הר עיבל – הר השמחה

 במעמד הברכה והקללה, עם הכניסה לארץ, יש דגש דווקא על צד ה"ארור" שנאמר על הר עיבל, ודווקא עליו עיקר העבודה והשמחה. הר עיבל נותן לנו את הכח של קנין ארץ ישראל ביסורים ומלמד אותנו כיצד לחדור לפנימיות.

 

ארץ ישראל נקנית ביסורים

מיד עם כניסת ישראל הם מצווים לערוך מעמד כריתת ברית: עליהם להקים בהר עיבל[ב] מצבת אבנים (שנלקחו מהירדן), לבנות מזבח, להקריב עולות וזבחים, לקיים "ואכלת שם ושמחת לפני הוי' א-להיך"[ג] ולכתוב את התורה על המצבה. אחר כך מתחולל המעמד בו ניתנת הברכה על הר גרזים והקללה על הר עיבל. מדוע פותח מעמד הברית בהר עיבל – 'הר הקללה' – ובו מוקמים המצבה והמזבח ויש לשמוח לפני ה'? האם לא ראוי וטבעי יותר לעשות זאת בהר גרזים, 'הר הברכה'?

מתברר כי התורה מדגישה את יחוד ההר הסופג את הקללה ואת היותו מפתח הכניסה לארץ ישראל. חז"ל אומרים כי שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לעם ישראל – תורה, ארץ ישראל ועולם הבא – וכולן נקנות על ידי יסורים[ד]. גם התורה וגם הארץ נקנות בפנימיות בהר עיבל – אליו מגיעים ביום הכניסה לארץ כתחלת ירושתה ובו נכתבים דברי התורה על מצבה נצחית ונקלטים בפנימיות בעם ישראל במעמד הברית – ובזכות התורה והארץ זוכים גם לעולם הבא. הר הקללה מבטא את כח היסורים לקנות את התורה, הארץ והעולם הבא.

האמירה שכל המתנות הטובות שניתנו לישראל נקנות ביסורים מלמדת לקבל יסורים בשמחה ובאהבה, מתוך ידיעת מטרתם הפנימית.

הר השמחה

הציווי לבנות מזבח[ה] על הר עיבל ולשמוח שם לפני ה' נותן ל'הר הקללה' שם נוסף ומעודד יותר, 'הר השמחה', ומלמד שבמקום הקללה יש עומק נעלה ומשמח עוד יותר מבמקום הברכה המפורשת. שמחה היא פנימיות ספירת הבינה[ו], לה שייך הכח להפוך קללה לברכה, להמתיק את הדינים בשרשם (חיצוניות הבינה היא מקור הדין והקללה – "מינה דינין מתערין"[ז] – אך כשחודרים לפנימיות הבינה, לשמחה, נמתק הדין והופך לרחמים). השמחה על הר עיבל מגלה שב"ארור" יש טוב סמוי ועל-טבעי, הנעלה באין ערוך מהטוב שבברכות הגלויות. סימן לכך שהתורה מייקרת יותר את הקללות הוא שבתורה נתפרשו רק ה"ארורים", וה"ברוכים" נלמדים בתורה שבעל פה מכלל הקללות.

כח הפיכת החשך להאור והמר למתוק מגלה טוב על-טבעי ונעלה – כחה של "שמחה פורצת גדר" לפרוץ את גדרי הטבע ולהמשיך לתוכו סדר על-טבעי[ח]. ארץ ישראל נקנית ביסורים כי בה צריך לחיות בטבע אלקי, וכל עוד לא חודרים לפנימיות הטוב האלקי הוא נתפס כדין ויסורים (בסגנון אחר, בתוך ה"מצפון תפתח הרעה"[ט] של הר עיבל, הצפוני להר גריזים, גנוז "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך"[י]). מסיבה זו, השבט הראשון שניצב על הר עיבל הוא ראובן, הבכור הנוטל פי שנים מאחיו – ראובן זוכה לברכות הגלויות ובנוסף להן גם לברכות הסמויות בתוך הקללות.

להכנס לעין הסערה

כדי לעמוד על כח 'הר השמחה' להפוך קללה לברכה נתבונן במשמעויות של "עיבל": נראה שהשער העיקרי בעיבל הוא עב (וה-ל נוספת בסוף לבטא הקטנה, כדלקמן). עיבל רומז ל"עב הענן"[יא] – ערפל המחשיך את האור ומעיב עליו. עב הוא גם מלשון עובי, בטוי ל"כח המעמיק" בנפש, הכח לחדור לעובי הקורה בכל נושא. אכן, גם העובי מעיב ומחשיך – סתם אור הוא גלוי ושטחי יחסית, ונדרש כח חדירה פנימי ומיוחד לחשיפת המסתתר בעומק-עובי הדברים, כשבינתים נדמים הדברים מבחוץ כחשוכים.

בתנ"ך רמוז סוד העב בפסוק "איכה יעיב באפו"[יב] – אפו-זעמו של ה' מעיב על הברכה ולאדם מתגלות קללה וצער (עד שאפילו משה רבינו ע"ה אמר "יגֹרתי מפני האף והחמה"[יג]). עם זאת, כשמגלים את התוקף העצמי של הנשמה, את ה"איתן שבנשמה"[יד] (ששרשו בשם עב[טו]), וחודרים באומץ לתוך עב הענן, ניתן להמתיק שם את הרע ולגלות את שרשו-פנימיותו הטוב והנעלה[טז]. כפי שהוזכר, המדקדקים מסבירים של-ל הנוספת בסוף תבה יש משמעות של הקטנה – עיבל מרמז לעב קטן, "עב קל". "עב קל" הוא כח המתקת קללות הר עיבל. הפסוק "הנה הוי' רֹכב על עב קל..."[יז] פותח נבואה המתארת את ה' רוכב אל תוך עין הסערה, אל עומק הגלות, וממתיקם לישראל. בכניסה לארץ ישראל, עם הרמת אבני הארץ והרגשת 'עוביה'[יח], זוכים ישראל לכח הכניסה במסירות נפש לעובי קורת היסורים והקושי, תוך מגמה מודעת לחשוף ולגלות את הטוב הפנימי הגנוז בה ולנחול את טוב הארץ.

"ערבים זה לזה"

משמעות שניה של סוד הר עיבל קשורה לסוד הערבות של עם ישראל. על הפסוק "הנסתרֹת להוי' א-להינו והנגלֹת לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת"[יט] מסביר רש"י: "נקוד על 'לנו ולבנינו' לדרוש שאף על הנגלות לא ענש את הרבים עד שעברו את הירדן, משקבלו עליהם את השבועה בהר גרזים ובהר עיבל ונעשו ערבים זה לזה". יא הנקודות (על האותיות "לנו ולבנינו ע") רומזות לסוד יא סממני הקטורת, בהם כלולה החלבנה (בעלת הריח הרע) עם כל הבשמים – זהו סוד הערבות, עם כניסתם לארץ הופכים ישראל לצבור בו כלולים צדיקים בינונים ורשעים[כ].

בהרי גרזים ועיבל יחד נעשו ישראל "ערבים זה לזה"[כא], אך עיקר הערבות שייכת דווקא להר עיבל – הנכונות לערוב לשני ולהשתתף עמו בברכותיו היא אינטרס אנושי פשוט, ועיקר כריתת הברית שבערבות היא בנכונות לשאת עם הזולת גם בעונשיו ובצרותיו. בהר עיבל ערבו ישראל וקבלו אחריות זה על זה, כשהם מסכימים לקבל יסורים ביחד בשמחה (וכהנהגה החסידית לשמוח בשמחת החבר וגם להשתתף בצערו).

"עיני ולבי שם כל הימים"

הר עיבל רומז גם לתשובת ה' לבקשת שלמה שה' ישרה את שכינתו בבית המקדש: "והיו עיני ולבי שם כל הימים"[כב] (והוא סוד "המתפלל צריך שיתן עיניו למטה [באור ישר – עין כסדר, מלמעלה למטה] ולבו למעלה [באור חוזר – לב הפוך, מלמטה למעלה – בל]"[כג]). מנקודה זו נכנסים ישראל להשגחה של "ארץ אשר... תמיד עיני הוי' א-להיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"[כד] – פסוק עליו דרשו חז"ל[כה] "כל שנה שהיא רשה בתחילתה ['רשית' חסר] מתעשרת בסופה".

המודעות הפנימית של הר עיבל היא מודעות של המתפלל החפץ לזכות לעושר רב וכל טוב (בסוד "הרוצה להעשיר יצפין"[כו] האמור בהר צפוני זה, ההר של "מצפון תפתח הרעה" כנ"ל) ויודע שלשם כך עליו להגיע לנקודת אין, להיות רש בתחילתו, ומתוך כך להתעשר בסופו (משא"כ "הרוצה להחכים ידרים" היינו ברכת הר גרזים המתפתחת אט אט, ולא במהפך מקללה לברכה).

הכנעה, הבדלה, המתקה

שלש משמעויות אלו בעיבל הן מהלך של הכנעה-הבדלה-המתקה[כז] בתוך סוד ספיגת והמתקת הקללות:

הרוכב על עב קל אל תוך עב הענן מקבל יסורים בהכנעה תוך מודעות לטוב שבהם; בקבלת הערבות נבדלים ישראל מהאומות (ואז מקבל העונש המשותף משמעות שונה, שטמון בה גם יחוד טוב ומבטיח); בתפלה להשגחת "עיני ולבי שם" נמתקת הקללה, והיא פתח לעושר רב ועצום.



[א] משיעור שניתן בהר עיבל בי"ב אלול ה'תש"ס. נרשם ע"י איתיאל גלעדי.

[ב] העובדה שהרי עיבל וגרזים הם התחנה הראשונה בכניסה לארץ היא על דרך הגעת אברהם קודם כל "עד מקום שכם עד אלון מורה" (בראשית יב, ו) – "מעשה אבות סימן לבנים" (סוטה לד, א).

[ג] דברים כז, ז.

[ד] ברכות ה, א.

[ה] המזבח הנבנה בהר עיבל מרמז לסוד הפיכת הקללה לברכה, הכח של "טעמין מרירו למיתקא" (זהר ח"א ד, א): מזבח עיבל עולה טעמים – אדמו"ר הזקן הפך את הטעם המר למתוק כשקרא את הקללות בתורה בטעמים נכונים ומתוקים (ראה לוח "היום יום" י"ז אלול).

[ו] ראה סוד ה' ליראיו שער א פ"ג (וביאורו בשיעורים בסוד ה' ח"ג), ובכ"מ.

[ז] ראה זהר ח"א קנא, א; ע"ח שי"ג (אריך אנפין) פ"ח; שם שי"ד (או"א) פ"ב.

[ח] מעלת הארורים היא על דרך מעלת מצוות לא-תעשה על מצוות עשה – "'שמי' עם יה שסה, 'זכרי' עם וה רמח" (זהר ח"א כד, א). שסה מצוות לא-תעשה שייכות ל-יה, "הנסתרֹת", ו-רמח מצוות לא תעשה שייכות ל-וה, "והנגלֹת" (דברים כט, כח). יחסית, ה-וה שייכים לממד הטבע (ששת ימי המעשה) ו-יה שייכים לממד העל-טבעי (ידיעת השלילה בארורים).

[ט] ירמיה א, ד.

[י] תהלים לא, כ.

[יא] שמות יט, ט.

[יב] איכה ב, א.

[יג] דברים ט, יט.

[יד] ראה לקו"ת תחלת פרשת ראה.

[טו] ראה ד"ה "משכיל לאיתן האזרחי" תרל"ה וד"ה "בסוכות תשבו" תש"מ פ"ז (וש"נ).

[טז] בלקו"מ קטו מבואר הפסוק "ומשה נגש אל הערפל אשר שם הא-להים": משה הוא תוקף הדעת המאפשר לחדור לתוך כל ערפל ומניעה ולחשוף את ה' עצמו בתוכה.

[יז] ישעיה יט, א.

[יח] ראה ירושלמי שביעית פ"ד ה"ז (ובפנ"מ שם).

[יט] דברים כט, כח.

[כ] פרדס יוסף על בראשית מט, א.

[כא] גרזים עיבל הם אותיות "ערבים זה לזה" כאשר מחלקים י אחת ל-ה ו-ה ומחליפים את ה-ג ב-ז ("ערבים זה לגה", וראה יחזקאל מז, יג "גה" במובן של "זה").

[כב] מלכים-א ט, ג. דהי"ב ז, טז.

[כג] יבמות קה, ב.

[כד] דברים יא, יב.

[כה] ר"ה טז, ב.

[כו] ב"ב כה, ב.

[כז] כש"ט (קה"ת) אות כח.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION