בשבע עיניים - דברים

שבעה רעיונות קצרים לפרשת מטות מסעי- מתוך המסר היומי הנשלח בוואצאפ

 

פרשת דברים יום ראשון – שכינה מדברת

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל". כל ספר דברים הוא נאום של משה רבינו, ויחד עם זאת הוא חלק מהתורה, דבר ה'. על כך נאמר הביטוי "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה".

משה רבינו הוא אחד ויחיד, "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה", ובכל זאת הנשמה שלו חוזרת בכל דור. יש "דַבָּר אחד לדור" (כלשון חז"ל), הוא משה שבדור ששכינה מדברת מתוך גרונו. המושג שכינה זהה למושג 'כנסת ישראל' (השורש של כל נשמות ישראל), וכאשר משה שבדור מדבר אנו מרגישים שהוא מדבר בשם כנסת ישראל כולה.

ואיך יודעים לזהות את משה שבדור? על זה אמרו חז"ל "אם הרב דומה למלאך ה' יבקשו תורה מפיהו". ופירש הבעל שם טוב: מלאך אותיות כאִלֵּם, הרב האמתי שותק לפני שהוא מדבר. כך גם אומרים חז"ל על המלאכים הנקראים חשמל שפירוש השם הוא: חש-שותק ואחר כך מל-מדבר [ממלל]. הרגע הזה של השתיקה פירושו שהרב בטל לה', לכן הוא שותק לפני שהוא מדבר, ואז השכינה מדברת מתוך גרונו.

לאחר שאנו מתקשרים למשה שבדור, מתגלה לפתע שגם בתוכנו, אצל כל אחד ואחת, יש "ניצוץ משה רבינו". הגילוי של ניצוץ משה מאפשר למקושרים אליו להיות גם הם מנהיגים, כמו שמתאר משה בהמשך "וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם". אם כן, יש שני דַבָּרים לדור – כרמוז בשם הספר דברים – הדַבָּר הראשי הוא משה, והדבר השני הוא כל אחד מאתנו.

[שעשועים יום יום]

פרשת דברים יום שני – המעגל השני

משה רבינו בקש "הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם", ואילו בביצוע נאמר "וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים". ומה עם התכונה של נבונים? אומר רש"י "אבל נבונים לא מצאתי"!

חכמים ונבונים מקבילים ממש לראשונות במערכת עשר הספירות, חכמה ובינה. בתיאור הקבלי, החכמה היא 'המעגל הראשון' המלביש (עוטף) את האור האלוקי בעולם, והבינה היא המעגל השני (וכן הלאה).

החכמים הם המעגל הראשון סביב משה, "אנשי משה" המסורים לו ביותר. הם שותפים אתו בחווית החכמה, ראית הדבר עצמו, כמו הברקה של אור שכלי.

הנבונים הם המעגל השני. הבינה תופסת את נקודת החכמה בהשגה רחבה, בניין של ממש (בינה לשון בנין). מצד אחד, הבינה היא חיצונית יחסית לחכמה, אבל יש בה יתרון של תבונה המאפשרת לפעול במציאות. כמו שאומרים על מישהו שהוא 'מבין' בדבר. החכם יודע את העיקרון והנבון יודע את העיתוי הנכון, "בינה לעתים". זהו המעגל השני שהיה חסר למשה, אנשים נבונים שיצליחו להגשים כראוי את האמת שלו. 

[כינוס ר"ח מנחם אב תשע"ד]

פרשת דברים יום שלישי – משבר מנהיגות

משה רבינו מוכיח את ישראל על חטא המרגלים, ומסיים "גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם". מה הקשר בין הדברים? הרי משה לא נכנס לארץ בגלל חטא מי מריבה ולא בגלל חטא המרגלים! המפרשים מסבירים בדרכים שונות, ומכל מקום יש כאן רמז ברור שחטא המרגלים פגע גם במשה והגזירה שלא יכנס לארץ החלה כבר אז (לפחות 'בכח').

המרגלים לא האמינו שמשה יכול להכניס אותם לארץ. המנהיגות שלו נתפסה בעיניהם כמתאימה לחיי מדבר בלבד ואינה יכולה להתמודד עם הכניסה לארץ נושבת.

המרגלים טעו, ולכן משה מוכיח בצדק את ישראל. הם טעו בזה שלא הבינו שמשה יכול 'לצאת מעורו' ולשנות את ההנהגה, מהנהגה של חיי מדבר להנהגה ארץ ישראלית.

ובכל זאת, משה לוקח אחריות ואומר: באיזה-שהוא מקום גם אני לא הייתי בסדר. אם המרגלים לא האמינו בי, אולי זה מפני שאני לא מספיק האמנתי בהם. מלך צריך להאמין באנשיו שהם יכולים להיות שליחים נאמנים, להאמין בנקודה הפנימית הכמוסה בתוכם ובכך לגלות את הנקודה הזו מההעלם ולהפוך אותה לעיקר. כמו שמשה הסס להיות השליח ("שלח נא ביד תשלח") הוא חשש לשלוח אחרים, כי כל מעבר לשליחות הוא יציאה מהמקור הבטוח לארץ לא נודעת.

[מאמר 'חטא המרגלים ותשובתו']

פרשת דברים יום רביעי – אנחנו נעלה

לאחר התוכחה על חטא המרגלים, משה רבינו מוכיח את ישראל על חטא המעפילים שאמרו "אֲנַחְנוּ נַעֲלֶה וְנִלְחַמְנוּ", ניסו ונכשלו.

חטא המרגלים הוא פגם במדת החסד. המרגלים רצו להמשיך להיות ניזונים במדבר, בחסד חנם מידו של הקב"ה, וחששו מלפעול בגבורה בכיבוש הארץ ויישובה. בחטא המעפילים, נטו ישראל לכיוון ההפוך ופגמו במדת הגבורה: הם עלו להר למרות מסע ההפחדה הקודם של המרגלים ולמרות שמשה הזהיר אותם בשם ה' שלא לעלות ושהם צפויים למפלה.

החסד והגבורה הן מדות הלב העיקריות. התיקון שלהם הוא בהיותם "חסדים וגבורות מכוסים", כלומר מוסתרים תחת כנפי הרובד העליון של המוחין, השכל המנתב את החוויה הרגשית הסוערת. כאשר יש חסד וגבורה (אהבה ויראה) מכוסים, אז גם התפשטות הגלויה שלהם מתוקנת.

משה רבינו זכה לבינה, ואם ישראל היו נשמעים אליו אזי המדות שלהם היו 'מכוסות' בבינה. אבל הם לא שמעו למשה, ופעלו במדות מתוך המודעות העצמית, החוויה הרגשית שלהם. התפרצות המדות, לכאן ולכאן, היתה שלילית והביאה למשבר.

עם חטא המעפילים אנחנו מתמודדים הרבה בדורות האחרונים. מאסנו בחיים בגלות ואנו רוצים לעלות ולהילחם. זו נטיה טובה, אבל צריך לדעת לומר "עלה נעלה" כמו יהושע וכלב, מתוך אמונה בה', ולא "אנחנו נעלה" כמו המעפילים שחשבו להצליח רק ב"כוחי ועצם ידי".

[מעין גנים פרשת שלח]

פרשת דברים יום חמישי – אחים רחוקים

"וְאֶת הָעָם צַו לֵאמֹר אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְיִירְאוּ מִכֶּם וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד. אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר... וַנַּעֲבֹר מֵאֵת אַחֵינוּ בְנֵי עֵשָׂו".

עשו-אדום הוא אויב מושבע לישראל, ובכל זאת ה' מדגיש שהוא אחינו, כמו שמפרש הרמב"ן "שיחוס ישראל מן אברהם וכל זרעו אחים [כל צאצאי האבות הם אחינו, מלבד ישמעאל ושאר בני הפלגשים, כמו שמסיים הרמב"ן]". וכך גם נאמר "לא תתעב אדומי כי אחיך הוא".

כדי לתקן את 'קליפת עשו' עלינו להיות מודעים לקִרבה שיש בינינו, השורש המשותף באברהם אבינו. הדבר נכון במיוחד בימינו אלה, כאשר אנו מתקרבים לימות המשיח והתיקון של אומות העולם הופך להיות משימה חשובה. חלק גדול מהעמים (והתרבות האנושית) נחשבים כממשיכי עשו, הם אחים רחוקים שעתידים לחזור לצור מחצבתם ולגלות את האמונה של אברהם אבינו.

החיבור הזה רמוז בלשון "צַו" הפותחת את הציווי, לשון שמופיעה בתורה שבע פעמים, וזו הפעם השביעית. צו מלשון צוותא וחיבור.

[שעשועים יום יום פרשת צו]

פרשת דברים יום שישי – עוג מלך הבשן

"וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ... וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תִּירָא אֹתוֹ". למה משה רבינו פחד מעוג מלך הבשן? אומרים חז"ל שלעוג היתה זכות כשהודיע לאברהם אבינו על השבי של לוט. בספר הזוהר כתוב עוד, שעוג היה מהאנשים שנימולו עם אברהם אבינו, ויש לו את הזכות של ברית המילה.

אומר ה' למשה: אל תפחד מהברית של עוג. בחיצוניות יש לו ברית, אבל הוא לא "שומר הברית", כמו חיקוי של ברית מילה. אתה הוא שומר הברית באמת ולכן תוכל לנצח את עוג.

חז"ל מתארים שעוג עקר הר גדול ובקש לזרוק אותו על מחנה ישראל וכך למחות את כולם בבת אחת. משמעות הדבר היא שעוג מאיים לטשטש את הזהות היהודית וכך למחוק את היחוד של עם ישראל. לא כולם מבינים את הסכנה הזו, אבל משה מפחד מאד כי הוא חש את גודל הסכנה של אבדן הזהות, רוח תעתועים של התבוללות כמו הר מאיים שעומד ליפול עלינו.

לבסוף, משה רבינו הורג את עוג בעצמו, מכח קדושת הברית, אבל הוא עושה זאת בשם כל ישראל. הר סיני של משה מנצח את ההר של עוג מלך הבשן.

[שיעור ד' תמוז תשע"ב]

פרשת דברים יום שבת – שבת חזון

נעבור להפטרה: "חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם". זהו חזון קשה, נבואת תוכחה ופורענות. אבל הצדיק רבי לוי יצחק מברדיטשוב אמר שבשבת חזון ה' נותן לכל יהודי כח לראות (בחזון) את בית המקדש השלישי. כלומר, בשיא אבלות החורבן יש כח "לראות את הנולד", את הנחמה שצומחת מתוך החורבן.

ראיה פנימית זו של בית המקדש השלישי, מעוררת אותנו לרצות את הגאולה השלמה, ומביאה אותנו לעשות תשובה, והתשובה עצמה מביאה את הגאולה.

סוף סוף, ישעיהו הנביא הוא גם נביא הנחמה הגדול, שאת נבואות הנחמה שלו נתחיל לקרוא בשבת הבאה, "נחמו נחמו עמי". והנה במלה חזון נמצאת המלה חן, כך גם במלה "נחמו" (וכמובן בראשי התבות חזון נחמו). החן של חזון עולה מלמטה, מתוך המציאות הנראית שבורה, "אמת מארץ תצמח" (ראשי תבות אמת). והחן של נחמו (בסדר הפוך) מגיע מלמעלה, מאת ה' שמנחם אותנו. שני סוגי החן מצטרפים לשלמות אחת, "חן חן לה".

"אם ישראל שומרים שתי שבתות כהלכתם מיד נגאלים" – אם שומרים את שבת חזון ושבת נחמו, מצליחים לראות את נחמו בתוך החזון, מיד נגאלים.

[לפי מעין גנים]

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION