מי אשם בחטא העגל

חטא העגל התחיל בחוסר תקשורת בין משה רבינו לבני ישראל. במצב המתוקן, המנהיג חש את הדופק של העם גם בהיותו מרוחק מהם.

נפתח בחקירה פלילית, מי האשמים האמיתיים בחטא העגל.

אפשר להאשים את ה"ערב-רב", אותם גויים שנספחו לישראל ביציאת מצרים, שחטא העגל נגרם בעקבות ההסתה שלהם, והם שאמרו "אלה אלהיך ישראל"[א]. רגע, האשמה מוטלת גם על אותם מבני-ישראל שנסחפו אחריהם. עובדה שגם הם נענשו. יתירה מזו, כתוצאה מהחטא סבלו כל ישראל, גם אלו שלא חטאו בפועל, שהרי ה' רוצה להעניש את כולם ולהותיר רק את משה, ורק משה בתחנוניו מעביר את רוע הגזרה. אפילו אהרן הכהן לא יצא נקי, ולמרות שכוונתו היתה לטובה הוא נענש.

נזיפה במשה

לכאורה, היחיד שיוצא נקי לגמרי הוא משה רבינו (ואיתו יהושע בן-נון), שכל החטא נעשה רק בהעדרו, "וַיַּרְא הָעָם כִּי בשֵׁשׁ משֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר".

אך באמת גם משה רבינו ננזף: "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" – "רד מגדולתך. לא נתתי לך גדולה אלא בשבילם. באותה שעה נתנדה משה מפי בית-דין של מעלה" (רש"י). יש גם טענה כלפי משה, "שחת עַמְּךָ – 'שחת העם' לא נאמר אלא 'עַמְּךָ', ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי... הם שחתו והשחיתו" (רש"י).

אמנם בנוסף לטענה המפורשת על משה שקיבל את הערב-רב, נראה שיש בתורה איזו טענה נסתרת על משה, שרש דק של פגם שצריך תיקון.

כאמור, החטא התחיל כשמשה התאחר מלבוא. חז"ל מסבירים שהעם טעו בהבנת דבריו – הוא הבטיח לחזור בעוד ארבעים יום, כשהוא לא-כולל בזה את יום עלייתו להר סיני, אך העם הבינו שארבעים יום כוללים את יום עלייתו[ב], ונראה שגם אהרן הכהן טעה בדבר. אם כן, היתה כאן בעיה ביחסי רב-ותלמיד בין משה וישראל. אם יש לרב מספיק רגישות לתלמידים השומעים את דבריו, קשר מספיק עמוק – לא נוצר מצב כזה של חוסר הבנה, 'קצר בתקשורת'. "חכמים הזהרו בדבריכם"[ג] שמא תובנו שלא כראוי.

למעלה או למטה?

נמשיך ונעקוב אחר משה רבינו הנמצא בהר סיני, "לחם לא אכל ומים לא שתה", רק לומד תורה מפי הגבורה. ברגע החטא, משה אינו יודע מה מתרחש למטה, עד שה' מודיע לו "כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ". לכאורה, העובדה הזו מובנת מאד. אבל האמת היא שקשר רוחני עמוק בין הרב לתלמיד, בין המנהיג לעם, אמור להתבטא בתחושה-מרחוק מה קורה לציבור (כמו תאומים שהאחד חש שקורה משהו לשני, כדברי חז"ל[ד] וכידוע גם היום) – במיוחד אצל משה רבינו שהוא "נשמה כללית" הכוללת את כל נפשות ישראל (כמבואר בקבלה).

ובכל זאת, יש סיבה טובה שמשה אינו מרגיש מה קורה לעם – שהרי כל-כולו עסוק בקשר ישיר עם ה', בקבלת התורה. אמנם יש למשה מסירות-נפש לאין שיעור על עם ישראל, אין לו חיים פרטיים אלא רק "מן ההר אל העם"[ה] – אבל סוף סוף אי-אפשר להמצא בשני המקומות ביחד. בהיותו בהר הוא עסוק בקבלה מה', ובהיותו בקרב העם הוא עסוק בהשפעה, כאן הוא התלמיד וכאן הוא הרב. במשך ארבעים יום היה משה במצב מתמיד של 'בטול במציאות' כלפי ה', ואיך יקלוט מה קורה עם העם?

לכן אין לומר שמשה חטא בדבר, אבל אפשר לומר שישנה מדרגה גבוהה יותר – המאפשרת תקשורת עם מציאות העם למטה בו-בזמן שאתה עם ה' למעלה. זוהי מדרגתו של המשיח, שבו מופיעה נשמת משה רבינו בגלגולה הסופי. כמו שמוסבר שמשה רבינו היה צריך לפרוש מן האשה ואילו המשיח לא יפרוש מן האשה[ו] – כאשר האשה, בהפשטה, היינו העם-המושפע.

המדרגה הזו התחילה להופיע בעולם בדמותו של מורנו הבעל-שם-טוב, שתלמידיו אמרו עליו שגם בזמן שהיה במצב של 'עליית נשמה' למעלה – דבקות רוחנית בעולמות עליונים – היה מסוגל בו-זמנית לשוחח עם יהודי פשוט למטה, הוא נמצא "מחוץ לעולם ובתוך העולם גם יחד"[ז].

לצאת באמצע השיעור?

נוכל להמשיך ולשאול: ואם היה משה מרגיש שמשהו לא בסדר אצל ישראל – מה היה עושה אז? הרי הוא היה 'באמצע השיעור' של רבונו-של-עולם! אפשר לומר שאכן משה רבינו לא היה יכול לעשות דבר – הרי גם ה' יודע מה קורה ובכל זאת הוא ממשיך את השיעור, אז מי אתה שתפסיק?

אבל באמת יש אפשרות לומר לה' 'כך אי אפשר להמשיך', ולהפסיק את השיעור! זוהי "עזות-דקדושה" שגדולי ישראל יכולים לנהוג בה (דוגמא לדבר אצל אברהם אבינו, שגם מתווכח עם הקב"ה, וגם תוך כדי שהקב"ה מבקר אותו הוא פונה להכנסת אורחים[ח]).

אך כשם שמשה רבינו אינו 'קולט' את העם בהיותו לומד תורה מאת ה', כך גם קשה היה לו להפסיק את הלימוד עם ה' ולרדת אל העם, גם אילו היה נודע לו מצבם. לכן היה צורך בדבור מפורש מאת ה' "לֶךְ רֵד"! ושוב אנו מגיעים לאותה נקודה, שחטא העגל נובע, במקום מסוים, מכך שהיחס בין משה לישראל לא היה מספיק פנימי.

ישר כוחך!

והנה כאשר משה רבינו יורד מן ההר ורואה את העגל והמחולות, הוא משבר את הלוחות. חז"ל מסבירים ששבירת הלוחות באה להציל את עם ישראל, לומר שעדיין לא הסתיימה ה'חתונה' עם ה', כמו שמביא רש"י:

משל למלך שהלך למדינת הים והניח ארוסתו עם השפחות. מתוך קלקול השפחות יצא עליה שם רע [הארוסה היא ישראל, והשפחות הערב-רב]. עמד שושבינה וקרע כתובתה [משל לשבירת הלוחות ע"י משה], אמר, אם יאמר המלך להורגה אומר לו: עדיין אינה אשתך.

הפלא הגדול הוא שכדי להציל את ישראל משה מוכן, ללא היסוס, לשבור את הדבר היקר מכל, את התורה עצמה הכתובה בנס על הלוחות שהם "מעשה אלקים", לקרוע את הכתובה.

זהו התיקון! אם קודם לא היה ברור האם 'להפסיק את השיעור' ולרוץ לעם ישראל, לוותר על הקשר עם ה' בלימוד התורה ולחזור לעם – הרי עכשיו אומר משה: "ישראל קדמו לתורה"[ט], וכל הקשר שלי עם ה' למעלה נועד רק כדי לקשור את ישראל למטה (ובעומק, הלמעלה והלמטה הם אחד). לכן אני משליך את הלוחות, 'שובר את הכלים' ומפסיק את השיעור של ה' – על דעת עצמי. ואז אומר לו ה': "ישר כוחך ששברת!"[י] – אתה צודק, צריך היה לקרוע את הכתובה שנתן הקב"ה לישראל, להסתכן ולהחליט שכך אי-אפשר להמשיך, כי מה שחשוב זה לרדת אל העם במצבו-הוא, לתקן הוא באשר הוא שם וכך להצליח להעלות אותו חזרה למדרגות עליונות.

התיקון השלם יהיה בביאת המשיח, חיבור הרב והתלמיד בשלמות, ואיחוד בין ישראל, אורייתא, וקודשא-בריך-הוא.

מתוך הספר הממד הפנימי



[א] כמבואר ברש"י לפסוק זה.

[ב] ראה רש"י לב, א.

[ג] אבות א, יא.

[ד] שיר השירים רבה ה, ב: "מה התאומים הללו אם חושש אחד מהן בראשו חבירו מרגיש, כך כביכול אמר הקב"ה 'עמו אנכי בצרה'". כיוצא בזה נאמר על רעי איוב שידעו מרחוק שאירעה לו צרה (בבא בתרא טז, ב).

[ה] שמות יט, יד, וברש"י: "מלמד שלא היה משה פונה לעסקיו אלא מן ההר אל העם".

[ו] ראה בעתה אחישנה עמ' רלט, הערה לז.

[ז] ראה אור ישראל ח"ב עמ' נח.

[ח] ראה שבת קכז, א, שלומדים מאברהם אבינו ש"גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה".

[ט] תנא דבי אליהו פרק יד.

[י] יבמות סב, א.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION