בשבע עיניים - בהעלותך

בשבע עיניים - בהעלותך

שבעה רעיונות קצרים לפרשת בהעלותך - מתוך המסר היומי הנשלח בוואצאפ

 

 

פרשת בהעלותך יום ראשון – אהבת ישראל

"דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת... וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא...". שבעת קני המנורה רומזים לסוגים השונים של נשמות ישראל, ואהרן הכהן מעלה-מדליק את כולם. כמו שאהרן "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" – כך הוא מדליק את שלהבת האהבה בלב כל ישראל, "עד שתהא שלהבת עולה מאליה".

מהי האהבה? להיכן מתלהבים הנרות? באופן פשוט הם דולקים כלפי מעלה, דהיינו באהבת ה'. "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (ובגימטריא: בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך = שלהבת!).

אבל הנרות פונים גם זה אל זה, "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" – שלשת הקנים במזרח פונים מערבה ושלשת הקנים במערב פונים מזרחה. כלומר, יש גם שלהבת של אהבת ישראל, כולם מאירים פנים לכולם.

זו גם המשמעות הפנימית בהדגשה שהמנורה עשויה "מקשה" – כל ישראל הם מקשה אחת זהב טהור. "עד ירכה עד פרחה" – הן הנשמות הגבוהות, בעלי התורה והעבודה, 'הפורחים' למעלה, והן הנשמות הנמוכות בבחינת הרגלים ("ירכה"). הביטוי עד ירכה עד פרחה = 26 (שם הוי') בריבוע, כאשר הערך הממוצע של כל מלה הוא אחד-אהבה ברבוע.

פרשת בהעלותך יום שני – העבודה

"על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". "העבודה" היא עבודת המקדש (ובזמן החורבן, "עבודה שבלב זו תפלה") – מושג שמופיע במיוחד בהקשר לבני לוי, כמו אצלנו "וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה וְלֹא יַעֲבֹד עוֹד".

גמילות חסדים שייכת למדת החסד והאהבה, ואילו העבודה שייכת למדת הדין והגבורה. מדת החסד היא השפעה מלמעלה למטה, ה' משפיע חסד לכל והאדם הולך בדרכו וגומל חסדים טובים. ואילו מדת הגבורה שייכת לצמצום ומדת הדין, בחינת שם "אלהים", וכאשר האדם דבק במדה זו הוא פונה כלפי מעלה – עובד אלקים, העבֹדה = אלהים.

המלה "העבדה" מופיעה עשר פעמים בתורה, ואצלנו היא הפעם העשירית ("העשירי יהיה קדש"). עוד שלש פעמים מופיעה המלה בתנ"ך, ובסך הכל 13 פעמים. 13 = אחד, וכיון ש-העבדה = אלהים הרי המשוואה היא: אחד פעמים אלהים, והתוצאה היא 1118, בגימטריא "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

פרשת בהעלותך יום שלישי – אין אבוד

"אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַה'. בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ". המסר של פסח שני הוא "אין מקרה אבוד" – גם מי שהפסיד את הפסח מקבל הזדמנות שניה לתקן, "תאמין שיכולים לתקן".

הפרשיה הזו מתחילה בחודש ניסן בשנה השניה ליציאת מצרים: ה' מצוה את משה לעשות את הפסח, בני ישראל עושים את הפסח, והטמאים מקבלים הזדמנות שניה בפסח שני. אבל ספר במדבר פתח בתאריך "באחד לחודש השני בשנה השנית", ראש חודש אייר. זהו אחד המקורות החשובים לכלל הגדול "אין מוקדם ומאוחר בתורה" – כלומר, התורה אינה מסודרת רק לפי סדר המאורעות הכרונולוגי.

הכלל "אין מוקדם ומאוחר בתורה" מתאים בדיוק למסר של פסח שני. יש סדר רגיל שבו הכל צריך להיות שלב אחרי שלב, אין קיצורי דרך ואין דילוגים, ומה שהפסדנו אי אפשר להשלים, יש להקפיד על מוקדם ומאוחר ו"אם עבר זמנו בטל קרבנו". אבל יש עבודה של בעלי תשובה שיכולים לשנות את הסדרים, לקפוץ ולדלג, להשלים 'חורים', להקדים את המאוחר ולאחר את המוקדם.

הדור שלנו, באופן כללי, הוא דור של בעלי תשובה (גם מי שזכה לגדול כשומר תורה ומצוות). טוב לשמור על סדר, אבל אם נדמה לך שהפסדת את הרכבת, דע לך ש"אין מוקדם ומאוחר" ולעולם אין דבר אבוד.

פרשת בהעלותך יום רביעי – חצי צורה

"עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם". שתי החצוצרות זהות ממש, כדברי חז"ל שעליהן להיות "שוות במראה ובקומה ובנוי", כמו תאומות זהות. יותר מזה, הרב המגיד ממעזריטש פירש: חצוצרות – חצאי צורות. כלומר, לא רק שני כלים דומים אלא שני חצאים מתוך שלמות אחת.

שני החצאים הם משל יפה ליחסי איש ואשה. כל אחד לעצמו הוא "חצי צורה" – חצי בן אדם – ורק בהצטרפות שניהם יחד הם נקראים אדם, "זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם [דוקא כשהם זכר ונקבה ביחד]". בין שני החצאים יש כח משיכה עצום, זהו סוד הכסף שממנו עשויות החצוצרות – מלשון כסופים ואהבה. ההכרה הזו היא המתכון הנכון להגיע לשלום בית. וכן בגימטריא חצצרת = שלום בית (חצצרת בכתיב חסר, כמו שמופיע בפסוקים הבאים).

החצוצרות נעשות "מקשה", מתוך מטיל כסף גדול, כמו שמפרש רש"י "מהעֶשֶת תעשה בהקשת הקורנס". לפי הדרשה "חצאי צורות", יוצא ששתי החצוצרות 'זוכרות' את המקור האחד שלהם בגוש הכסף הראשוני, כמו שרומזת הגימטריא: עשת = שני חצאי צורה.

ובנמשל: לשני בני-הזוג יש מקור אחד. בשורש הנשמה הם דבר אחד, אלא שהתפצלו ואבדו זה את זה, והנה הם חוזרים להתאחד מחדש, "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". תחושה כזו נמצאת במיוחד אצל חתן וכלה 'טריים', באהבה ראשונה וטהורה כשכל אחד חש שמצא את החצי השני האבוד, ועכשיו השכינה ביניהם: שני חצאי צורה = 2 פעמים שכינה.

ובכל זאת, לא תמיד מרגישים כך. יש הרבה זיווגים של אנשים שעברו הרבה בחייהם: עכשיו הם מקימים יחד בית משותף, אבל לא באופוריה של "האחת והיחידה – האחד והיחיד". גם זיווג כזה יכול בהחלט להצליח, ולהיות מלא אהבה וברכה. כך בדיוק אומרת ההלכה בנוגע לחצוצרות: "עשאה מן הגרוטאות כשרה" – כלומר, החצוצרות כשרות גם אם לא נעשו מקשה אלא מחפצי כסף שהותכו (יד שניה). גם אנשים שמרגישים קצת 'גרוטאות' יכולים לבנות בית נאמן ופורח. אבל על דבר אחד אי אפשר לוותר: חצוצרות שלא נעשו מכסף פסולות – כסף-אהבה חייב להיות!

פרשת בהעלותך יום חמישי – השבת אבדה

"וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי דָן מְאַסֵּף לְכָל הַמַּחֲנֹת לְצִבְאֹתָם". מפרש רש"י "לפי שהיה שבטו של דן מרובה באוכלוסין היה נוסע באחרונה וכל מי שהיה מאבד דבר היה מחזירו לו". שבט דן דואג גם לאנשים שאבדו את הדרך לחזור למקומם הנכון (פירוש החזקוני).

בפנימיות, שבט דן משיב למקומו גם את מי שמאבד את עצמו ברוחניות, "כל הנחשלים אחריך". "מאסף לכל המחנות לצבאֹתם" – אוסף את כל המחנות ומחזיר אותם לצבאותם-צביונם האמיתי.

מה המיוחד בדן שדוקא הוא מסוגל להשיב את האובדים? שבט דן מייצג את היהודי הפשוט, בלי כל יחוס ומעלה מיוחדת ("מהירודים שבשבטים"). דוקא היהודי הפשוט מסייע למי שאבד את עצמו למצוא את הדרך חזרה. החכמים, המוכשרים והמיוחסים, עלולים להסתבך עם עצמם ולצאת מדרך הישר... עד שבא היהודי הפשוט שהולך בתמימות וביושר, 'בלי חכמות', ומחזיר את החכם שהתבלבל אל הדרך הסלולה.

לדן היה בן אחד, חֻשים. זהו היהודי הפשוט, הקנאי שלא עושה חשבון ולא מבין מה הבעיה (כמו בסיפור בסיפור על קבורת יעקב אבינו, כאשר חושים לא הסכים לעיכוב והרג את עשו, זבנג וגמרנו). חשים אותיות משיח, והרי ביאת המשיח והגאולה השלמה תלויה בהשבת כל האבדות של עם ישראל, "ובאו האובדים בארץ אשור".

פרשת בהעלותך יום שישי – שלשה ספרים

"וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל". פרשיה קטנה זו – המסומנת בספר-התורה באותיות נ הפוכות לפניה ואחריה – נחשבת ספר בפני עצמה, וממנה לומדים מהו הגודל המינימלי של ספר בהלכה (בהלכות שבת: ספר תורה שנותר בו 85 אותיות מצילים מפני הדליקה, כמספר האותיות כאן). בהתאם לכך, חז"ל אומרים שבמקום חמשה חומשי תורה ניתן למנות שבעה ספרים, כיון שפרשיה זו מחלקת את ספר במדבר לשלשה ספרים.

למושג 'שלשה ספרים' יש משמעות חשובה בקבלה, כמו שכתוב בתחילת ספר יצירה: "ברא את עולמו בשלשה ספרים, בסופר וספר וספור" (משפט שיש לו הרבה פירושים עמוקים). בהקשר שלנו: החלק הראשון של ספר במדבר עוסק הרבה מאד במספרים, זהו ה"סופר" (כמו שאומרים חז"ל שהסופרים נקראו כך מפני שהיו סופרים אותיות שבתורה). פסוקי "ויהי בנסע" הם "ספר", המקור לגודל מינימלי של ספר. והמשך ספר במדבר הוא "ספור" – ראו כמה סיפורי הרפתקאות מתחילים עכשיו...

המושג שלשה ספרים מפורסם יותר בדברי הגמרא "שלשה ספרים שנפתחים בראש השנה: ספר של צדיקים, ספר של בינונים וספר של רשעים". ואצלנו: תחילת ספר במדבר הוא "ספר של צדיקים", כאשר עדיין אין חטאים וכל בני ישראל נספרים ככוכבים מאירים (סופר). פרשת "ויהי בנסע" הנחשבת 'ספר' היא "ספר של בינונים", נמצאת בין הצדיקים והרשעים, 'ספר הדרכה' לבינונים, כלומר לכל אחד שהרי על כולם לשאוף להיות בינוני (כמו ספר התניא הנקרא "ספר של בינונים" ונחשב תורה שבכתב של החסידות). והמשך ספר במדבר הוא "ספר של רשעים", עיסוק בחטאים ונפילות – כל רשע הוא 'סיפור' שצריך להתמודד אתו.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION