מלחמת תנינים

משה רבינו צריך לנצח את הכוחות העצומים שמהם שואב פרעה את כוחו. כולל השוואה מפתיעה לגן-החיות ולמושגי הנדסת המישור…

האם משה רבינו מפחד מפרעה? לכאורה משה נוהג ביד רמה ואינו חושש לומר לפרעה את הדרישה התקיפה ביותר. אך בדיקה מעמיקה מגלה שיש נקודה שבה משה חושש מפרעה. בספר הזוהר מובאים דברי ר' שמעון בר יוחאי, הפותח בשאלה לשונית, מדוע נאמר "בֹּא אל פרעה" ולא "לך אל פרעה" – והוא מסביר:

כאן יש לנו לגלות סודות... הכניס הקב"ה את משה חדרים בתוך חדרים, אל אותו תנין עליון וחזק שכמה דרגות משתלשלות ממנו. ומהו? זה סוד התנין הגדול. ומשה פחד ממנו... ולא התקרב אליו, כיון שראה אותו מושרש בשרשים עליונים. כיון שראה הקב"ה שמשה מפחד... אמר הקב"ה "הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו", והקב"ה הוצרך לעורר עליו מלחמה, הוא ולא אחר.

אם כן, משה אכן מפחד מפרעה, ולכן הקב"ה אומר לו: אינני שולח אותך ללכת אל פרעה ולהתמודד איתו לבדך. אל פחד! אני נמצא איתך, בֹּא יחד איתי אל פרעה ואני אלחם בו. אך מהי המשמעות של כל זה? מהי אותה דרגה עליונה של פרעה, "התנין הגדול", שמפחידה את משה רבינו?

החכמה הגלויה והכתר הנסתר

במושגי הקבלה, מוסבר שמשה הוא כנגד דרגת החכמה ואילו לפרעה יש שרש בדרגת הכתר שמעל לחכמה, ולכן משה מפחד מפרעה עד שה' מבטיח לו סיוע מיוחד. את המושגים הקבליים מסבירה תורת החסידות בתרגום לנפש האדם: ספירת החכמה היא "ראשית הגילוי" בנפש, תחילת המוּדעוּת (כלשון הכתוב "ראשית חכמה"). אמנם החכמה עצמה כמעט אינה נתפסת, וכדי לקלוט אותה צריך את ספירת הבינה, אבל בחכמה יש כבר נקודה ראשונית של מוּדעוּת, התחלה של מציאות נתפסת. לעומת זאת, הכתר, כשמו כן הוא, נמצא מעל הראש, רובד נסתר של הנפש, על-מודע.

מעניין שבכל ספר התניא, ספר היסוד של החסידות, ספירת הכתר אינה מוזכרת במפורש אפילו פעם אחת! זאת כיון שעבודת השם עוסקת במישרין בכוחות הגלויים של האדם, החל מספירת החכמה ואילך. אפילו מעשה של מסירות-נפש, שבו האדם מצליח לגמרי 'לצאת מעצמו' מוסבר בספר התניא כגילוי של ספירת החכמה בנפש, שמדתה הפנימית היא בטול כלפי ה'. אבל עם דרגת הכתר איננו עוסקים באופן ישיר – היא נמצאת ברקע, כמו מי-תהום נסתרים מתחת לפני הקרקע.

הכתר עצמו נחלק לפנימיות וחיצוניות. פנימיות הכתר היא מאגר מי-התהום הטובים שמהם יוצא לבסוף המעין הנובע של החכמה, העל-מודע המוציא טיפות-טיפות של מודעות. אבל מחיצוניות הכתר יכולים להשתלשל כוחות עצומים והרסניים, מים סוערים שאין להם סוף, שאילו היינו רואים מה נמצא שם היינו מפחדים מאוד – אלו תנינים מסתתרים שם, אלו כוחות שאיננו יכולים להכיל אותם...

פרעה הרשע שואב את כוחו מהמקום הזה, מהחיצוניות של הכתר. הכתר 'לא סופר' את מה שתחתיו, הוא מחובר ישירות לתחנת-הכח הראשית ומשחק בכוחות עצומים והרסניים, כמו תנין ענק הרובץ ביאור ומשתולל להנאתו באין מפריע. אין מי שיפריע לפרעה. עם הדרגה הזו פוחד משה להתעמת, זהו מגרש לא מוכר עם כללי משחק אחרים. לכן אומר לו הקב"ה "בא אל פרעה", בא יחד איתי ואראה לך איך נלחמים בפרעה, אראה לך איך אתה יכול להלחם בפרעה ולנצח אותו. אם אנו יודעים שהקב"ה אוחז בידינו, לא צריך לפחד גם מהכוחות הכי עצומים, וגם ממה שנמצא אצלנו בתהומות הנפש.

עיגולים ויושר בגן החיות

כשעוסקים בסודות התנין, מגלים גן-חיות שלם... פרעה "התנים הגדול" (כלשון הפסוק ביחזקאל), קשור כמובן ל"תנינים הגדולים" שבמעשה בראשית (כמו שעולה גם מדברי הזוהר כאן). התנין מתקשר לנחש, כמו שרואים בפרשות שלנו שמטה משה נהפך פעם לנחש ופעם לתנין (ורש"י אף מפרש: "יהי לתנין – לנחש"). התנין והנחש גם יחד מתקשרים ללויתן, כדברי חז"ל בגמרא (בבא בתרא עד, ב):

"ויברא אלהים את התנינִם הגדולים"... זה לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון, שנאמר "בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם".

נתבונן בשני ה'לויתנים' המוזכרים כאן. הרשב"ם (על הגמרא) מפרש: "נחש בריח – הוא לויתן זכר וזקוף הוא כבריח. עקלתון – לויתן נקבה שמקיף את כל העולם [והוא מתעקל ומסתובב עד שזנבו מונח בתוך פיו]". לתיאורים האלה יש משמעות פנימית עמוקה, המוסברת בספרי הקבלה והחסידות. שני הנחשים, הישר והסובב, רומזים לזוג מושגי-יסוד בקבלה, העיגולים והיושר.

ה'עיגולים' מתאימים לעולם הטבע, שבו הכל סובב במעגל חוזר, כמו טבעת עגולה, "סובב סובב הולך הרוח", אין חידוש אמיתי ואין ציר של התקדמות, "אין חדש תחת השמש" ו"מה שהיה הוא שיהיה" בחוק שימור החומר והאנרגיה. מצד הטבע עצמו, אין מה לדבר על חלוקה איכותית, משהו עליון ומשהו תחתון, הכל שוה כמו במעגל גדול, "שוה ומשוה קטון וגדול" (זהו הלויתן הנקבה, שכן הנקבה מזוהה יותר עם עולם הטבע, כמו חוה "אם כל חי". הנקבה לעומת הזכר היא בבחינת 'מקבל', נפעל, וכך הטבע הנפעל על ידי חוקיו).

את עולם הטבע במלוא כוחו מייצג פרעה, התנין הגדול, "לויתן נחש עקלתון" שזנבו חוזר ומגיע לתוך פיו. הוא סוגד לאיתני הטבע, כמו היאור והשמש, ומנסה ממש להזדהות איתם, "לי יאֹרי ואני עשיתיני". פרעה מתריס "מי הוי' אשר אשמע בקולו" – הוא כופר בשם הוי', שם ה' המהווה את הטבע ושולט עליו כרצונו, ומוכן להודות רק בשם אלקים – אלהים בגימטריא הטבע – הטבע הוא הכל (כמו מדען שאומר 'הטבע עשה'...). אמנם התפיסה של פרעה היא שקרית, אבל יש לה שרש במקום מאוד גבוה, באותו מקום שבו כוח הקב"ה מופיע בעולם ככח של 'עיגול' – ובמערכת הספירות, זו ספירת הכתר, הכתר סובב ומקיף, כמו בפועל לְכַתֵר.

לעומת זאת, משה מייצג את ה'יושר'. היושר פירושו שיש קו של הדרגה, זה למעלה מזה וזה למטה מזה, יש התחלה וראשית ויש תכלית ואחרית. ביושר יש מושגים של טוב ורע, מותר ואסור, קודש וחול, טמא וטהור. בעולם של יושר יש מקום של כבוד לבחירה החופשית, הן של הבורא והן של האדם המתדמה לבוראו. יותר מכל, מייצגת את היושר התורה, שניתנה ע"י משה – לא הכל שוה ולא הכל אותו הדבר, יש הוראה במה לבחור וכיצד להתנהג (ולעומת עיגולי הטבע המתאימים לנקבה-המקבל, הרי היושר מזוהה עם הזכר, המשפיע).

במערכת הספירות, היושר מתגלה במיוחד מהחכמה ואילך, לא מים עמוקים ונסתרים שאין להם סוף, אלא קו מובחן ומתפתח. משה הוא "לויתן נחש בריח" – קו ישר, החודר מראשית ההתגלות האלוקית ועד למטה מטה, תוך יצירת סדר נכון ומדרגות שונות. בתחילה משה מפחד להתמודד חזיתית עם פרעה, להילכד בסיבוב החונק של נחש-העקלתון, אבל ה' מבטיח לו את עזרתו, להכנס אל מבצרו של הנחש-התנין ולהכריע אותו. במיוחד נראה שהמַטות של משה ואהרן מייצגים את היושר, ובליעתם את המטות של חרטומי פרעה מייצגת את נצחון היושר על העיגול.

שיעור בהנדסה

אם נפתח את המושגים של עיגול וקו בהנדסת המישור, נגיע אל הקוטר – הקו החוצה את המעגל דרך המרכז. אמנם המושג קוטר בלשוננו כיום הגיע כנראה מהשפה הערבית, אך לפי אחד הפירושים הוא נמצא גם בארמית, בקטע מספר הזוהר העוסק בסוד ה'קוטרא'.

כעת נרשה לעצמנו קצת להשתעשע. כאשר ה' אומר למשה לבוא אל פרעה, הוא בעצם אומר לו להכניס את הקו לתוך העיגול, דהיינו לשרטט את הקוטר בתוך המעגל. כידוע, היחס בין קוטר המעגל להיקפו, המסומן באות 'פאי' ((π הוא מספר שאינו ניתן לכתוב כשבר או שרש וכדומה (בשפת המתמטיקה: אינו מספר רציונאלי ואף לא מספר אלגברי אלא מספר טרנסצנדנטי). בקירוב גס אפשר לומר שההיקף הוא 3 פעמים הקוטר (כמו היחס בין המלה בא לאות א שבה), אבל חישוב מדויק יותר מגיע ל-3.14 ועוד הרבה-הרבה ספרות לאחר הנקודה העשרונית, ללא סדר מחזורי במספרים הללו (ועד היום מתחרים במדע מי יגיע ליותר ספרות אחר הנקודה).

בקיצור, החיבור בין שתי הצורות הבסיסיות של העיגול והקו הוא ממש 'כאב ראש'. מצד אחד, כל ילד יכול לקחת נייר ועפרון ולצייר את הקוטר בתוך המעגל (גם לפני שידע שקוראים לזה קוטר). ומצד שני, לחכמים הכי גדולים אין נוסחה פשוטה שתבטא בדיוק את היחס בין העיגול, נחש-העקלתון, לבין היושר, נחש-הבריח...

התופעה המתמטית הזו משקפת אמת עמוקה, ממש בשיתין של הבריאה. מצד אחד יש עולם של עיגולים-עיגולים, טבע מתגלגל, ומצד שני יש עולם של יושר הנמצא בתוך העיגולים, כמו הקוטר החותך את המעגל! עובדה היא שהיושר נמצא בתוך העיגול, אבל איננו יכולים להבין איך בדיוק נעשית ה'קפיצה' ביניהם – איך ניתן לגשר ולחבר בין עולם הטבע וחוקיו לבין התורה והתגלות ה'. זהו הסוד של ה'פאי', ואת הסוד הזה מוסר הקב"ה למשה כשהוא בא יחד איתו אל פרעה. ידוע שהמצרים עצמם היו חכמים גדולים בחשבון והנדסה, "חכמת מצרים". מן הסתם החרטומים התחרו ביניהם על חישוב הפאי, עד שהגיע משה רבינו וניצח בתחרות...

באמת, הכל מתחיל במופת הראשון שה' מראה ונותן למשה בתחילת שליחותו – המטה נהפך לנחש ומשה צריך להתגבר על הפחד, לשלוח את ידו ולהחזיק בזנבו ואז הוא הופך בחזרה למטה. כלומר, הנחש המתפתל במעגל נראה אמנם מאיים, אבל אתה יכול וצריך לתפוס אותו ולהפוך אותו לקו-ישר. זה היה בתיאוריה – ועכשיו בפרשת בא, משה משלים את המהלך בפועל ממש, נכנס לבית פרעה ותופס אותו בזנבו...

ליתר דיוק, משה לא סתם מכניע את פרעה והורג אותו. הוא נכנס אליו, חדר לפנים מחדר, כדי לרכוש לעצמו את כוחו של פרעה, לחבר את עולם העיגולים, עולם הטבע, עם עולם היושר, התגלות ה' בנסים ונפלאות ומתן תורה. בסופו של דבר, אנחנו מאחדים את היושר עם העיגול, לוקחים את הכתר מעל ראש פרעה ומניחים אותו על ראש משה, כתר עגול על ראש היושר.

נסיים בצימוק חשבוני: אם נרצה לתת ביטוי מדויק יחסית לפאי, נאמר שהוא 355 חלקי 113, כלומר, אם היקף המעגל הוא 355 אז הקוטר הוא 113 (בקרוב גדול). והנה 355 הוא הגימטריא של פרעה! משה בא אל פרעה, המייצג את העיגול, ומוצא את סוד הקו של 113 החותך אותו. 355 הוא גם הגימטריא של המלה שנה שהיא הביטוי השלם של העיגול בממד הזמן, בכל שנה חוזר הגלגל ושונה על סיבובו. בתוך מעגל-השנה יש יחידות של ימים המבטאות את היושר, כל יום מתחיל ונגמר, ערב ובוקר. והנה, אם נכתוב יום במילוי – יוד ואו מם – נקבל 113, הקו שבתוך העיגול של שנה, 355!

מתוך הספר הממד הפנימי

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION