ממר למתוק: סודה של תמר

סיפורה המופלא והמאתגר של תמר מכיל סודות קבליים רבים. תמר מסמלת את לחולל תמורות, ובפרט להמיר את המר במתוק – להגיד "תם מר" וליצור ממנו "תמר" מתוק. 

 

מעשה יהודה ותמר הוא אחד הסיפורים המופלאים בספר בראשית. אין מקרא יוצא מידי פשוטו, אבל במקרה זה הפשט עצמו כבר מודיע לנו שבמעשה זה גנוז סוד נעלם, שהרי מהזיווג המסובך של יהודה ותמר נולד פרץ, אבי השושלת של דוד המלך, כמו שנאמר בסוף מגילת רות: "ואלה תולדות פרץ... וישי הוליד את דוד".

בספר הזוהר הקדוש, בתוך הביאור הפנימי למעשה יהודה ותמר, נאמר:

 

תא חזי כמה חביבין אינון מלי דאורייתא, דכל מלה ומלה דאורייתא אית ביה רזין עלאין קדישין, והא אתמר דכד יהב קב"ה אורייתא לישראל, כל גניזין עלאין קדישין כולהו יהב להו, וכלהו באורייתא

[תרגום: בוא וראה כמה חביבים הם דברי התורה, שכל מה בתורה יש בה סודות עליונים קדושים. וכך נאמר שכאשר נתן הקב"ה את התורה לישראל, נתן להם את כל הגנזים העליונים הקדושים, וכולם בתורה].

 

אמנם בכל פרשה בתורה יש "רזין עילאין", אבל בפרשה זו יש סודות ורזים מיוחדים במינם, סודות הנוגעים לביאת המשיח שכאן מתחילה נשמתו להתנוצץ, כדברי חז"ל שבפרשה זו הקב"ה היה עסוק בבריאת "אורו של מלך המשיח".

מתוק תמורת מר

נתמקד בדמותה של תמר, המובילה והפעילה בסיפור, וכדי לגלות את משמעותה הפנימית נתחיל להתבונן בעצם שמה, תמר. התמר הוא כמובן עץ התמר ופריו המתוק, החותם את שבעת המינים שהשתבחה בהם ארץ ישראל, "ארץ זית שמן ודבש [דבש התמרים]". המלה תמר מזכירה גם את פעולת התמורה ("הוא ותמורתו"). בנוסף, אפשר לנתח את המלה תמר כמלה מר שלפניה האות תי"ו, או המלה תם (תם ונשלם) בתוספת האות רי"ש. בצירוף שתי האפשרויות, אפשר לראות בתמר נוטריקון (מעין קיצור) של תם-מר. הרמזים הללו מצטרפים למשמעות כוללת: תם הטעם המר והפך לטעם מתוק כדבש תמרים, וזו התמורה ממר למתוק. אכן, עץ התמר הוא דוגמא מובהקת להפיכת המר למתוק, שכן התמר הופך מדבר צחיח לנוה-מדבר, והוא מצטיין ביכולתו לגדול גם על מים מלוחים (מרים) ולהפוך אותם לפרי מתוק.

אם נחזור למעשה תמר, נוכל למצוא שגם הוא מהווה דוגמא מובהקת של הפיכת מר למתוק. בסיפור הזה יש הרבה דברים מרים (וקשים לעיכול), מחטא ער ואונן ומותם ועד התנהגותו של יהודה – אבל דוקא מתוך המר הזה יוצא לבסוף הפרי המתוק, אורו של משיח. אכן, מבואר שמדרגתו של משיח היא "להפוך חושך לאור ומר למתוק", דבר שמתחיל כבר בסיפור שלפנינו.

פירוש ראשון: להמתיק מחשבה מרה

מעבר להבחנה הכללית במעשה תמר, יש בחסידות ביאורים נוספים לעניינה של תמר ההופכת מר למתוק.

נפתח בביאורו של "הרב המגיד", הלא הוא ר' דוב-בער ממעזריטש – תלמידו-ממשיכו הגדול של הבעש"ט – שבימים אלו ממש, בי"ט בכסלו, מלאו 240 שנים לפטירתו. אומר הרב המגיד: "פירוש תמ"ר נקרא ת"ם מ"ר, המחשבה זרה היא מר אבל באמת היא תמה", ומוסיף להסביר שכאשר באה לאדם מחשבה זרה בעת התפילה (במקרה הפחות גרוע על העסקים או המשפחה, ובמקרה הרע מטרידים אותו, דווקא עכשיו, הרהורי עבירה) – עליו להבין שגם למחשבה זו יש שורש ומקור טוב. בלשונו של המגיד: "כשנותן על לבו שזה מהאותיות הקדושים, רק הצירוף הוא דבר שטות" – מקור המחשבה הוא מאותיות קדושות, שהן אבני-הבניין של העולם, אלא שצירוף האותיות הספציפי במחשבה זו הוא שטות והבל, כמו פאזל של יצירת אמנות נפלאה שהורכב בצורה מעוותת [דוגמא ידועה לצירוף אותיות המתהפך מטוב לרע, יש במעשה שלנו, "ויהי עֵר בכור יהודה רע בעיני ה'" – ער הפך לרע].

ובכן, כאשר האדם מבין שהמחשבה הזרה הזו היא למעשה שיבוש מוטעה של משהו טוב, אזי "בא זה לעולם התמורה ונעשה מאלו הצירופים דברים אחרים, מדברי שטות דברי תורה". המחשבה הזרה היא מרה ורעה, אבל ההכרה במקורה מביאה אותה לשרשה, ל"עולם התמורה" שבה ניתן להרכיב מחדש את הפאזל, ושם היא הופכת למתוק.

אמנם חשוב להזכיר שאדמו"ר הזקן (תלמידו הצעיר והחביב של הרב המגיד) כותב שהעבודה הפרטנית של העלאת המחשבה הזרה היא עניין לצדיקים, ואילו כהדרכה כוללת לכל אדם צריך פשוט להתעלם ממחשבה כזו ולדחות אותה (והדרך לכך מבוארת בספר התניא). אך עצם ההכרה הכללית במקורה של המחשבה הזרה שייך גם לנו, ובמיוחד בדורות האחרונים, הקרובים לביאת המשיח, שבהם עבודת הצדיקים צריכה להפוך יותר ויותר לנחלת הכלל.

דברי הרב המגיד מאירים את הפרשה באור חדש. יהודה חושב שלפניו אשה זונה וקדֵשה, אך באמת היא כלתו הצדיקה והקדוֹשה. יהודה חושב שכלתו הרה לזנונים, ובאמת היא בהריון ממנו. תמר המכסה את פניה היא ממש כמו אותה מחשבה זרה שאינה אלא מסכה המכסה על משהו אחר. וכשם שברגע שיהודה מכיר באמת, "ויכר יהודה", נהפך המר למתוק, כך ברגע שאני מזהה את המחשבה הזרה ובמקום להיות שבוי שלה אני מכיר בה כשיבוש מתעה, אז המר הופך למתוק, בסוד התמר והתמורה.

פירוש שני: ביטול היש

פירוש עמוק נוסף לסוד תמר נמצא בחסידות (פירוש חב"די מובהק, בעוד פירושו של הרב המגיד כאן הוא "פירוש בעשט"י" מובהק). ובכן, מוסבר שה-מר של תמר רומזת ל"בטול היש". לכל אדם תחושה ברורה וטבעית של "יש" – מתחיל בעצם ההכרה שאני קיים ויכול להגיע בקלות ליֵשוּת פסולה, גסה וגאוותנית. האל"ף-בי"ת של עבודת ה' בדרך החסידות הוא לתקן את תחושת הישות הזו מתוך הכרה וידיעה ברורה שבאמת היש שלי בטל ומבוטל לאיִן האלוקי המהווה אותו – בטול היש – וממילא ברור שהיש שלי אינו יכול להתגאות ואינו יכול לנטות במשהו ולהיות נפרד ממקורו האלוקי. כך אמר הרב המגיד שהקב"ה ברא את העולם יש מאין ואילו עבודת הצדיקים היא להפוך את היש לאין. עבודת הצדיקים הזו, במשמעות של בטול הישות שלי לאין המהווה אותו, שייכת באמת לכולם (שלא כעבודת העלאת המדות שדובר עליה קודם), "ועמך כלם צדיקים" – כל אחד יכול להגיע להרגשה כזו, ובפרט בזמן התפלה.

מה כאן המר ומהו המתוק? מצד החוויה שלנו, עבודת בטול היש היא הדבר המר. דורשים ממני לקחת את כל ההרגשה הטובה שיש לי מעצמי, להשפיל אותה ולבטל אותה, כאילו להרוג את עצמי – זה נראה מר מאוד... ובכל זאת, מי שעובד כראוי, מי שזוכה לטעום משהו מ"בטול היש" אמיתי, הופך את המר הזה למתוק כדבש (דבש תמרים כמובן), כי הוא מזדכך ומתעלה, וטועם לבסוף את טוב-טעמו של האין האלוקי. ומצד האמת האובייקטיבית, הדבר המר הוא הישות עצמה. בשר ודם עשוי מאדמה שמרגיש את עצמו יש ובעל ערך עצמי? – הרי זה ממש טעם לפגם, טעם מר... ואילו בטול-היש היא המתקת המר ותיקונו – אף שהיש אינו "בטל במציאות ממש", הוא ישנו, אך בכל זאת הוא בטל למקורו ויש לבטול הזה טעם מתוק כדבש.

במעשה יהודה ותמר, בטול-היש מתחיל כבר בפתיחה, "וירד יהודה מאת אחיו" – יהודה מוריד את עצמו – ומגיע לשיאו בהודאה של יהודה בסוף, "צדקה ממני". יהודה הוא זה שחווה את הישות, עד שהתאווה גוברת עליו (כדברי חז"ל שהקב"ה "זימן לו מלאך של תאוה"), ומתוך הנפילה הזו הוא מגיע לבטול-היש בהודאה ושפלות חיובית.

פירוש שלישי: רוח הוי' – מעתניאל למשיח

לאחר שני הפירושים הללו, מתבקש להוסיף לדורנו פירוש שלישי, שיחזור ויקשור אותנו גם לפשט הפרשה. אך נתחיל ברמז חשבוני: הזכרנו שאפשר לפרק את המלה תמר לת-מר. והנה, אם ניקח את אותיות מר, שעולות בגימטריא 240, ונחפש מושג 'משיחי' בעל אותו ערך, נמצא את המושג "רוח הוי'" שנאמר על מלך המשיח "ונחה עליו רוח הוי'" (בנבואת ישעיהו המפורסמת). נזכיר שחז"ל מפרשים את ההופעה הראשונה של המלה 'רוח' בתורה כמכוונת למשיח: "'ורוח אלהים מרחפת על פני המים' – זה רוחו של מלך המשיח, שנאמר 'ונחה עליו רוח ה'" (את התי"ו הראשונה של תמר לא שכחנו, עוד נחזור אליה).

אגב, הרמז הזה מתקשר לימים אלו בהם אנו מציינים 240 שנים לפטירת הרב המגיד. ויתירה מזו: לפני מותו אמר הרב המגיד לאדמו"ר הזקן "זלמן, היום הוא היום-טוב שלנו", ולאחר 26 שנים בדיוק הובנה כוונתו, כאשר אדה"ז יצא מהכלא בעצם היום הזה, י"ט בכסלו (שמאז הוא "חג הגאולה"), לפני 214 שנים. והנה צירוף נפלא: מאז פטירת הרב המגיד ועד גאולת אדה"ז עברו הוי' שנים (26), ומאז גאולת אדה"ז ועד היום הזה (י"ט בכסלו תשע"ג) עברו רוח שנים (214) – רוח הוי'!

אם נמשיך להתבונן בבטוי "רוח הוי'" נמצא שהוא מוזכר בתנ"ך בהקשר לכמה דמויות, והראשון ביניהם הוא השופט עתניאל בן קנז, עליו נאמר בספר שופטים "וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ הוי' וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל". והנה רש"י בפירושו לפסוק זה מביא מדרש מופלא: "דרש רבי תנחומא: נסתכל בהם, שאמר הקב"ה למשה במצרים 'ראֹה ראיתי את עני עמי', מה הן שתי ראיות הללו? אמר לו: רואה אני שעתידין לטעות בעגל, ואף על פי כן 'ראיתי את עני עמי'. זו דרש עתניאל, אמר: בין זכאים בין חייבים, עליו להושיעם". אם כן, "רוח הוי'" המיוחדת של עתניאל היא לימוד זכות כזה על ישראל שלגמרי 'מקפיץ' אותם מעל חישובי הזכות והחובה הרגילים, כי הוא מוכיח מדברי ה' ש"בין זכאים בין חייבים, עליו להושיעם"!

רוח הוי' כזו היא רוח משיחית, וודאי היא כלולה ב"ונחה עליו רוח ה'" שנאמר על המשיח. הסוד הזה מתחיל כאן במעשה תמר, שבו נבראת אורו-רוחו של משיח דווקא מתוך מעשה שיש בו הרבה 'חייבים', עד שמבואר בקבלה שגם ער ואונן שהיו רעים בעיני ה' נתקנים לבסוף ומתגלגלים בנשמות פרץ וזרח (בסוד היבום).

רחום וחנון ה'

אם נמשיך להתבונן בבטוי "רוח הוי'", נמצא שהוא מהווה נוטריקון, קיצור וסימן, לבטוי התנכ"י "רחום וחנון הוי'" ("רחום וחנון" נרמז במלה רוח). והנה הבטוי "רחום וחנון הוי'" עולה בגימטריא 400 – בדיוק הערך של האות הראשונה של תמר, תי"ו. אם כן, הרמז המלא הוא: תמר = רחום וחנון הוי' (ת), רוח הוי' (מר).

הרמז השלם מתפרש בצורה הבאה: ה' הוא "רחום וחנון", כפתיחת י"ג מדות הרחמים, וגם אנו צריכים ללכת בדרכיו אלו, "מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום" (הלכות דעות). כיון שה' רחום וחנון, הוא גואל אותנו "בין זכאים בין חייבים", וזוהי "רוח הוי'" המתגלה בשופטי ישראל ומנהיגיו האמיתיים, מעתניאל ועד המשיח. כדי לעורר את התביעה הזו – "עליו להושיעם!" – עלינו ללכת בעצמנו בדרך של "רחום וחנון" ואז יתעורר "רחום וחנון הוי'" להושיענו.

היכולת לעורר את רחמי ה' גם על ה'חייבים' והנופלים היא היא המתקת המר – המרירות הנוראה של פושעי ישראל שסוף כל סוף יגאלו ויתוקנו כולם, תמורת מרירותם תהיה מתוקה כדבש, וכולם יהיו "צדיק כתמר יפרח".

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION