וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן

מי שיודע להפסיד ולמות זוכה לסוד החיים שלאחר החיים. לפרשת חיי שרה.

 

בפרשתנו מתרחש המוות הראשון בעם ישראל – מות שרה אמנו בתחילת הפרשה, ובהמשך גם מות אברהם אבינו. אפשר לומר בציניות: עצוב מאד שמתים, אבל לא כל-כך מפתיע... מאז אדם הראשון, כולנו מתים בסוף הדרך, ולמעשה מרגע שנולדנו אנחנו כבר הולכים למות (גם אם לא נעים לנו להודות בכך)[א]. מה החידוש?

בכל זאת, נראה שיש משהו מיוחד במות שרה. עד כאן, המוות היה סוף הסיפור, תם ונשלם – "סוף פסוק" גם כפשוטו, כי תמיד כשמסופר על מישהו שהוא מת הדבר כתוב בסוף פסוק, החל מאדם הראשון, "ויהיו כל ימי אדם אשר חי... וימת"[ב], ונעבור לדור הבא... לעומת זאת, מות שרה פותח פרשיה שלמה שבה מתעסקים בשרה לאחר מותה, סופדים ובוכים ודואגים לקבורה. נשים לב שעד עכשיו כלל לא שמענו מה עושים עם המתים – אולי קוברים, אולי שורפים, מי יודע? נראה שפשוט זה לא מעניין. אבל כאן אנו נפגשים לראשונה במושג הקבורה, ומקום הקבורה הופך למשהו כל-כך חשוב, לשעתו ולדורות – בקניין מערת-המכפלה שבה נקברים כל אבות האומה[ג].

היחס המיוחד למיתת שרה נרמז בפסוק הראשון של הפרשה, "ויהיו חיי שרה... שני חיי שרה", וגם שם הפרשה "חיי שרה" – הכל הפוך לכאורה מתוכן הפרשה העוסק במות שרה (ממש כמו בפרשת ויחי, העוסקת במות יעקב אבינו). האם יכול להיות שהמוות של שרה אינו סתם סוף פסוק?

ארבעה חברים בחיים ובמות

הסוד של מות שרה מוסבר בספר הזוהר על המלים "ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען". כהקדמה נזכיר שחז"ל חילקו את המציאות לארבעה יסודות שמהם הכל מורכב (אש, רוח, מים, עפר)[ד]. כל עוד האדם חי, היסודות השונים שותפים יחד בתרכובת המיוחדת הזו, ומיד עם המוות מתחיל תהליך של התפרקות – מה שהיה יחידה אורגאנית אחת מתפורר וחוזר למרכיביו הראשוניים. זהו גורלו של כל יצור חי, ולמעשה כל דבר על פני האדמה, ואף ביקום כולו, כדברי החכם "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר"[ה] – ופירשו חז"ל "אפילו גלגל חמה"[ו]. בלשון הקדמונים "כל הווה נפסד", ובלשון המדע כיום, זהו חוק האנטרופיה, הקובע שכל דבר מסודר שואף לאי-סדר, עד שכל הקוסמוס צפוי להגיע לאפס ותוהו.

והנה, אומרת חכמת הסוד, במות שרה קורה משהו אחר: הגוף של שרה, המורכב מארבעת היסודות, אינו מתפרק כצפוי, אלא ממשיך להיות מחובר – "קרית ארבע [הגוף על ארבעת יסודותיו] היא חברון [לשון חיבור]". שרה אמנם מתה ונקברת, אבל זהו 'מוות יהודי' מיוחד. בפשטות נאמר, אם חשבנו שגוף האדם הוא כגוף הבהמה, הולך לאבדון, כעת אנו מגלים את הנשמה ואז התמונה משתנה בתכלית. יש חיים לאחר המוות[ז], יש עולם של נשמות, והמוות כבר אינו 'חור שחור', בדרך אל הלא-כלום, אלא מעבר לחיים אחרים.

אמנם עיקר החידוש הוא שחיי הנשמה ממשיכים להיות קשורים לגוף, אותו גוף שמת ונקבר באדמה. לכן ההתעסקות של היהדות במתים ובקברות אינה התרפקות חסרת-טעם על מה שהיה ואיננו, אלא יצירת קשר עם החיים האחרים. נכון שבדרך כלל עינינו הרואות את הגוף כלה ונפסד, "מקרה בני האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם, כמות זה כן מות זה"[ח], אבל כיהודים עלינו לדעת שמותר האדם מן הבהמה הוא גם במוות ולאחריו, בהשארות הנפש. אצל כל אחד הדבר נמצא בהעלם, אבל אצל יחידי סגולה – החל משרה אמנו – הדבר מופיע יותר בגילוי, ולפעמים אף ניתן לראותו בחוש, כמו בהרבה עובדות על צדיקים והרוגי-מלכות שגופם נותר שלם גם לאחר שנים רבות בקבר!

בתמצית: בחיים שלנו יש פעימה של האין-סוף. במוות נדמה שהגענו (סוף סוף) אל הסוף, אבל במות שרה מתחדש שגם לאחר המוות נמשך כח האין סוף! אמנם זהו רק רושם, טיפה קלושה של חיוּת – "קיסטא דחיותא" (בלשון המקובלים) – כה עלומה ונסתרת שאי-אפשר לחוש אותה. אבל אי-שם, במעמקי מערת המכפלה, קיימת הנקודה של החיים שלאחר החיים[ט].

בדרך כלל, המוות מתחיל באבדן היופי, ובמדה מסוימת עיקר הצער על המוות הוא על היופי הגשמי שהולך לאיבוד ("האי שופרא דבלי בארעא"[י]). אבל על שרה נאמר שכל שנות חייה היו "שוים לטובה", "בת מאה כבת עשרים ובת עשרים כבת שבע"[יא] – כשם שהיא נשארת תמה וטהורה ללא חטא, כך היופי שלה נשאר בטהרתו ואינו בלה, וכמו התיאור של חז"ל שרואים את יופיה המופלא של שרה גם בתוך הקבר[יב]. "שקר החן והבל היֹפי", כלה ונפסד, אבל "אשה יראת ה' [כמו שרה אמנו] היא תתהלל"[יג] – אצלה יש יופי של ממש וחן של אמת הקיימים לעולם, כי הקשר בין הנשמה לגוף בא במקום השקר הנפסד, ולכן "היא תתהלל" גם בחן וביופי[יד].  

נפשי כעפר תהיה

נעמיק עוד בסוד חיי שרה לאחר מותה בהקשר לעבודת הנפש, כמבואר בחסידות. המפתח נמצא במושג העָפָר. לא לחנם אברהם קונה את מערת המכפלה מעפרון החתי, ששמו נגזר מהשרש עפר.

האדם נברא "עפר מן האדמה", ולאחר חטאו נגזר עליו "כי עפר אתה ואל עפר תשוב". והנה אצל אברהם אבינו העפר מופיע במשמעות נוספת, "ואנכי עפר ואפר" – ביטוי של הכנעה ושפלות. מדת ההכנעה רמוזה גם אצלנו: "ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען" – ארבעת היסודות מחוברים [חברון] בזכות "ארץ כנען", מדת ההכנעה כעפר הארץ.

יש הכנעה שלילית, מסכנוּת שלא במקומה, חוסר חוט-שדרה, אבל ההכנעה החיובית היא מדה טובה מאין כמותה, הכנעה עצמית בפני כל אדם, מתוך הכרה שבכל אחד בעולם יש משהו מיוחד שאין בי, ולכן אני עפר תחת כפות רגליו, "והוי שפל רוח בפני כל אדם"[טו], כי באמת "כל אחד מתוקן מחברו"[טז] (ולכן "איזהו חכם? הלומד מכל אדם"[יז]). ההכנעה היא גם הרגשת ההפסד – לא להיות מפסידן מתוך עצלות, אלא שכאשר אני באמת מנוצח אני יודע להודות בכך, להכיר בהיותי למטה.

העפר מייצג את המוות, דרגת הדומם שאין בו חיוּת, וכך גם במדה הנפשית של הכנעה כעפר יש מעין מוות. ומתי מגיע האדם הנכנע לשיא כניעתו? בשעת המוות עצמו! במשך החיים אני מנצח בכל מיני זירות, ובעיקר מנצח בינתיים את המוות, אבל הנה אני מגיע אל הסוף, אל המקום שבו מפסידים את הכל, אני עצמי נפסד. בנקודה זו, האדם חווה על בשרו את חוק ההפסד העולמי, חוק האנטרופיה, ומזדהה איתו עד תום.

אברהם היה כל ימיו "עפר ואפר", אבל שרה הקדימה אותו בהגיעה לתכלית ההכנעה בעצם מותה. על ההכנעה הזו אי אפשר לוותר, בדרך כלל... כך מסופר על הבעל-שם-טוב שאמר על עצמו לפני מותו: יכול אני לעלות בסערה השמימה כאליהו הנביא, אך אני רוצה לטעום את הפסוק "כי עפר אתה ואל עפר תשוב"[יח]. טעם העפר (החסר טעם) הוא הרגשת ההכנעה והשפלות בתכלית, "מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רימה"[יט].

שירת הדומם

ואיך כל ההכנעה הזו קשורה ל"חיי שרה"? הרי נכנענו ונכנענו עד שהגענו למוות!

אלא שכאשר מתעצמים לגמרי עם הרגשת ההפסד, כשמגיעים לתכלית ההכנעה – כמו הבעל-שם-טוב שלא מנסה לנצח את המוות ולעקוף אותו אלא למות במודע ובבחירה (למרות שעד עכשיו בחרתי בחיים, "וחי בהם"[כ]) – דוקא אז מגיעים לחיים אחרים. לאחר ש'זורמים' עם חוק האנטרופיה עד הסוף, לפתע מתרוממים מעליו.

מה הכוונה? החיים הרגילים נתפסים אצלנו כפונקציה של חום ותנועה. ממילא, העפר הדומם, קר ויבש ושקט, הוא המוות. ובנפש האדם, ככל שהוא יותר נכנע ומפסיד כך הוא יותר מת. אבל באמת יש חיים אחרים, עליונים יותר, חרישים ועדינים שאין בהם כל תנועה מורגשת, הם נראים שקטים וקרים אך יש בהם חיות עמוקה, כמו תענוג בלתי מורגש. זו דרגה של דומם למראית עין, יחסית אלינו הוא נראה כמת, אבל יש בו חיים אחרים, בסוד הפסוק "לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה"[כא] – הדומיה עצמה משבחת ומהללת ב"קול דממה דקה"[כב]. כדי להגיע לחיים הללו, צריך קודם להכנע ולמות, ואז הנשמה משוררת שיר מיוחד: "'כִּי לִי תִּכְרַע כָּל בֶּרֶך'[כג] – זה יום המיתה"[כד].

כאשר מגיעה שרה לתכלית ההכנעה, מפסידה את הכל ומתה, אז חיי-שרה הופכים להיות חיים דוממים בדרגה הגבוהה, חיים הממשיכים ובוקעים אל תוך הקבר, שרה מגיעה סוף סוף לתוך "ארץ כנען" ממש, ארץ ההכנעה שהיא ארץ החיים. "מה יעשה אדם ויחיה? ימית את עצמו"[כה].

כעת, במבט לאחור, מתברר שיש תיקון לפגם של החטא הקדום שהביא מיתה לעולם. כך יש בחז"ל תיאור מופלא של המפגש המתרחש בתוך מערת המכפלה בין אברהם ושרה לאדם וחוה[כו]. כאן מתחיל תיקון העונש שניתן לאדם הראשון "ואל עפר תשוב", כאשר העפר הופך להיות עפר בדרגה גבוהה, "ונפשי כעפר לכל תהיה", ולכן יש מעבר בשלום בין העולמות. המערה נגאלת מידי עפרון,שפירושו עפר-קטן, והופכת לעפר חיובי ומצמיח. כל המוות שהיה בעולם עד שרה אמנו, מקבל עכשיו פירוש חדש.

אני מאמין בתחיית המתים

אחרי כל זה, ניתן לחוש את סוד תחיית המתים – "מחיה מתים אתה... ונאמן אתה להחיות מתים" (בברכה השניה של תפלת עמידה)[כז]. תחית המתים היא השלב הבא, שבו דרגת החיים הגבוהה של הדומם, "לך דֻמיה תהלה", חוזרת ומתגלה במציאות התחתונה. אז מתברר למפרע שכל זמן המוות והקבורה אינו אלא כשינה ארוכה, "ומקיים אמונתו לישֵני עפר"כה, עד שהמתים מקיצים משנתם ב"קץ הימין"[כח].

אך כאמור, גם לפני תחיית המתים, אם נשאל עכשיו, האם שרה אמנו חיה? התשובה אינה חד משמעית. כי היא עברה לממד אחר שבו ההגדרות הרגילות של חיים ומות אינן תופסות. חיי הדומם המשבח את ה' בקול דממה דקה אולי נחשבים כמוות יחסית אלינו, אך אולי נכון יותר לקרוא להם חיים?

את נשיאת-ההפכים הזו אנו פוגשים גם בהפטרה, בתחילת ספר מלכים. המלך דוד זקן ואינו מתחמם – הוא כבר עם רגל אחת מחוץ לעולם הזה, בקושי חי, לא מתעניין בממלכה, וכל הסיפור הוא כיצד דוד חוזר לחיים וממליך את שלמה בנו. והנה ההפטרה מסתיימת בהכרזה המפורסמת של בת-שבע "יְחִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד לְעֹלָם"[כט]. מה הטעם להכריז כך, כאשר ברור שאחרי הכל דוד כבר בסוף הדרך?

אלא שדוד הולך בעקבות שרה, ולקראת מותו הוא מתקרב לדרגת הזו של החיים הממשיכים גם לאחר המוות. לכן "דוד מלך ישראל חי וקים"[ל] – חי באמת, לא משל ולא חלום. כך גם נאמר בירושלמי[לא] שאם המשיח הוא מן החיים שמו דוד, וגם אם הוא מהמתים שמו דוד – לומר שהמשיח "הוא דוד בעצמו"[לב], שאצלו לא ברור הגבול בין חי למת. והנה רמז יפהפה: "יחי אדֹני המלך דוד לעֹלם" עולה בגימטריא דוד ועוד משיח, דהיינו שרק הבטוי "יחי אדני המלך לעלם" עולה משיח – המשיח הופך את דוד לחי וקים באמת.

 

מתוך הספר הממד הפנימי



[א] "דע מאין באת ולאן אתה הולך" – "שמיום שנולד הוא מתקרב והולך אל המיתה" (אבות ג, א ופירוש תוספות יום-טוב).

[ב] בראשית ה, ה.

[ג] מלבד רחל אמנו, שמסיבה מיוחדת נקברה במקום אחר.

[ד] זו כמובן חלוקה שונה מהגדרת היסודות במדע כיום, אך אין בכך סתירה. ראה למשל 'מבחר שיעורי התבוננות' חלק י"א עמ' 167.

[ה] קהלת ג, כ.

[ו] בראשית רבה יב, יא.

[ז] ורמז נאה: חיים לאחר מות עולה בגימטריא אברהם שרה.

[ח] קהלת ג, יט.

[ט] בעומק, הדבר קשור ל'סוד הצמצום' בקבלה. הצמצום ויצירת 'החלל הפנוי' נמשל למוות, אבל באמת הצמצום אינו כפשוטו, וגם עכשיו ה' עצמו נוכח כאן (אלא שבהסתר) – כמו שמות שרה אינו כפשוטו.

[י] ברכות ה, ב.

[יא] ראה רש"י בתחילת הפרשה.

[יב] בבא בתרא נח, א. התיאור הזה עומד בניגוד לנסיון החיצוני של המצרים לשמר את היופי לאחר המוות על-ידי החניטה.

[יג] משלי לא, ל (ושם פסוק כה: "ותשחק ליום אחרון").

[יד] חדושי מהר"ם שיף כתובות יז, א. וראה יין משמח ח"א עמ' כח.

[טו] אבות ד, י.

[טז] כמבואר בתניא אגה"ק כב.

[יז] אבות ד, א.

[יח] ראה אור ישראל ח"ג עמ' כד.

[יט] אבות ד, ד.

[כ] ויקרא יח, ה. "ולא שימות בהם" – יומא פה, ב.

[כא] תהלים סה, ב.

[כב] מלכים א' יט, יב.

[כג] ישעיה מה, כג.

[כד] נדה ל, ב.

[כה] תמיד לב, א.

[כו] ראה ספר הזוהר ח"א קכח, א.

[כז] הברכה הראשונה היא "מגן אברהם", כנגד אברהם אבינו. הברכה השניה, "מחיה המתים", היא כנגד יצחק בנה של שרה המקבל ממנה את סוד תחית המתים, כמבואר שברגע העקדה פרחה נשמתו של יצחק אך שרה החליפה אותו והעניקה לו חיים של תחית המתים, יצחק אותיות קץ חי. והברכה השלישית "אתה קדוש", היא כנגד יעקב אבינו. וראה בבא מציעא פה, ב שכאשר רבי חייא ובניו התפללו "מחיה המתים" כמעט התרחשה תחית המתים בפועל.

[כח] דניאל יב, יג.

[כט] מלכים א' א, לא.

[ל] ראש השנה כה, א.

[לא] ברכות פ"ב ה"ד.

[לב] לשון הפיוט בהושענות "איש צמח שמו, הוא דוד בעצמו".

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION