לֶךְ לְךָ – פירושים ורמזים

פרשת לך-לך מעלה אותנו הילוך, מהמנוחה של נח בתיבה אל ההליכה של אברהם בארץ, נקיטת עמדה והנכונות ל'התלכלך' במציאות.


הפרשות הראשונות בספר בראשית רמוזות בתחילת התורה. "בראשית ברא אלהים" – פרשת בראשית. "והארץ היתה תֹהו... ורוח אלהים מרחפת על פני המים" – פרשת נח (העולם חוזר לתוהו במבול ורק התבה כמרחפת על המים). "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" – פרשת לך לך, כדברי חז"ל "אברהם התחיל להאיר".

 ממנוחה להליכה

"לך לך" הוא הציווי הראשון ליהודי הראשון, והוא צריך להנחות כל יהודי בכל ימי חייו, תמיד ללכת ולהתקדם, "ילכו מחיל אל חיל".

פרשת נח ודמותו של נח הן בסימן מנוחה, ואילו פרשת לך לך ודמותו של אברהם אבינו – בסימן הליכה. נח מת כאשר אברהם היה בן נח שנים, ומאז מתחילה ההליכה.

תכלית אומות העולם היא בקיום "שבע מצוות בני נח" שעניינן לא להחריב את העולם, להגיע למנוחה (כמו "ותנח התבה" בסוף המבול). החידוש של עם ישראל הוא להוליך את העולם.

פרשת נח מקבילה למצוות לא-תעשה, ופרשת לך לך למצוות עשה. המנוחה היא שביתה, אי עשיה (כמו שבת מנוחה), וכן מצוות בני נח עיקרן לא-תעשה, הימנעות ממעשה רע. אבל אברהם הולך ועושה, אברהם בגימטריא רמ"ח מצוות עשה. 

חן ויפי

נח ניצל בתוך התבה ההולכת במים, אבל אברהם הולך "אל הארץ", לפעול בעולם. נח מייצג את התכונה הנפשית של הבטול, האדם הפורש מן המציאות התחתונה ושואף למקורו. החידוש של אברהם הוא הזִכּוּךְ, זכוך, עידון ותיקון המציאות התחתונה.

נח מצא חן בעיני ה'" – כאשר יש בדבר נקודה מסוימת של בטול, הוא מוצא חן. אבל בפרשת לך לך מופיע לראשונה מושג היופי, בדברי אברהם לשרה "הנה נא ידעתי כי יפת מראה את", ובגימטריא: לך לך = יֹפי. יופי חיובי הוא בדבר שהזדכך והממשות שלו יפה ומאירה. "שקר החן והבל היֹפי אשה יראת ה' היא תתהלל" – אצל אשה יראת ה' החן הוא אמת ולא שקר, והיופי הוא ממשי ולא הבל, וכך הוא החן של נח והיופי של שרה.

אברהם אבינו עצמו מתחיל עם הרבה אמת נוקבת ונלחמת. שובר את הפסלים של אביו ומתעמת עם נמרוד. אבל "ההיסטוריה הרשמית" שלו מתחילה ב"לך לך" – לך לתקן את העולם, עד שתחשוף את היופי בתוך המציאות. אברהם לומד להעריך את שרה אשתו (שגדולה ממנו בנבואה), האמת לומדת להכיר במעלת היופי, וכך נוצר עם ישראל. אמת ועוד יֹפי = ישראל.

ללכת למעלה, ללכת למטה

שני פירושים פנימיים לציווי "לך לך". פירוש אחד, הליכה מלמטה למעלה, אברהם מתעלה ומגלה את מקור הנשמה שלו. כך מתפרש "לֶךְ לְךָ" – לֶךְ בכיוון לְךָ, למקורך. ופירוש שני, הליכה מלמעלה למטה, כמו הנשמה היורדת אל הגוף, מהמקור העליון (אברם – אב רם) אל הארץ התחתונה. שתי התנועות משלימות זו את זו, צריך לעלות למקור ומשם לרדת חזרה אל המציאות.

המלים "לך לך" יוצרות את השרש המרובע לכלך. מי שהולך לפעול בעולם, לא רק בתוך התבה, צריך להיות מוכן להתלכלך מעט במציאות. אבל כיון שהוא קשור אל השורש העליון, הוא מובטח מנפילה. מסופר שבעירו של הצדיק רבי מאיר מפרמישלאן היה מקוה במעלה ההר התלול, ובחורף הדרך היתה חלקה מקרח. כולם החליקו ורק רבי מאיר הלך ללא חשש, והסביר "מי שקשור למעלה לא נופל למטה"...

אותיות המילוי של הציווי "לך לך" – למד כף למד כף – עולות בגמטריא אברהם. "לך לך" ותגלה את עצמך, את שמך שיקרא אברהם. לאחר שנוספה הה"א בשמו של אברהם, הוא התבשר על הולדת יצחק, שבפועל נולד כשהיה אברהם בן מאה שנה, לך לך = 100 – תכלית ההליכה היא בהולדת יצחק שממנו יתקיים "ואעשך לגוי גדול".

הנאה בעבודת ה'

רש"י מפרש "לך לך – להנאתך ולטובתך". לכאורה, ההנאה והאינטרס האישי הם גורם שלילי ומפריע בקיום מצות ה', בגדר "שלא לשמה". ובכל זאת, הקב"ה רוצה שאנו נשמח ונהנה בקיום מצוותיו. זהו חידוש מיוחד בעם ישראל: כיון שאנו בנים של ה' (ולא רק עבדים), הרי האב רוצה שבנו יהנה בעבודתו, ואם לא יהנה הוא מצער את האב.

ההנאה הפסולה היא כאשר רק ה'אני' נמצא במרכז, הנאה = אני. אבל כאשר ההנאה אינה באה מעונג חיצוני, אלא מתוך הכרה בטובת ה' שרוצה בהנאתי, זו הנאה חיובית, החיים הטובים באמת. יהודי בגימטריא חי טוב...

לכל יהודי שליחות בחייו ובעולמו, ובה הוא מקיים את הציווי "לך לך". לפעמים יש התלבטות להיכן לפנות, מהי השליחות המיוחדת, והתשובה היא "להנאתך ולטובתך" – במקום שהינך מוצא הזדהות והנאה, זוהי שליחותך (לאחר הבירור מסיגים של אינטרס אישי נמוך). 

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION