בן כמה היקום? תלוי במתבונן

תפקיד דגם העולמות הקבלי באיחוד התורה והמדע, חלק ב'

האם היקום בין 5771 שנה, בן 13.4 מיליארד שנה, או שמא הוא נברא כרגע? לפי הקבלה, כל התשובות נכונות.

By A Web Design

בקונפליקט התורה והמדע אחת השאלות שעולה ראשונה היא נושא גיל היקום. למרבה הצער, לעתים קרובות היא גם השאלה האחרונה, כי הדיון כולו מתפוצץ סביב נושא זה במפץ גדול עוד לפני שהוא מתחיל. ננסה להתמודד עם סוגיה זו באמצעות מודל ארבעת העולמות שפגשנו בפרק הקודם

שוב היהודי המסורתי של חז"ל, גיל היקום הוא קצת פחות מ-5800 שנה. לפי התורה היקום, כולל כל מגוון החיים שעל גבי כדור הארץ, נוצרו בסדרה של מעשי בריאה נפרדים שנמשכה ששה ימים, ומאותו רגע החלה ההיסטוריה התרבותית האנושית (יש לציין שאין זה הפירוש היחידי ביהדות, וכבר בדורות קדומים הוצעו מגוון פירושים אחרים מהם עולה כי גיל העולם והאדם קדומים יותר; עם זאת, מכיוון שזהו התיארוך המקובל והנפוץ ביותר, שכל ילד בחינוך יהודי דתי לומד אותו ראשון, אנו מתמקדים בו כאן).

עד לפני כמה מאות שנים, העולם המערבי כולו אחז פחות או יותר בתמונה זו. ברם, שיטת המחקר המדעית בהדרגה נטשה אותו לטובת תמונה שונה לגמרי. תמונה זו ידועה ומוכרת לכולנו, אך כדאי שנתוניה הבסיסיים יהיו מונחים לפנינו.

ראשית כל, לפי המדע היקום, כדור הארץ והחיים שאנו מכירים היום הם תוצאה של התפתחות הדרגתית ואיטית מנקודת מוצא מאד פשוטה יחסית, לא תוצר של מעשי בריאה חד-פעמיים. שנית, המדע מבחין בין גיל היקום לגיל כדור-הארץ, המחושב כצעיר הרבה יותר, ואף נעזר בשיטות חישוב שונות לשם תיארוכם, כדלקמן:

גיל היקום מחושב לפי קצב התרחקות הגלקסיות זו מזו. אם מחשבים את מהירות ההתרחקות ביחס למרחקן זו מזו יוצא שהן יצאו לדרכן ממקום מוצאן המשותף לפני כ-13.7 מיליארד שנה, וזהו גיל היקום המשוער לפי המדע היום.

גיל כדור הארץ מחושב בעיקר לפי שיטה המכונה תיארוך רדיומטרי (או רדיואקטיבי). שיטה זו נשענת על הכרת קצב הדעיכה הרדיואקטיבית של חומרים מסוימים. לגבי עצם נתון, חישוב כמות החלקיקים בו שעברו דעיכה רדיואקטיבית ביחס לקצב הדעיכה, מספק, בקירוב גדול, את גילו. על בסיס זה עומד היום הגיל המשוער של כדור הארץ על כ-4.5 מיליארד שנים.

המחלוקת בין עמדת המדע לעמדת התורה שהובאה כאן הינה כה בסיסית, והפער בין המסקנות כה גדול, שנראה שאין כל בסיס להסכמה ביניהם בלי שהאחד יכפיף עצמו לגמרי לשיטת השני. אכן, כל שיטות היישוב שלהן הקיימות היום או מבטלות את המדע משום שאינו מוחלט, או מקבלות לגמרי את התיאוריות המדעיות ודורשות את התורה כך שתתאים להן.

מה שנבקש לטעון כאן הוא, ששתי תמונות העולם אכן אינן בנות השוואה, וזאת משום שהן נובעות מאופני הסתכלות שונות לגמרי – שתי עדשות עולם שונות. לאור זאת, אין הכרח להגיע למסקנה שיש לבחור רק אחת מהן ולנטוש את השניה. קיימת גם האפשרות להניח את שתי העדשות זו על גבי זו (וכפי שמיד נראה, לא רק אותן) ולקבל תמונת עולם חדשה ומורכבת.

תיארוך מעשי ותיארוך יצירתי

שאלת גיל היקום אינה נמצאת לגמרי בתחומו של המדע התצפיתי, שכן מדובר בתופעה שחלפה ולא ניתן לשחזרה בניסוי ולצפות בה. כל מה שהמדע יכול לעשות הוא להתבונן בתהליכים שאנו מזהים כעת ועל בסיסן לערוך אקסטרפולציה (כלומר, היקש מהידוע אל הבלתי ידוע) אחורנית בזמן – לשער מה התרחש בעבר, בהנחה שאותה חוקיות שאנו עדים לה כעת שררה גם אז. זה בדיוק מה שעושות שיטות התיארוך שצוינו לעיל ומגיעות לתוצאות שציינו, המוסכמות באופן גורף על רובם ככולם של אנשי המדע.

עכשיו, ההנחה שהחוקיות של היום שררה בעבר היא מאוד משמעותית. היא קרויה בפילוסופיה של המדע אחידות הטבע (uniformity of nature, או בשמה המעודכן יותר, background independence). הנחה זו קובעת כי חוקי הטבע חלים באופן אחיד בכל מקום ובכל זמן. כלומר, החוקיות שאנו חוזים בה היום בטבע ובמעבדות שלנו תקפה גם בגלקסיית אנדרומדה והיתה תקפה גם לפני מיליארד שנים (ליתר דיוק, המדע מכיר בנקודות 'סינגולריות' בהן נשברת אחידות הטבע, אך הוא תמיד מבקש לעגנן במסגרת סדר-על המסביר אותן – כלומר להכפיפן לאחידות מסדר גבוה יותר).

אם נתרגם רעיון זה למודל העולמות שהצגנו בפרק הקודם, הרי שהצבת עקרון אחידות הטבע פירושה החלת עדשת העשיה על המציאות כולה, כולל כל מה שסמוי מעינינו. כזכור, המונח המדויק 'עשיה' בעברית פירושו שכלול היש הקיים באמצעות סיבתיות הדרגתית ורציפה (לעומת 'יצירה' של יש חדש מהותית ו'בריאה' יש מאין, המהוות שתיהן דילוגים מעל הסיבתיות הרציפה). החלת עדשת העשיה על המציאות כולה פירושה איפוא אימוץ הנחת העבודה שכל התהליכים בעולם הם אך ורק תהליכים סיבתיים והדרגתיים.

לאור הצלחתה של עדשת העשיה בתחום הנצפה מהלך זה הוא הגיוני ביותר. החלת עדשת העשיה על כללות היקום מאפשרת לנתח במושגי המדע אף את התופעות המרוחקות ביותר, כגון ערפילית הנמצאת במרחק מאה אלף שנות אור (ושממילא, 'תמונתה' בשמימנו בת מאה אלף שנה) אכן, יהיה זה תמוה ומאולץ אם המדע לא יעשה אותו, שכן היא חיוני להתקדמותו.

אלא שהמדע אינו חזות כל חיינו, והיותנו מדענים אינה ממצה את קיומנו כבעלי תבונה. המדע הוא רק רובד אחד בשיעור הקומה האנושי השלם. באשר אנו 'מדענים' החלת עדשת העשיה על המציאות כולה היא הגיונית; אך באשר אנו בני-אדם, שהמדע אינו אלא כלי אחד מארגז הכלים שלנו, היא מהווה צעד הרסני. לאמץ את עקרון אחידות הטבע כמוחלט וחובק-כל, ולהשתית עליו את תמונת העולם שלנו, פירושו לתת לעצמנו כחברה וכתרבות גט כריתות מעדשות התודעה הגבוהות והרוחניות שלנו. פירושו לכלוא עצמנו ביקום סגור ומבודד, ללא כל פתח הצצה או חרך נשמה – מאסר עולם בעולם העשיה.

אילו היה צעד זה מחויב המציאות או מחויב השכל לא היינו אומרים דבר. אך הוא נתון לבחירה. אקסטרפולציה אינה תצפית ואינה ניסוי, ולתוך החשכה שהיא מבקשת להאיר ניתן להחדיר גם אלומות אור אחרות, לאמץ עדשות נוספות.

ראשונה בהן היא עדשת היצירה. להוסיף את עדשת היצירה מעל עדשת העשיה פירושו להמשיך לראות את הטבע כמות שהוא – אך בה בעת לראותו גם כְּחומר ביד יוצר בעל כוונה בניהול העולם. מנקודת מבט זו, הכוללת גם את עדשת העשיה וגם את עדשת היצירה, עקרון אחידות הטבע עדיין תקף באופן כללי, אך כבר אינו מחייב לגמרי. הוא כפוף עתה למציאות גבוהה יותר המנהיגה אותו והמסוגלת להפר אותו. הסתכלות זו פוקחת את תודעתנו לאפשרות שהסיבתיות החומרית מצייתת גם לסדר מוסרי ואסתטי, ולא רק סיבתי; שהיא הגשמה ומשל של מבנים ותהליכים רוחניים; ובעיקר, לענייננו, שהיא מופרת במקומות או בזמנים מסוימים על מנת לפנות מקום לחדירתה של השפעה ממעל לה – במלים אחרות, של נסים וגילויי השגחה פרטית.

אחד הדברים שניתן לעשות עם עדשת היצירה הוא לראות את הקוסמוגניה התנ"כית והחז"לית כאפשרית: ניתן להעלות על הדעת שבמשך ששת הימים הראשונים של היקום שררה בו חוקיות שונה מזו השוררת היום, בה הדברים התנהלו בקצב מואץ יותר; שלאור זאת העולם נברא לפני כ-5800 שנה ולא לפני 13.7 מיליארד; שגם לאחר ששת ימי הבריאה הופרה החוקיות הרגילה ברגעים מסוימים כדי לאפשר נסים; וכן הלאה. מאוד מוזר לעשות זאת מנקודת מבט של עדשת העשיה, אך מאוד הגיוני לעשות זאת מנקודת מבט של אמונה בתורה – המבקשת להעניק לה את שלמות הסתכלותה מבלי לנגוס ממנה אברים.

הבחירה דוקא בתמונת העולם התורנית אינה מחויבת השכל כמובן. עדשת היצירה מאפשרת מגוון אינסופי של אפשרויות, והמדען יטען, ובצדק, שאין שום דרך רציונלית להכריע ביניהן. אלא שעולם היצירה אינו תחומו של המדען והקריטריונים שלו אינם רלוונטיים כאן. בעולם היצירה קובעת הבחירה שלנו – איזה תיאור מטאפיזי של המציאות, על השלכותיו הקיומיות, ברצוננו לאמץ. העדפתה של התורה על פני שיטות אחרות נובעת מתוך בחירה בה כמכלול של תמונת עולם, משאב רוחני ודרך חיים.

מודל העולמות כעדשות מאפשר לחשוב מחדש אודות קונפליקטים כגון זה של התורה והמדע. במקום לנסות להכריע איזה מהם אמיתי, הוא מאפשר להכיר במספר תיאורים סותרים במקביל, שכל אחד מהם מתבקש, ותקף, מבעד לעדשתו. אף במקרה זה, אנו מבקשים לומר ששני התיארוכים קבילים במסגרת השקפת העולם שלהם. "יצרתיו אף עשיתיו", שניהם כאחד.

העולם נברא עכשיו, העולם מעולם לא נברא

העובדה כי המודל שלם כולל ארבעה עולמות מזמין אותנו להשלים את החסר ולשאול, מהו גיל היקום בשני העולמות העליונים יותר, הבריאה והאצילות? נענה על כך בקיצור נמרץ, מבלי להכנס לעומק ההסברים.

בחינת גיל היקום דרך עדשת הבריאה לא רק רואה את העולם כנברא יש מאין, אלא כנברא באופן תמידי בכל רגע ורגע. הגחתו מתוך האין פירושה שבכל רגע נתון הוא כביכול יכול לקרוס אליו חזרה, ואם כן שקיומו מוחזק בידי האין בכל עת. משמעות הדבר היא שמנקודת מבט של עדשת הבריאה, היקום נברא עכשיו, עם זכרונותינו וכל רשמי העבר.

מנקודת המבט של עולם האצילות, העולם אינו מנותק מבוראו. בלשון החסידות, כאשר אור נאצל מתוך מאור, הוא אף פעם לא חדל להיות 'דבוק' במאור. בעוד שדרך שלוש העדשות הנמוכות העולם הוא בבחינת 'יש', דרך עדשת האצילות הוא בבחינת 'אַיִן', בהיותו בטל במציאותו לבורא. מכך יוצא, שדרך עדשת האצילות היקום מעולם לא נברא (כלומר לא יצא ל'בר', לחוץ, אלא עדיין דבוק במאצילו).

כאן המקום גם לציין שלמעשה, מבנה העולמות השלם כולל עולם חמישי, מעל עולם האצילות, הנקרא עולם אדם קדמון או בקיצור א"ק. 'אדם קדמון' הוא כינוי לדמות הארכיטיפית הנצחית של האדם כפי שהקב"ה שיער אותה במחשבתו 'קודם' להאצלת ובריאת העולמות, ושבתוכו היו כל העולמות כלולים. אם עולם האצילות דבוק בה', הרי שאדם קדמון הוא ממש חלק מה'. אכן, אדם קדמון נחשב לחלק מה"יש האמיתי", ההויה האלוקית הנצחית, ששלושת העולמות הנמוכים – ה"יש הנברא" – הם בבואה שלו (נמצא שעולם האצילות הוא בבחינת רווח של 'אַיִן' בין היש האמיתי ליש הנברא). הרעיון של עולם אדם קדמון פירושו, שאף כי האדם עצמו נברא אחרון, בריאתו חושפת את התכלית המקורית לשמה נברא העולם כולו. צלמו – שהוא "צלם אלהים" – קדם לעולם בבחינת "סוף מעשה [הנעוץ] במחשבה תחילה".

עולם אדם קדמון אף הוא עדשה דרכה ניתן להסתכל במציאות – אם כי מאד גבוהה. מה יהיה גיל היקום לפי עדשה זו? ובכן, התשובה המפתיעה היא, שדרך עדשה זו העולם הוא קדמון, כלומר תמיד היה קיים. מכיוון שהעולם כלול בדמות האדם, ודמות האדם היא נצחית וקדמונית, כך גם העולם. כמובן שמדרגה זו לא ניתן להצביע בכלל על מציאות עצמאית הנקראת 'עולם', שכן אין הוא נפרד מהאלוקות; הכוונה היא שכל מה שאנו מזהים אותו היום כ'אדם' ו'עולם' היו מאז ומתמיד חלק מההויה האלוקית (יוצא מכל זה, ששורש דעתו המפורסמת של אריסטו שהעולם קדמון – שכמות שהיא סותרת את אמירת התורה שהעולם נברא ברגע מסוים – נעוץ, מסתבר, ברובד נעלה זה של המציאות; אלא שאריסטו ביקש להחילה ישירות לגבי עולם העשיה הנגלה לחושים, וכאן טעה).

הטבלה הבאה מסכמת את ארבעת חישובי גיל היקום לפי העולמות:

 

עדשה

מציאות העולם

גיל העולם

אדם קדמון

היש האמיתי

תמיד היה קיים בתוך ה'

אצילות

אַיִן

נאצל אך לא נברא

בריאה

היש הנברא

יש מאין

נברא עכשיו

יצירה

יש מיש

בן אלפי שנים

עשיה

יש מיש

בן מיליארדי שנים

 

העדשות מספקות לנו מספר תמונות שונות של גיל היקום, אך לכל אחת מהתמונות ערך עצמאי. עדשות אדם קדמון ואצילות מזכירות לנו שעולמנו אינו נפרד ממוצאו האלוקי, שהוא חלק מהקדוש-ברוך-הוא; עדשת הבריאה מזכירה לנו שגם באשר אנו נפרדים מה', הוא נוכח בחיינו בכל רגע ורגע; עדשת היצירה נותנת לנו תמונה של היסטוריה בעלת מבנה ומשמעות המנוהלת בהשגחת ה'; ועדשת העשיה נותנת לנו 'ארגז חול' לנסות לתארך את גיל היקום על בסיס עקרון אחידות הטבע ולפי מיטב הידע המדעי שיש לנו כרגע.

חווית הזמן ומהירות האור

עד כה דיברנו על העולמות כגישות התייחסות שבמסגרת כל אחת מהן אפשר להגיע לתיארוך שונה של העולם. אולם ישנה דרך נוספת להבין את הקשר בין העולמות הקבליים למחלוקת גיל היקום, וזו קשורה בתפיסת הזמן.

אחד הנושאים שהקבלה מסבירה בנוגע לעולמות הוא, שחווית הזמן שונה מעולם לעולם. ככל שעולם גבוה יותר, כך הדברים מתרחשים בו במהירות רבה יותר ביחס לעולם שמתחתיו (לענין זה, עלינו לחשוב על העולמות פחות כעדשות בדידוֹת ומובחנות, ויותר כחטיבות על פני רצף הדרגתי הכולל את כל המהירויות האפשריות).

בעולם העשיה, העולם הנמוך ביותר, קצב ההתרחשות הוא זה המוכר לנו מחיי היומיום. בעולם היצירה, לעומת זאת, האירועים מתרחשים במהירות רבה יותר, כך מה שנחווה בעולם העשיה כשנים רבות חולף כהרף עין בעולם היצירה. מנקודת מבטו של מלאך בעולם היצירה, נדמים תושבי עולם העשיה כאצים-רצים תחת רגליו במהירות גבוהה, בעוד הוא נע במהירות רגילה.

כאשר אנו מגיעים לפסגת עולם הבריאה מתרחש דילוג: קצב התרחשות האירועים מגיע למהירות אינסופית, ואם כן הכל מתרחש באפס זמן, או לחילופין בו-זמנית. במלים אחרות, חווית הזמן כולה מתבטלת בעולם הבריאה, ומכלול הזמן נחווה בעת ובעונה אחת, כבמעין רגע נצחי. מנקודת מבט זו, כל האירועים של העולמות התחתונים נחווים כמתרחשים כולם בבת אחת ברגע זה.

מה קורה כאשר עוברים לעולם האצילות? האם תתכן תנועה מהירה עוד יותר ממהירות אינסופית? ובכן, ההסבר בקבלה הוא שעולם האצילות נח לחלוטין 'מעל' או 'לפני' הזמן הנברא. אין בו שום חווית זמן, אפילו לא של רגע אחד כולל-כל. מה שכן יש בעולם האצילות זה דבר המכונה "סדר זמנים": מעין תוכנית על-זמנית (המתעדכנת תדיר בהשפעת העולמות התחתונים) ובו כל האירועים המתרחשים בתוך ממד הזמן של העולמות התחתונים.

והנה, רעיון קבלי עתיק זה, שחווית הזמן אינה אובייקטיבית ומוחלטת אלא תלוית נקודת מבט, צץ והופיע פתאום בתקופתנו בלב לבה של הפיזיקה המודרנית, במסגרת תורת היחסות הפרטית של אינשטיין. לפי תיאוריה זו, המהווה את יריית הפתיחה של כל הפיזיקה החדשה, מימד הזמן אינו מוחלט אלא תלוי בנקודת מבטו הסובייקטיבית של המודד. ספציפית, מה שקובע את השתנות קצב הזמן הנמדד הוא מהירות תנועתו של המודד אותו. כל עוד אנו נעים במהירויות רגילות אנו לא מוצאים כל הבדל בין שעונינו לבין שעונו של מי שעומד במקום. אך אם ננוע במהירות המתקרבת למהירות האור, הדברים שאינם נעים במהירותנו הגבוהה יראו לנו כמתרחשים מהר יותר, פורחים ונובלים במהירות בעוד אנו חיים כרגיל. כאשר נגיע למהירות האור יגיע תהליך זה לשיאו: העולם יעמוד מלכת, אנחנו נקיף אותו מקצה אל קצה ונראה את כל תולדותיו בבת אחת.

נשמע מוכר? תיאוריית היחסות הפרטית של אינשטיין תואמת להפליא את רעיון סולם הזמנים הקבלי. מחיבורם יחדיו עולה כי ניתן לראות את העולמות הקבליים כרצף תמונות של העולם כפי שהוא נצפה ככל שמאיצים לקראת מהירות האור, כדלקמן:

<!--[if !supportLists]-->¨       <!--[endif]-->עולם העשיה הוא תמונה של העולם כפי שהוא נראה כאשר נעים במהירויות הרגילות

<!--[if !supportLists]-->¨       <!--[endif]-->עולם היצירה הוא תמונת העולם כפי שהוא נראה כאשר מאיצים למהירויות המתקרבות למהירות האור

<!--[if !supportLists]-->¨       <!--[endif]-->עולם הבריאה הוא תמונת העולם כפי שהוא נראה כאשר נעים במהירות האור (במהירות זו 'משיגים' את האור המתפשט מאמירת ה"יהי אור" הראשונה, כביכול)

<!--[if !supportLists]-->¨       <!--[endif]-->עולם האצילות הוא תמונת העולם כפי שהוא נראה מחוץ לממד הזמן

הקבלה זו מאפשרת לנו להסביר מחדש את ארבעת התיארוכים שמנינו לעיל, הפעם מתוך הקשר חדש זה של תנועה במהירויות הולכות ומתגברות:

מכיוון שעולם העשיה הוא תמונת העולם כפי שנראה כאשר נעים במהירויות רגילות, גילו מחושב כפי שהוא נראה לעין המתבונן הרגיל, היינו כבן מיליארדי שנה (זו נקודת מבטו של המדען);

עולם היצירה הוא תמונה של העולם כפי שהוא נראה כאשר נעים במהירויות המתקרבות למהירות האור, כאשר באחת מהן הוא יראה כבן 5800 שנה (זו נקודת מבטם של חז"ל. היחס בין שני עולמות אלו מתיישב עם מדרש חז"ל הנודע לפיו "יום" של הקב"ה הינו כאלף שנה או יותר של בני אדם [בראשית רבה ח, ב], על פי "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול..." [תהלים צ, ד]).

עולם הבריאה הוא תמונה של העולם כפי שהוא נראה כאשר נעים במהירות האור עצמו, ולכן נחווה כנברא בזה הרגע (כך מתגלה למעמיק בהתבוננות חסידית ברעיון הבריאה יש מאין בכל יום ובכל רגע תמיד);

עולם האצילות הוא תמונה של העולם כפי שהוא נראה כאשר נעים כביכול 'מהר יותר מהאור', למעלה ממגבלות הזמן והמרחב, משם נראה שכלל אין עולם (זו נקודת מבט של צדיקים ושל נשמות שנסתלקו מן העולם).

מעלתה של דרך הסתכלות זו על התיארוכים השונים הוא, שהיא מציבה את ארבעת העולמות על פני רצף אחד, במקום לראות בהם ארבע עדשות נפרדות לגמרי. בכך היא מחברת באופן ישיר בין העולם הגבוה ביותר לנמוך ביותר, ומראה כיצד כל תמונות העולם יכולות להכלל בתמונת-על אחת.

 

 

גל עיני - אהבה וזוגיות, תורה ומדע, פנימיות התורה, פסיכולוגיה יהודית, חודשי השנה, תורת הנפש, חסידות

 

By A Web Design

תגובות (3)
3שלישי, 12 מרס 2013 20:59
ניר, יישר כח על המאמר
רציתי לשאול אותך מה היתה דעתו של הרבי מליובאוויטש על הסברים מעין זה? יש לו איגרת על גיל העולם שבה הוא פותר את הכל במישור של עולם העשייה- המדע טועה, אי אפשר להשליך ממהירותם של התהליכים עכשיו בטבע למה שהיה בעת יצירת העולם (והוא גם מעלה אפשרות שהקב"ה ברא את העולם מראש כך שהוא טומן בתוכו אור שנראה כאילו הוא מלפני מליארדי שנים, עצמות של דינוזאורים וכו')
חמישי, 28 נובמבר 2013 13:15
שיר
האם יש למי מכם את ההקלטות של 13 שעורים שמסר הרב בתקופת אב
בנושא גלגול מלפני שנים?
2ראשון, 11 נובמבר 2012 00:19
אחת
יש את הטענה שהקב"ה בורא עולמות ומחריבן ועל כן אולי נשארו שרידים מהעולמות הקודמים...וכן שימי ששת הבריאה אינם ימים כהבנתינו, אלא תקופות... בין כך ובין כך מובאת כאן תפיסת עומק שונה ומעניינת.
1שישי, 11 מאי 2012 16:44
אביי
נכון שניתן להסביר את השתלשלותם העולמות באופן ציורי שדומה, אך נדמה שהמאמר ... להבין את העולמות שאין לנו אותם.
רצוני לטעון כמו ש ניטען שהמדענים לא יכולים להשליך מלימוד של החוקים של היום על החוקים שקדמו לבריאה כך השפה האנושית אינה יכולה להסביר את העולמות שקדמו.

הוסף תגובה

שם:
תגובה:

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION