המשפט הנשי

המשפט הנשי

שיעור קצר בזוגיות לאור פרשת משפטים

 

חובות הבעל לאשתו נלמדים מפסוק בפרשת משפטים: "כמשפט הבנות יעשה לה... [ובפסוק הבא:] שארה כסותה ועונתה לא יגרע"[א]. למעשה, זו ההופעה הראשונה של המושג "משפט" בפרשה, לאחר הכותרת "ואלה המשפטים"[ב].

לכאורה, הצגת יחסי איש ואשתו כ"משפט" בלבד נשמעת כמשהו נוקשה מאד, שיח יבש של חובות. לאן נעלמה האהבה? אכן, פנימיות התורה חושפת ממד פנימי ועדין בעצם מושג המשפט. כך נאמר בספר תיקוני הזוהר (בקטע הידוע בשם "פתח אליהו"): "משפט – רחמי". דהיינו, משפט אמתי נובע מרחמים ומשקף אותם. גם כאן, היחס הפנימי בין איש לאשתו הוא הרחמים – יחס עמוק אף מיחס האהבה שבין איש ואשתו.

אנו נוטים לחשוב שרחמים הם יחס שמופנה למסכנים וחלשים. מה השייכות ליחסי איש-ואשה? אך האמת היא שרחמים מבטאים אהבה עמוקה (כמו בפסוק "ארחמך ה' חזקי"[ג]), הרבה יותר מסתם אהבה.

שימו לב: אהבה אמיתית משמעה רצון להעניק, להשפיע טוב וחסד. אך פעמים רבות יש במניעי האהבה ממד (אולי נסתר) של אנוכיות דקה. גם כאשר אין ביסוד הנתינה שקולי 'קח ותן' המצפים לתמורה, שאז אין זו אהבה כלל, הרי האוהב האמיתי נהנה מעצם ההשפעה, ולאו דווקא מהנאת בן זוגו בקבלת הדברים. כלומר, אהבה מתמקדת בעצם הנתינה, ולא באופן בו מתקבלים הדברים אצל הזולת.

לעומת זאת, רחמים הם הזדהות. כשאדם מזדהה באמת עם תחושות בן/בת זוגו, מושם אצלו הדגש על האופן בו מתקבלת כל הענקה שלו אצל הזולת. אז מנחה את הנתינה מחשבה מה באמת חשוב לבן הזוג, למה הוא זקוק וממה הוא עתיד ליהנות.

האשה שבאיש

ביחס שמהאיש אל אשתו, מימוש נכון של "משפט הבנות" המוטל על הבעל יתכן רק מתוך הזדהות עם אשתו. יותר מזה, רגש הרחמים עצמו חושף את האשה שבתוך האיש! המנטליות ה'גברית' עצמה היא מחוספסת יותר, פחות רגישה וקשובה, כובשת ומחצינה. לא לחנם המלה רחמים קרובה לרֶחֶם: הרחם הוא הדוגמה המובהקת ביותר לתכונת האשה לחוש את הזולת, כחלק ממנה ממש. למעשה, כל גבר רכש לעצמו את תכונת הרחמים הנשית באותם תשעה חודשים ראשונים בהם התערסל בתוך רחם אמו, מוקף ברחמיה הרבים. יתכן שעד לנישואיו, הוא איננו מודע לצד הנשי הנסתר שבו, אך כעת, כאשר פגש את בת זוגו לחיים, עליו להוציא מקרבו ולפתח את התכונה הנשית של הרחמים. ההזדהות הנשית הזו, הגרעין הנשי בתוך האיש, היא שמאפשרת לו להעניק באופן עדין ו'נשי', המותאם לאשתו.

במערכת הספירות הקבלית, מדת הרחמים היא הממד הפנימי של ספירת התפארת, שעניינה ריבוי גוונים ויפי. ההזדהות עם האשה מפתחת גם רגישות עמוקה ליֹפי הנשי, כדוגמת רבי עקיבא אשר בכה על יפי האשה שעתיד לבלות באדמה[ד]. פנימיות הרגישות ליפי של האשה היא ההזדהות עם נפשה העדינה ועם יפיה הפנימי והדאגה לבל יועבו ויפגמו בנדנוד של צער.

רמז לכך שעל האיש לחוש בעצמו למה זקוקה אשתו עולה מהתורה. רש"י מפרש "'כמשפט הבנות' – שאר כסות ועונה", אך במפורש הדבר מופיע רק בפסוק הבא. בכך מרמזת התורה שעל האדם לחוש בטרם יאמר לו בפירוש, באינטואיציה המונחית על ידי רחמים אמיתיים, למה זקוקה אשתו ומהו "משפט הבנות".

ורמז נוסף: "הבנות" אותיות תבונה, ללמד שעל האיש לחוש ברגישות ובתבונה מה להעניק לאשתו וכיצד. אז הוא זוכה ש"ביתו זו אשתו" תהפוך לו להיכל קודש – כרמוז בראשי התבות "כמשפט הבנות יעשה לה".

מזוגיות למשפחה

והנה, מפורש בחסידות[ה] כי המלה תבונה כוללת את האותיות בן ובת. את מצות "פרו ורבו" מקיים האדם בלידת בן ובת, והוא זוכה לכך דווקא באמצעות הרגישות והתבונה ביחס לצרכי אשתו.

נדייק יותר: בתוך התבונה של האיש יש שני חלקים שונים, והם שמולידים את הבן והבת. כלומר, מכח התמסרות האיש לאשתו לתת לה את עצמו, בנתינה שאין בה כל אנוכיות והנאה של האדם עצמו, הוא זוכה ללדת בן – מצליח 'לשכפל' את עצמו! ומכח הזדהות האדם עם אשתו, היינו הזדהות עם חויותיה הנשיות, הוא זוכה ללדת בת, כאילו המבט שלו באשתו בורא עוד אחת כמוה.

שני החלקים הללו בתוך התבונה מקבילים למושגים של אהבה ורחמים שראינו קודם. ההתמסרות האמתית, בה האיש נותן את עצמו – היא שיא האהבה (אהבה נטולת אנוכיות), ומהשפעה זו זוכה האדם ללדת בן. וממד ההזדהות עם האשה הוא הרחמים עליה, ומתוך כך זוכה האדם גם לחידוש של לידת בת.

מתוך הספר יין המשמח חלק א



[א] שמות כא, ט.

[ב] שם פסוק א.

[ג] תהלים יח, ב.

[ד] עבודה זרה כ, א.

[ה] תניא פרק טז בהגהה השניה (על פי זהר חלק ג רצא, א). ראה גם מאמרי אדמו"ר הזקן הקצרים עמוד תסא, וביאורו בהקדמת שכינה ביניהם הערה יג.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION