עם הפנים למציאות

בתחלה עלה ברצונו של הקב"ה לברוא את העולם במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מדת הרחמים. כך כל יהודי יורד לעולם במדת הדין, עם הרבה בקורת על המציאות, ותכלית ירידתו לעולם היא לעבור מכסא דין לכסא רחמים - להפנות את פניו את המציאות במבט מלא רחמים ושאיפת תיקון.

 

באופן טבעי יש ליהודים מבט בקורתי על העולם. לא פלא – הנשמה ירדה מגן עדן מאיר, מעולם שכולו טוב ואמת, למאסר הגוף החומרי בעלמא דשקרא החשוך והקשה. באמת, מבטנו הביקורתי על המציאות משקף את רצון ה' הראשון לברוא את העולם במדת הדין.

אכן, לאחר שהקב"ה 'ירד' משעשועיו העצמיים ל'דין' של בריאת עולם מצומצם, כשהגיע למציאות, גילה כביכול שהעולם לא יכול להתקיים במדת הדין, ואז שתף עמה את מדת הרחמים ואף הקדימה לה ("ביום עשות הוי' [שם הרחמים, קודם ל]אלהים [שם הדין] ארץ ושמים"). עלית הקב"ה ממחשבת הדין הראשונה למדת הרחמים חוזרת בכל ראש השנה, "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון", כשהקב"ה קם-עולה מכסא דין ("עלה אלהים [שם הדין] בתרועה") ויושב על כסא רחמים ("הוי' [שם הרחמים, נמשך] בקול שופר"). גם אצל כל יהודי, תכלית ירידת הנשמה לעולם – "ירידה צורך עליה" – היא לעלות ממבט דין בקורתי ולעבור למבט מלא רחמים על המציאות.

וביתר העמקה במהות הדין לעומת הרחמים: באופן טבעי, נשמת היהודי 'מפנה גב' למציאות התחתונה – גם אם היא מסכימה ואפילו רוצה לרדת לעולם, מתוך הבנה שאפשר 'להרויח' בו הרבה, פניה מופנות כלפי מעלה, אל מקורה האלקי ואל התענוג האלקי שתרויח. יחסו למציאות הוא בדרך אחור, כהכרח בל-יגונה לעסוק בטפל בשביל להגיע לעיקר, וממילא הוא חסר סבלנות לפגמי המציאות (מתוך תחושה סמויה של 'עוינות' כלפי ההכרח). הדבר דומה לבחור ישיבה המבין שעליו להנשא כדי לממש ולאמת את כל מה שלמד, אך הוא מתייחס לאשתו כ'היכי תמצי' לקיום מצוותיו והשגת מדרגותיו, מבלי לגלות ענין אמתי באישיותה שלה – פניו נשואות אל ה' והוא 'מפנה את הגב' לאשתו. אז, גם אם 'יצא ידי חובה' כפי שהודרך כיצד להתייחס בכלל לאשה, יחסו יהיה חיצוני וממילא בקורתי וחסר סבלנות לדמותה הפרטית המיוחדת. גם ביחס הנשמה לעולם, המעבר למבט של רחמים תלוי בהפנית הפנים אל המציאות עצמה, תוך הבנה שה' רוצה לשכון בתוכה וממילא התייחסות אוהדת לפרטיה ורחמים חפצי-תיקון ביחס לכל חסרונותיה.

כך ניתן לדרוש כי "על שלשה דברים העולם עומד" – על ידי תורה, עבודה וגמילות חסדים עומד העולם מכסא דין ויושב על כסא רחמים: בתחלה נדמה שהתורה, שקדמה לעולם, גורמת ללמדן בקורת חריפה על המציאות ("האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דקא מרתחא ליה"). אך מי שלומד תורה לשמה – לשם תכלית נתינתה, כתכנית-הבריאה ומורת הדרך לתיקונה – הולך ונעשה רחמן כלפי המציאות, רואה אותה כפי שהיא ויודע לשפוט אותה בצדק ולדון אותה לכף זכות, מתוך רצון לתיקון-אמת. אז לומד האדם לעורר רחמים על המציאות בעבודת התפלה שלו ולבטא את רחמיו בפועל בגמילות חסדים.

 

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION