מתקדמים ביחד

במאה השנים האחרונות, בהן נוצר מצב בו רוב מנין מעם ישראל – וגם רוב הבנין (הארגוני-ממסדי-מעשי) של העם היושב בציון – מגדיר עצמו כלא-דתי, התעצבו דרכים שונות בהן מתייחס ציבור היראים לשאר עם ישראל. ניתן לזהות שלש דרכים, המכוונות כנגד תהליך התיקון היסודי ביותר שהתווה מורנו הבעל שם טוב – הכנעה-הבדלה-המתקה[ב]:

 

יש מי שחש כי עיקר תפקידם של תופסי התורה הוא להתבצר בתוך עצמם ולבנות את קהילותיהם, תוך הפנית בקורת נוקבת – עד כדי קללות וגידופים – כלפי כל מי שסוטה לדעתם מהדרך המסורה מדור לדור (החל מפורקי עול תורה ומצוות באופן מוצהר ועד למי שאינם מזדהים עם 'ההרחקה מהרשעים', מקרבים את פורקי העול או אף משתפים פעולה באופן כל שהוא עם המדינה). דרך זו, שחוד החנית שלה היה הרבי מסאטמר, חשה כי צריך לפעול הכנעה בכל ה'קליפות' (תוך זיהוי בין השיטה לבין האדם שאוחז בה, וממילא הרחקה והכנעה של כל מי ששיטתו פסולה).

אחיינו של הרבי מסאטמר, הרבי מצאנז-קלויזנבורג, נקט בתחלה בדרכו של דודו. אכן, לאחר השואה הוא עבר שינוי, וכך אמר למישהו שהתריע בפניו כי דברי ההתעוררות שלו כי דווקא על החרדים לדבר ה' לא להתרשל בבנין הארץ נגועים ב'ציונות': "דא עקא, שאנחנו היראים עוסקין בקיטרוג גרידא, והם – החפשים, שאינם שומרי תורה ומצוה ר"ל – עוסקים בפעולות מעשיות ויוצרים עובדות... גם אני סבור הייתי בעבר שזה תפקידנו... הייתי מקלל המינים בכוונה עצומה ומצפה לשמוע שנתקבלה והתקיימה קללתי – אך לשוא. להיפך, נוכחתי לראות שהם הולכים ומתחזקים. אמרתי, איפוא, לנפשי: וכי לא מוטב שנתחלף בתפקידים, דהיינו שאני אבנה את א"י בקדושה, והם, החילוניים, הם יהיו אלו שיגדפו אותי?! גמרתי אומר: לא עוד! לא אתן יותר יד לכך, שאנחנו רק נעמוד ונקטרג, והמה בינתיים ישתלטו על א"י ויטמאו אותה חס וחלילה. אנחנו נפעל בכל כוחנו למען בנינה של ארצנו הקדושה! הלא כל אבן בא"י כל כולה קדושה וטהרה"[ג]. גם בדרך זו מודגשת ההבדלה, המקובלת ברוב הציבור החרדי, בין 'אנחנו' ל'הם' – בין החרדים לדבר ה' לבין פורקי העול (כאשר הרבי מקלוינזבורג ציין שלהבנתו 98% מהעם היושב בציון הינם מאמינים, והמינים והאפיקורסים אינם אלא 2% האוחזים בהגאי השלטון והתקשורת, וגם מתשובתם אין להתייאש) – כשהחזון הוא להגביר את האור על החשך ולהפוך את הפרי-האור למרכזי בעשיה ובבניה.

כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש סלד מההגדרה של 'אנחנו' ו'הם' – עם ישראל הוא אחד, יש לזהות את התוך הטוב של כל יהודי ומתוך אהבת ואחדות ישראל לעסוק בקירוב רחוקים לדרך התורה והמצוות. זו המתקה המאמינה בטוב שקיים בכל היהודים, כאשר תפקיד תופסי התורה הוא להביא ה"אור כי טוב" לכל יהודי ולהמחיש לו כי לטובתו שלו כדאי לו להקשיב וללמוד מיודעי התורה, כאשר כל יהודי שזכה לקצת מאור התורה והמצוות להשפיע אותם הלאה למי שיודע פחות ממנו (הרבי הדגיש כי מי שיודע את האות א כבר מצווה ללמד אותה הלאה למי שאינו יודע, עוד לפני שבעצמו ילמד את האות ב). בדרך זו כבר אין חלילה 'אנחנו' ו'הם', אך יש הבחנה ברורה בין משפיע למקבל, כאשר תפקיד המשפיעים הוא לקרב ולהמתיק את המקבלים.

כיום – ככל שגוברת תפיסת עם ישראל כצבור אחד (בו צדיקים-בינונים-ורשעים מאוחדים לגמרי) תפיסה השייכת דווקא לארץ ישראל[ד] – ניתן 'לשדרג' את ההמתקה ולמצוא בה עומק נוסף: שוב אין להדגיש את הפער בין המשפיע למקבל, אלא לחוש כי כולנו "מתקדמים ביחד". כפי שכותב אדמו"ר הזקן, "כל אחד מתוקן מחברו"[ה] – לכל אחד יש מעלה ביחס לחברו וכל אחד זוכה לתיקון והשלמה דווקא מחברו. מי שרחוק מתורה ומצוות צריך להתקדם בעזרת לימוד ממי שיודע ושומר תורה ומצוות, ומי ששומר תורה ומצוות זקוק לקבל בכלל השראת תשובה מהרחוקים (שלעתים הוא מחויב בתשובה יותר מהם) ובפרט יש גם מה ללמוד מהנקודה הפנימית המיוחדת לכל יהודי. לכן, עם ישראל כולו במצב של שויון, לבלתי ימצא ראש וסוף, ועל כל אחד להשפיע לזולת ולקבל ממנו כאשר כולנו "מתקדמים ביחד".

[במונחים הפנימיים, שדרוג ההמתקה הוא בעצם מעבר מ"לך לך מארצך [הכנעה] וממולדתך [הבדלה] ומבית אביך [המתקה]" ל"אל הארץ אשר אראך". היחס בין ההמתקה הראשונה לשניה הוא כיחס בין גדלות א' (של מוחין דאמא) לגדלות ב' (של מוחין דאבא). דווקא במוחין דאבא מגיעים לאחדות שלמה (הארת "אחד האמת"[ו]). מוחין דאבא הם המוחין של ארץ ישראל (כנ"ל, שדווקא בה יש דין צבור), והם המאירים בתפלין דרבינו תם, שבמשך כל הנהגת הרבי הוא חזק והדגיש יותר ויותר את החיוב של כל אחד להניחם.]

 



[א] נקודה מעובדת משיעור י"א תמוז ע"ז. נרשם על ידי איתיאל גלעדי.

[ב] כש"ט (קה"ת) אות כח ובכ"ד.

[ג] מופיע בלפיד האש עמ' תפג.

[ד] ראה הוריות ג, א; צפנת פענח הלכות ברכות י, יא.

[ה] תניא אגה"ק כב.

[ו] תניא פל"ה בהגהה.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION