קריעת הים – גילוי מעלת ישראל

זכר לקריעת ים סוף

רבות ממצוות התורה שאנו מקימים הן "זכר ליציאת מצרים", יש מצוה לזכור כל יום וכל לילה את יציאת מצרים והיא גם יסוד ועיקר כל התורה שקבלנו בסיני: "אנכי הוי' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"[ב]. זכרון יציאת מצרים מנחיל לכל יהודי תודעה שהוא מסוגל להתמודד עם העולם ומיצריו, ואינו משועבד לתרבויות הזרות – הוא יכול לחיות כיהודי בעולם הזה.

אמנם, מודעות זו שייכת עדיין למגבלות העולם הזה, בו נצבת תרבות מצרים (מיצרי הקליפה, הגבלות הקליפה על חשיפת הקדושה) כמתמודדת מול גדרי החיים היהודיים (שגם בהם יש מיצרים דקדושה – הגבלות והנהגות מסוימות, מצוות ושיעורים – המגבילים ומתנים את אופן גילוי הקדושה בעולם). כשזו ההתמודדות, לא ניכרת הבדלה מהותית בין מצרים לישראל – בין מיצרי הקליפה למיצרי הקדושה – אלו ואלו מוגבלים הם. לכן גם אין בטחון בנצחון ישראל על מצרים, וכאשר ישראל בורחים ממצרים הם שרויים בחשש מתמיד מפני רדיפת מצרים אחריהם, ממאבק התרבות המתמיד בין ההגבלות וסדרי החיים השונים.

רק בקריעת ים סוף משתחרר עם ישראל סופית מפחד מצרים – מצרים מת על שפת הים לעיני ישראל, אשר עברו ביבשה בתוך הים. מהו יחוד קריעת ים סוף? לפי הקבלה[ג], קריעת ים סוף היא גילוי הנסתרות – בעוד שיציאת מצרים מתחוללת כולה במישור הגלוי ("עלמא דאתגליא"), על היבשה, הרי שבקריעת ים סוף נחשף הסוד הטמון, מכוסה ונעלם, במצולות הים ("עלמא דאתכסיא"). אז מתברר ההבדל הפנימי בין ישראל למצרים, אלו לחיים נסיים ואלו לטביעה.

ובמישור התורני: כל תורת הנגלה היא "זכר ליציאת מצרים", והיא מציבה מיצרים קדושים, חלופה למיצרי תרבות מצרים. הדבר דורש שמירה מתמדת – הזהר מלשקוע במיצרי מצרים ולהדמות לתרבותם שמא תשווה להם (שהרי, ההבדל בינך לבין מצרי חיצוני בלבד, ומתבטא במיצרי והנהגות חייכם)! לעומת זאת, תורת הסוד היא 'זכר לקריאת ים סוף' (שגם אותה מצוה לזכור בכל יום[ד]) – היא מגלה הבדל פנימי, סודי ואין סופי, בין ישראל למצרים. אז כבר אין מקום לחשש מרדיפת מצרים, שהרי לא מדובר במאבק חיצוני, על מישור אחד, אלא יש הבדל מהותי בו לעולם לא ינצחו המצרים[ה].

נתבונן בהבדל העצמי שמתגלה בקריעת ים סוף ובשלביו הרמוזים בספור קריעת ים סוף:

"בעתיקא תליא מילתא"

כשנצבו בני ישראל בין המצרים ובין הים התפלל משה אל ה' להצילם, וה' אמר לו "מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסעו"[ו]. על הבטוי "מה תצעק אלי" אומר הזהר שאין טעם לתפלה משום שהצלת ישראל תלויה בדרגה גבוהה כזו בה תפלת התחתונים ומעשיהם לא פועלים שינוי: "בעתיקא תליא מילתא"[ז]. כלומר, ההכרעה על הצלת ישראל לא תלויה בתפילות ומעשים טובים ואינה אלא בחירתו העצמית של ה' – ללא קשר למעשי מצרים ומעשי ישראל, ה' גלה שהוא אוהב את עמו ישראל ומחולל לו נסים, ולכן הורג את רודפיו המצריים.

בעוד הזהר מפרש "מה תצעק אלי" כאמירה לא לפעול, כי הדברים תלויים רק בה' ובהעדפותיו העצמיות, בינו לבין עצמו, מפרש המגיד ממעזריטש[ח] באופן הפוך: "מה תצעק אלי"?! אתה מתפלל כאילו הדברים תלויים בי בלבד, ומבקש שלמרות חטאי ישראל אעשה נס להראות את גדלותי, אך אני קורע לכם את הים בזכות אברהם אבינו, זכות אבות השייכת לישראל למרות שאין בידיהם מעשים טובים (ואף שבחיצוניותם "אלו ואלו עובדים עבודה זרה"[ט]).

"הולך בתֹם ילך בטח"

ידוע כי בין פירושי אותו פסוק יש קשר פנימי והם מתיישבים יחד: זכות אברהם העומדת לישראל אינה רק 'נכס' מהעבר, אלא כח פנימי שיורש כל יהודי מאברהם אבינו, ועליו עצמו נאמר "בעתיקא תליא מילתא". אברהם אבינו מוריש לכל יהודי את אמונתו, והיא נמצאת בעל-מודע היהודי. על-מודע בכלל, וכח האמונה בפרט, נקרא "עתיקא"[י], ועל כך אומר ה' שהנס לא תלוי בתפלה ומעשים, השייכים למודע של האדם – רובד בו אכן ישראל לא זכאים לנס והם אף דומים למצריים – אלא "בעתיקא תליא מילתא", בכח הנסתר שבכל יהודי כירושה מאברהם אבינו. [מתברר, כפי שהוסבר לעיל, כי עד קריעת ים סוף עמד המאבק בין ישראל למצרים בעינו – תלוי בשאלת ההתנהגות החיצונית שלהם (לגביה עומדת התמיהה של "אלו ואלו עובדי עבודה זרה") – ואילו קריעת ים סוף מגלה את הנסתר, את הרובד הפנימי הלא-מודע, בו מוכרע נצחון ישראל.]

ובאופן נוסף, לפי רמז: "בעתיקא תליא מילתא" רומז לפסוק "הולך בתֹם ילך בטח"[יא], המתאר הליכה בשני כחות נפש, תמימות ובטחון, פנימיות הספירות נצח והוד, המקבילות בגוף לרגלים ההולכות. תמימות ובטחון הם שני סוגי בטחון: 'תמימות' היא בטחון סביל, תוך הבנת האדם שהטוב המקווה לא תלוי בו, בתפלתו ובמעשיו, אלא בה' הטוב בלבד (כפירוש הזהר). 'בטחון' הוא בטחון פעיל – בטחון עצמי של האדם בכחות שנטע בו ה', בטחון ישראל בכח האבות הנטוע בהם (כפירוש המגיד ממעזריטש). בכח שתי הרגלים יחד – שני סוגי הבטחון ההפוכים והמשלימים – ניתן ללכת: "דבר אל בני ישראל ויסעו".

תהליך גילוי מעלת ישראל

שלשה פסוקים מתארים את הלילה שלפני קריעת ים סוף: "ויסע מלאך הא-להים ההֹלך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם... ויבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל... ויט משה את ידו על הים ויולך הוי' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים"[יב]. קריעת ים סוף דורשת את גילוי מעלת ישראל וזכאותם לנס ולהתבטלות הטבע בפניהם, כנ"ל, ובפסוקים אלו מתואר תהליך ההתגלות, הכולל שלשה שלבים – הכנעה, הבדלה, המתקה – כפי שלִמד מורנו הבעש"ט[יג] ביחס לכל תהליך[יד]:

בפסוק הראשון עובר מלאך ה' מלפני ישראל לאחריהם. בפנימיות, מתברר שהמלאך נכנע לישראל ומבין כי מעלת נשמותיהם גדולה ממעלת המלאכים – זו הכנעת המלאך בפני ישראל, הנובעת מהכנעת ישראל בפני ה'. כשיש בלב ישראל הכנעה לה' מתברר למלאך ששרש נשמות ישראל הוא בעולם האצילות, הבטל לחלוטין בפני ה', הגבוה מקיום המלאכים בעולמות בי"ע, בעלי הישות העצמאית שרק פונה אל ה' ומתכופפת בפניו[טו]. [בפרטות, בקרי"ס נתגלה ההבדל בין ישראל למלאכים דרך הפחד: אצל מלאכים מוליד פחד קיומי מה' שריפה ובטול, משום שהם קיימים בעולם בעל ישות עצמאית, וכשפחד מבטל ישות זו לא נשאר דבר מהמלאך. לעומת זאת, אצל ישראל הוליד הפחד הקיומי פניה ישירה אל ה' – "ויצעקו אל הוי'" – הפחד לא מבטלם אלא מעלה אותם לעולם האצילות, בו הם מתקיימים בלי ישות וכל מהותם היא רק צעקה לה'.]; בפסוק השני מתוארת הבדלה בין ישראל למצרים מכח המלאך – תוצאת הכנעת המלאכים בפני ישראל ומעברם לעמוד מאחוריהם מגלה, באופן טבעי, את ההבדלה המהותית והאין-סופית בין ישראל למצרים; בפסוק השלישי יש המתקה – ישראל זוכים לשנות את הטבע ולהמתיקו (בהפיכת הים ל"מי הדעת"[טז]).



[א] מתוך התוועדות י"ב שבט ה'תש"ס. נרשם ע"י איתיאל גלעדי.

[ב] שמות כ, ב; דברים ה, ו.

[ג] ראה תו"א בשלח סב, ב.

[ד] שו"ע אדה"ז או"ח סו, יב.

[ה] ונוסיף: חז"ל אמרו (שבת פט, ב) "מאי 'הר סיני'? הר שירדה שנאה לעכו"ם עליו" – מתן תורה הביא שנאה בין ישראל לעמים, כשהוצבה בו אלטרנטיבה יהודית-אלקית לתרבויות אנושיות, סתמיות ומושחתות. רבי אייזיק מהומיל הוסיף שמכיון שבהר סיני נתגלה רק הנגלה שבתורה, בו יש בעיקר הבדל מעשי בין ישראל לעמים, מסוגל העולם לעמוד בשנאה שנוצרה. אך לוּ נתגלתה פנימיות התורה, בה נחשף עומק הפער המהותי והתהומי בין יהודי לגוי, לא היה העולם עומד בעוצמת הריחוק והשנאה שהיו נוצרים.

[ו] שמות יד, טו.

[ז] זהר ח"ב מח, א (וראה שם נב, ב). והרמז: כל ז האותיות מהן מורכב הבטוי "עתיקא תליא מילתא" – ע ת י ק א ל מ – כלולות במלים "מה תצעק אלי".

[ח] אור תורה, רמזי תורה פח.

[ט] מדרש שוחר טוב על תהלים טו. ראה זהר ח"ב קע, ב.

[י] ורמז פלאי לירושת כח ה"עתיקא" בנפשות ישראל מאברהם אבינו: הפסוק המציין את אמונת אברהם – "והאמִן בהוי' ויחשבה לו צדקה" (בראשית טו, ו) – עולה בדיוק עתיק יומין!

[יא] משלי י, ט.

[יב] שמות יד, יט-כא.

[יג] כתר שם טוב (הוצאת קה"ת) אות כח.

[יד] מ-ג הפסוקים עולה שם עב בסדר ישר-הפוך-ישר (זהר ח"א קח, ב; רש"י סוכה מה, א ד"ה "אני והו"). כך, הכנעה והמתקה הן אור ישר מהעליון לתחתון לפעול בו, וההבדלה נוצרת בהסתלקות העליון מהתחתון כאור חוזר.

[טו] הבטול בעולם האצילות הוא בטול שם מה, המומחש בדברי משה "ונחנו מה" (שמות טז, ז-ח). כך מתפרש "מה תצעק אלי" כאומר שבטול ישראל לה' כבר 'צעק' ופעל את פעולתו.

[טז] לשון הרמב"ם, הלכות מקוואות פי"א הי"ב.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION