גערה טובה

אב ומחנך אוהב יודע גם לגעור ולבקר, ודוקא בתוך התוכחה הגלויה גנוזה ברכה גדולה. עיון בברכת -תוכחת יעקב אבינו לבניו הגדולים.

בפרשת ויחי קורא יעקב אבינו לבניו ומדבר עמם לפני מותו. רגילים לומר שיעקב מברך את בניו, אבל הפתיחה אינה נשמעת כלל כברכה – שלשת השבטים הראשונים זוכים לתוכחה רצינית, ממש 'שטיפה': לראובן נאמר "פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר" – בגלל חטאך הפזיז אתה מפסיד את כל היתרונות שהיו אמורים להגיע לך כבכור (שאמור לקבל ברכה מיוחדת, "פי שנים" מאחיו). ולשמעון ולוי נאמר: "כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי... אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל".

לאחר פתיחה כזו, אין פלא שהבן הרביעי, יהודה, חושש מה הוא עומד 'לחטוף', כמו שמפרש רש"י "לפי שהוכיח את הראשונים בקנטורים, התחיל יהודה לסוג לאחוריו, וקראו יעקב בדברי רצוי, יהודה לא אתה כמותם" – ומשמע: עד כאן תוכחה ומכאן ברכה.

ובכל זאת, חז"ל מלמדים שכל שנים-עשר השבטים התברכו. כך עולה מהפסוק החותם את הברכות, "כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם", וכמו שמפרש רש"י: "יכול שלא ברך לראובן שמעון ולוי? תלמוד לומר 'ויברך אותם' כולם במשמע". כך גם נראה מעצם הסגנון המיוחד של דברי יעקב לכל בניו, מראובן ועד בנימין – סגנון של שירה חגיגית. גם מלות הפתיחה לראובן הן מלים של שבח "בכֹרי אתה כֹּחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז" – ואם לא היינו קוראים את הפסוק הבא היתה זו ברכה גדולה מאד! אפילו אצל שמעון ולוי, יש במלה הפותחת משמעות חיובית "שמעון ולוי אחים", נוהגים באחוה (כמו שנאמר גם במעשה דינה "שמעון ולוי אחי דינה", ופירש רש"י "לפי שמסרו עצמן עליה נקראו אחיה").

אם כן, יש ברכה לראובן ויש ברכה לשמעון ולוי, אך מהי באמת הברכה הזו?

אפשר אולי לפרש שמלבד התוכחה הכתובה בפירוש, הוסיף יעקב ברכה נסתרת לשלשת השבטים הראשונים, ברכה שאיננו יודעים מהי. אבל פירוש זה נראה דחוק, ויותר מסתבר שכוונת רש"י שכל הברכות כתובות כאן לפנינו! עלינו רק לדעת כיצד לקרוא 'בין השורות' ולמצוא את הברכה בתוך הפרשה עצמה.

ברכה בתוך התוכחה

בתוך התוכחה עצמה גנוזה הברכה. ראשית, המניע הפנימי של תוכחה נכונה הוא אהבה רבה. כך הדבר אצל אב אוהב, וכך אצל הקב"ה המוכיח אותנו מאהבה, "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה" – "שהתוכחה היא סימן האהבה" (משלי ג, יב ופירוש המלבי"ם). אב האוהב את בנו יודע שלטובת הבן עליו להוכיח אותו, לחנך ולתקן, ונמצא שהתוכחה היא הלבוש החיצוני של האהבה, "טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת" – דהיינו שהתוכחת המגולה באה מתוך אהבה מסותרת ("מאהבה" מתפרש "מתוך אהבה"), והרמז: תוכחה בגימטריא תוך אהבה.

לעומת זאת, אב שאינו מוכיח את בנו כלל, פוגע ממש בנפש הבן, כמו דברי הבקורת בנביא על דוד המלך שלא הוכיח את בנו אדוניה. "חושך שבטו שונא בנו ואֹהבו שחרו מוסר [האב האוהב מייסר את הבן בשבט לשונו]" – הגערה מעצבת את האישיות, והופכת אותה מ'נזילה' ל'מוצקה', בדומה למה שדרשו חז"ל שהקב"ה גוער בעולם כדי שיעמוד!

 יותר בעומק, מבואר בחסידות שיש שתי מדרגות של ברכה: יש ברכה רגילה, היכולה להתגלות בפועל במציאות. ויש ברכה סמויה המתחבאת בתוך תוכחה. הברכה הסמויה מגיעה ממדרגה גבוהה יותר ודוקא משום כך היא אינה יכולה להתגלות בפועל בתור ברכה, לעת עתה. כך כאשר הקב"ה מביא על האדם יסורים, עליו לקבל אותם בשמחה, מתוך הבנה שזו השפעה ממקור עליון, מ"עלמא דאתכסיא", שאינה יכולה כעת להתגלות בעולם בתור ברכה, אך באמת היסורים עצמם הם קירבת ה', "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ". בהחלט לא קל לעכל את זה, ודאי לא כאשר אתה הוא המיוסר, אך לפחות במבט מהצד אנו יכולים לשמוע שהתוכחה עצמה היא ברכה, כמו אב שאומר: אני כל כך אוהב את הילד השובב הזה אבל אני חייב עכשיו לגעור בו (ואולי גם לתת פאץ'...), גערה שהיא עצמה ברכה הממתיקה את הדינים.

כיוצא בזה, מסופר בגמרא על רבי שמעון בר יוחאי ששלח את בנו להתברך מפי שני חכמים, והם אמרו לו דברים הנשמעים כקללה, אך רשב"י פירש שכוונתם לברכה גדולה (למשל: תזרע ולא תקצור – תוליד בנים ולא ימותו). כך גם ידוע אצל חסידים שאם הרבי גוער בך זו שמחה גדולה, ויש הרבה סיפורים שבזכות גערה כזו החסיד ניצל מרעה.

כשהרבי רוגז

בהקשר זה, הנה סיפור חסידי 'קיצוני' על הצדיק רבי ברוך ממזיבוז, נכדו הגדול של הבעש"ט, שהיה ידוע כקפדן:

דרכו בקודש של הצדיק רבי ברוך ממזיבוז היתה לזרוק מרה בתלמידים ולגעור בקפידא ובכעס על הבאים לדרוש מפיו דבר אלקים. הוא היה אומר: "ואת הנפש אשר עשו בחרן" – שתקנו בחרון אף שלהם... פעם אחת כאשר ישב בסעודה, נכנס אל הבית עשיר אחד ורבי ברוך התחיל לחרף ולגדף אותו וציוה לאנשיו שידחפו אותו החוצה. היה שם מחותנו של רבי ברוך, הצדיק רבי אברהם דוב מחמליניק, ואמר לו: מה יעשה עם מאמר הגמרא "המלבין פני חברו ברבים"? השיב רבי ברוך, ולמה אינך מסיים את המאמר "אין לו חלק לעולם הבא"? אבל ראיתי שעל האיש הזה שורים 'דינים' ובזה שביזיתי אותו בטלתי מעליו את כל הדינים, כלום אפשר היה לי שלא להפקיר את העולם הבא שלי למען אדם מישראל?

כמובן, דרך כה חריפה שמורה ליחידי סגולה, ואי אפשר לחקות אותה... אבל מכאן נלמד שתוכחה וגערה חמורה יכולות לבוא מתוך אהבה מסותרת עמוקה עד מאד. ומסופר שכאשר הסתלק רבי ברוך מן העולם, מצאו אצלו בשעת פטירתו את ספר הזוהר הקדוש פתוח במקום שבו כתוב "יש רוגז ויש רוגז. יש רוגז שהוא מבורך מלמעלה ומלמטה ונקרא ברוך" – ללמדנו ששמו של רבי ברוך נאה לו, הוא ברוך ומברך, וכל הרוגז והתוכחה הם באמת לבוש לברכה.

ברכה סמויה מעולם האצילות

והנה בפנימיות התורה קיימת הַקְבלה בין שנים-עשר השבטים לארבעת העולמות היסודיים המבוארים בחכמת הקבלה: עולם האצילות, עולם הבריאה, עולם היצירה, ועולם העשיה (ובראשי התבות: אבי"ע). ולפי זה שלשת השבטים הראשונים – ראובן, שמעון ולוי – מקבילים לעולם האצילות.

כעת נבין מדוע שבטים אלו לא התברכו בפירוש. עולם האצילות הוא עולם אלוקי שכולו טוב, אבל דוקא משום כך כולו נסתר מאיתנו. השבטים השייכים לעולם האצילות, מלאים ורוויים ברכה בשרשם העליון, אבל כאשר הם יורדים להופיע בעולם-הזה, הברכה בהכרח מתעלמת ונסתרת בתוך התוכחה. רק בשלשת העולמות התחתונים, בריאה יצירה עשיה (בי"ע), שייכת ברכה גלויה.

כמובן, התכלית היא שהברכה תהיה גלויה, ולא יהיה צורך להסתיר אותה בלבוש של תוכחה. אך התכלית הזו תושלם רק בקץ הגאולה – אותו קץ שביקש יעקב אבינו לגלות לבניו, "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" – "בקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה והתחיל אומר דברים אחרים" (רש"י). אילו היה יעקב מגלה את הקץ, לא היה צורך להוכיח את שלשת הבנים הגדולים, אבל כיון שהסתלקה השכינה והקץ נעלם, חזרנו למצב שבו אי-אפשר לגלות את הברכה של אותן נשמות מעולם האצילות. כל עוד אנחנו נמצאים בגלות – כמו בגלות מצרים שהיא שרש כל הגלויות – התוכחה גלויה והברכה נסתרת. תוכחה בגימטריא גלות.

כאשר מגיעה הגאולה, התוכחה מתמתקת לגמרי והברכה הסמויה הופכת להיות ברכה גלויה. ראובן הוא הבכור, שמעון ולוי אחים, וכל השבטים מתברכים יחד איתם, "איש אשר כברכתו ברך אותם".

מתוך המאמר "מתוכחה לברכה" בספר הממד הפנימי

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION