשר אף אחד כפרט אינו מתגאה על חברו, אלא כולם באים לפני ה' בהכנעה וברוח נמוכה).

שאלה: אני לומד עם חבר על נושא השבת על פי קבלה וחסידות. תוך כדי הלימוד נשאלה השאלה: אמנם לא מקשים על הקב״ה, ובכל זאת, למה הוא העמיד את שיא ההתקשרות אליו, שיא הקדושה, על עניין הזמן? מבקשים שהרב יאיר עינינו.

תשובה:

אנו חיים בתוך ממד הזמן. העולם מורכב משלשה ממדי המקום (אורך רוחב ועומק), ואליהם מצטרף הזמן שגם הוא נברא ולמעשה הוא ממד נוסף במציאות (כידוע גם היום בפיזיקה על הקשר בין מקום וזמן). בספר יצירה מדובר על "עולם, שנה, נפש" – דהיינו: מקום (עולם), זמן (שנה), אדם (נפש) – כאשר הזמן מהווה ממוצע בין האדם למקום, וסוד ממד הזמן הוא עצם החיוּת.

משמעות המושג שבת אינה רק יום השביעי, יום השבת, אלא כל השבוע נקרא שבת (במיוחד בלשון חז"ל, כמו "יום ראשון בשבת". אך גם בלשון התורה: "שבע שבתות תמימות", ומתרגם אונקלוס: שבתות – שבועין). כל ממד הזמן נקרא שבת, ולכן יש להתבונן על יום השבת כשיא ומוקד של הזמן כולו.

כל חיים מתאפיינים בתנועה חוזרת של רצוא ושוב, "והחיות רצוא ושוב" (אל תקרי חיוֹת אלא חיוּת), ובלשון ספר יצירה "אם רץ לבך שוב לאחד" (לפי הגירסה המובאת בתניא). גם בממד הזמן יש את התנועה הזו באופן הבא: בימים רביעי-חמישי-שישי יש תנועה של עליה, "רצוא", חיוּת הזמן עולה דרך שלשת העולמות: עולם העשיה, עולם היצירה ועולם הבריאה (בי"ע). וכן מתעלה במקביל נפש האדם לקראת קדושת השבת (ויש שזוכים לחוש זאת ממש) – ולכן בתפילת שחרית של יום רביעי אומרים בסוף "שיר של יום" פסוקי "לכו נרננה" ("לכו נרננה הקטן") הקשורים לקבלת שבת. העליה מגיעה לשיאה ביום השבת קודש, שבת מנוחה, מגיעים "אל המנוחה ואל הנחלה" במקור נשמות ישראל בעולם האצילות (שהוא עולם אלוקי, כולו טוב ואין בו מודעות נפרדת כלל). לאחר מכן יש תנועה של ירידה, "שוב", המתחילה בהבדלה במוצאי שבת: בימים ראשון-שני-שלישי יורדים בחזרה דרך העולמות בריאה-יצירה-עשיה, ושוב עולים, וחוזר חלילה.

מורנו הבעל שם טוב המשיל למלך ששלח את בנו למדינה רחוקה, והתכלית היא שהבן יחזור להפגש עם אביו המלך לאחר כל מה שרכש במדינת הים. בדומה לזה יש בכל שבוע (השבת): הנשמות יורדות ממקורן והולכות למסע בדרכי העולם, עד שפונות בדרכן חזרה ומגיעות הביתה בשבת לאחר השבוע המייגע (אך בזכות זכירת השבת גם בששת ימי המעשה, נשמרים לא להנתק מקדושת השבת).

יגיעת ימי החול מכינה לשבת (כבר מיום ראשון, "מחד בשבת לשבת") – הן בהכנות הפשוטות לשבת, והן בהתעלות פנימית של כל החיות-הזמן מכל השבוע (שבת) שחוזר ומגיע למקורו. ביום השבת מתקיים "יגעתי ומצאתי תאמין" – בזכות היגיעה של ימי השבוע, זוכים ל"מציאה" של קדושה ביום השבת, ואז "תאמין" כיון ששבת היא בחינת אמונה, בה מתגלה האמונה, "אז תתענג על הוי'".

נמצא שהשבת, הקבועה וקיימת מימי בראשית, היא פעימת הזמן כולו. כאשר יהודי שומר שבת, הוא הופך להיות "בעל הבית" על הזמן. וללא שמירת השבת, חלילה, הוא נתון תחת ממשלת הזמן לגריעותא, "עבדי הזמן עבדי עבדים הם", כל הזמן "אין לו זמן" לשום דבר שבקדושה. שמירת השבת "מסדרת את הזמן" כראוי, בתנועת רצוא ושוב (כמו אדם שמסדיר את הנשימה), וכל החיים מתנהלים באור השבת.

נוסיף רמז בחכמת החשבון. המושג רצוא ושוב מומחש במספרי "יהלום" – מספרים שמקיימים את המשוואה: סכום כל המספרים מאחד עד מספר מסוים, ובחזרה מאותו מספר עד אחד (דבר שיוצר צורת שני משולשים הפוכים זה על גבי זה, יהלום) – שאפשר לקרוא להם גם "מספרי רצוא ושוב". כעת נחשב את ה"יהלום" של 26, ערך שם הוי' ב"ה: 1 ועוד 2 וכו' עד 26, ושוב 26 ועוד 25 עד 1. התוצאה תהיה 702, גימטריא שבת. זו המחשה יפהפיה לתהליך הרצוא-ושוב בכל השבוע (השבת): העולם נברא בשמו הגדול, שם הוי', וכאשר מתקיימת תנועת רצוא ושוב, אל הוי' וממנו, נוצרת השבת, ממד הזמן.

ניתן להתבונן בציור הזה כעלייה מהנקודה של 1 המייצגת מודעות עצמית נפרדת (שיש בעולמות, וכלפיה נדרשת 'הכנעה'), אל שם הוי', מודעות אלוקית (לאחר עבודת ה'הבדלה'), ושוב חוזרים לאחד ("שוב לאחד") ורוכשים מודעות טבעית מתוקנת שבה חשים שהוי' אחד בכל מקום, וזהו סוד השבת.

שאלה:

 קבלתי לאחרונה הצעה ללמד בישיבה ולהדריך בחורים בעבודת ה'. הבעיה שאני מרגיש שאני עצמי לא מתוקן ולכן לא שייך שאני אדריך מישהו אחר בעבודת ה', לכאורה יש בזה מימד של צביעות. מה עליי לעשות?

  שובה:

כשרב נדרש להעביר שיעור בגמרא או כל מקצוע תורני אחר, עליו לשבת ללמוד את הסוגיה בכדי להכין את השיעור. הלימוד על מנת ללמד מסב את תשומת ליבו של הרב לפרטים שלא היה שם לב אליהם אם היה לומד לעצמו, שכן כל העת הוא מתבונן בסוגיה על מנת שתהיה בהירה דיה כדי להסביר אותה לתלמידיו החוצה, ולא רק להבין בשכלו פנימה. אותו תהליך מתרחש כשאדם נדרש להדריך את זולתו בדרכי העבודה, בשפלות ובשמחה, העיסוק והלימוד של הנושאים הפנימיים פועל גם על המלמד ומקדם אותו בעבודת ה' ובדבקות בו.

 

גם בלימוד המשותף עם התלמידים, מתבהרים ומתחדדים הדברים עקב שאלותיהם של התלמידים שנוגעות בנקודות הכי יסודיות בסוגיה, הן בנגלה והן בדרכי העבודה, כמו שאמרו חז"ל, "אמר רבי חנינא, הרבה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן" (תענית ז, א).

ככלל, זו היתה ההדרכה של הרבי מליובאוויטש, "אתה יודע את האות א', תלמד א' ". כל מפעל השליחות של הרבי בנוי בצורה זו שעל ידי לימוד התורה ודרכי העבודה החוצה לזולתו, פועל הדבר ב'אור חוזר' על השליח עצמו ומעורר אותו לשוב בתשובה שלימה.

 

בנוגע למחשבה ש'אני לא ראוי ללמד', הרי שאדרבא, הכרת פחיתות ערכו האמיתי, הינה נקודת המוצא הנכונה של המשפיע. כך יש לפרש לענייננו את מאמר חז"ל, "אמר ריש לקיש קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים" (ב"מ קז, ב). היה אמיתי עם עצמך – שתמיד יעמוד לנגד עיניך חסרונך ושפלותך – ועל ידי זה תוכל להשפיע על תלמידיך שיהיו אמיתיים עם עצמם וידעו את מדרגתם וחסרונם, כידוע אצל חסידים שתמצית ספר התניא היא 'אל תהיה שוטה' – היינו דע את מדרגתך האמתית.

על דרך זה מפרש ב'נעם אלימלך' את דברי משה לאהרן (רש"י לפרשת שמיני) "למה אתה בוש? לכך נבחרת". דווקא משום שאתה בוש ונדמה לך שאינך ראוי, לכן נבחרת לתפקידך.

 

חשוב שמלבד העיסוק בחומר אותו אתה מלמד, שיהיה לך שיעור קבוע בחסידות יחד עם רב או אברך מבוגר יותר.

לכן, אם מציעים לך תפקיד ללמד בישיבה, כדאי לך מאוד לקבל את ההצעה, ואל לך לחשוש מגיל צעיר והרגשת חוסר בשלות. בעזרת ה' תהיה בכך תועלת גם לתלמידים וגם לך.

תבשר בשורות טובות בכל האמור.

שאלה: במהלך חיי היום-יום אני חווה קשיים לא מעטים, הן במערכת הזוגית והן בחינוך הילדים. אני מרגישה שבעקבות הקשיים האלו עולות מחשבות טורדניות על קשר זוגי אחר שהיה לי בעבר. איך להתמודד עם זה?

תשובה

ראשית, העיקר הוא להתחזק, מדי יום ביומו, באמונה ובטחון בה' – "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'" – לדעת שה' אוהב אותך וכל מה שנעשה הוא לטובתך הגמורה, גם מה שאת חווה כקושי ומשבר. כל ירידה בחיים היא "ירידה צורך עלייה", דהיינו שדווקא הירידה הזו תביא אותך למקום הרבה יותר גבוה מהמקום שהיית בו בתחילה (בדומה למעלה של בעלי תשובה על צדיקים גמורים, או מעלתו של מי שעמד בניסיון שבאמת נועד להעלות-לנוסס אותנו).

 

במישור המעשי, עלייך לעבוד לתקן את הדיבור והמחשבה, שני ה'לבושים' הפנימיים של הנפש. כך לימד מורנו הבעל שם טוב שתיקון לבוש הדיבור מתקן את הקשר בין איש לאשתו, ותיקון לבוש המחשבה מתקן את הקשר בין הורים לילדים. ובפרט, בנוגע למחשבה - גם המחשבה היא בידיים שלנו, ובכוחנו להסיח את הדעת ממחשבות זרות ומבלבלות על-ידי שנעסיק את עצמנו בחשיבה חיובית וטובה ("סור מרע" על ידי "עשה טוב"), מתוך הכרה בחשיבותן של טהרת וקדושת המחשבה, כמו שאנו מתפללים להנצל מ"הרהורים רעים".

 

קדושת המחשבה משפיעה לא רק על היחסים הזוגיים, אלא גם על חינוך הילדים (כדברי חז"ל על חשיבות קדושת המחשבה בשעת הזיווג) – ככל ששומרים יותר על המחשבה, במשך כל שעות היום (לא רק בשעת מגע ישיר עם הילדים), כך הדבר משפיע לטובה על הילדים, הגדלים באקלים רוחני של אווירה פנימית טהורה. כך מתחיל חינוך חסידי אמיתי. כדאי להוסיף שגם ילד שנפגע ועבר חוויות קשות, חלק עיקרי בשיקום שלו תלוי במחשבת ההורים, חשיבה אוהבת וחיובית המקרינה עליו, במודע ושלא-במודע, עוד יותר מאשר ההשפעה הטובה של הדיבור.

 

ובנוגע לדיבור: שלמות התיקון של הדיבור הוא בדברי אהבה וחסד בין איש לאשתו (כמבואר בספר שכינה ביניהם, בפרק 'דברי אהבה וחסד'), כאשר הדיבור הנכון חושף רבדים עמוקים בנפש וחוזר להשפיע ולתקן גם את המחשבה. אך הקשיים שהתעוררו אצלך צריכים לעורר לא להסתפק בתיקון ישיר במעגל הבין-אישי בתוך המשפחה, אלא דווקא לצאת החוצה ולהשפיע על אחרים, בעיקר בכוח הדיבור, דהיינו לפעול בתחום של קירוב לבבות לה' יתברך. כשאת באה במגע עם אנשים הרחוקים (לעת עתה) מתורה ומצוות – שיש לך הזדהות איתם מצד היצר הרע דוקא! – אזי פעולת הקירוב פועלת לטובה גם עלייך, ומסייעת לתקן גם את לבוש המחשבה ולהפטר מטרדת הנפש, בעזרת ה'. לסיום, מומלץ מאוד לקרוא בספר שיצא על הצדיק הירושלמי רבי אשר פריינד זצ"ל, ממנו אפשר ללמוד הרבה אמונה ובטחון ודרכי התמודדות עם קשיים.

 

 

 

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION