הזית היהודי

את ה"שמן זית זך" מביאים ישראל מתמציתם הפנימית. ב'פרצוף' שלם של תכונות מתדמים ישראל ל"זית רענן יפה פרי תאר" ולשמנו הטוב.

"זית רענן יפה פרי תֹאר קרא הוי' שמך"

פרשתנו פותחת בצווי הבאת השמן למנורה, והמדרש[ב] מרחיב אודות תכונות "שמן זית זך כתית למאור"[ג] שיש בישראל, מהם נלקח השמן ומן הסתם בהם צפונות תכונותיו. לפי הפסוק "זית רענן יפה פרי תֹאר קרא הוי' שמך"[ד] מונה המדרש שבע תכונות יחודיות לזית – שלש השייכות לאורו של שמן הזית, שלש השייכות לשמן הזית, ואחת של הזית עצמו. שבע התכונות מקבילות, כמובן, לשבע מדות הלב, ונפרטן כסדר ההקבלה:

חסד: "כשם שהשמן מאיר כך בית המקדש מאיר לכל העולם... לכן נקראו אבותינו זית רענן, שהם מאירים לכל באמונתם". הארת אמונת ישראל לכל העולם היא ראשית הכח של "אור המאיר לזולתו", המתבטא בכל מדות הלב, שראשיתו בעצם תכונת החסד (המתלווה לכל מדות הלב במגמתן להאיר לזולת[ה]). הארת האמונה היא כח אברהם אבינו, איש החסד, שהיה "ראש כל המאמינים"[ו]. "אברהם התחיל להאיר"[ז], הלך ופרסם אלקות והאיר את אמונתו לכל באי עולם, מתוך רצון פנימי להיטיב לכל.

גבורה: השמן מופק רק לאחר שהזית נכתש ונחבט, ו יסורי הגוים וכתישתם מפיקים מישראל את שמנם הטוב – את מסירות נפשם על קדושת ישראל, ואף את יחסיהם הטובים עם ה', כאשר מתוך היסורים הם עושים תשובה וה' עונה להם. זו תכונת הגבורה – העמידה בדין בגבורה והפקת תועלת ממנו. בנפש מתבטאת הגבורה בעבודת האתכפיא ובבטול-היש.

תפארת: אור שמן הזית ניתן לישראל במתן התורה והמצוות – "כי נר מצוה ותורה אור"[ח] – ובזכותו הם מסוגלים להאיר לעצמם, להשמר משגיאות ונזק בחשך ולגלות בתוכם את "נר הוי' נשמת אדם"[ט]. ספירת התפארת מקבילה בכל מקום ל"תורת משה". לעומת ישראל, שזכו לתורה ולנשמה שהיא "נר הוי'", הגוים יכולים להאיר לעצמם רק מעט, ב-ז מצוות בני-נח (וגם בהן חסרה להם "תורה אור" המדליקה את ה"נר מצוה", בבחינת "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"[י]), והארת נשמתם מתגלה רק כשהם מסתפחים לישראל ונדבקים באורם – זהו כח יהודי יחודי, "תפארת ישראל"[יא].

נצח: "השמן, אפילו אתה מערבו בכל המשקין שבעולם הוא נתון למעלה מהן. כך אבותינו, בשעה שהיו עושים רצונו של מקום נצבים למעלה מן העובדי כוכבים, שנאמר: 'ונתנך הוי' א-להיך עליון'[יב]". הכח לעלות מעל האומות ולנצחן שייך לנצח, המכונה בספר יצירה[יג] "עומק רום" – תכלית העליה.

הוד: את הדלקת המנורה ממשיל המדרש לפקח שהוביל סומא לביתו, וכשהגיעו בקש מהסומא להדליק נר שיאיר לו כדי שלא 'ישאר חייב' על הליווי. כך ה', שאינו זקוק לאורם של ישראל, מבקש שיאירו לו כדי שלא יבושו בהזדקקותם להארתו והנהגתו. האור-החוזר הוא בבחינת הד המגיב לאור ה'. האפשרות 'להחזיר' לה' מונעת תחושת "נהמא דכיסופא" בקבלה ממנו[יד], וכשאין בושה אפשר להודות כראוי (ולא להפנות עורף כפוי טובה מחמת בושה).

יסוד: "כל המשקין מתערבים זה בזה, והשמן אינו מתערב אלא עומד. כך ישראל אינם מתערבים עם העובדי כוכבים, שנאמר: 'לא תתחתן בם'". יחודיות השמן ועם ישראל יותר עצמית מעליתם על אחרים. אי-ההתערבות היא שמירת הברית של עם ישראל מלהתחתן בגויים – תיקון היסוד.

מלכות: הדרשה הקרובה לפשט הפסוק "זית רענן יפה תֹאר קרא הוי' שמך" משווה את ישראל לעצם עץ הזית, עץ "יפה נוף"[טו], ודורשת ש"נוף" פירושו כלה[טז] ("נמפי" ביוונית) – ישראל דומים לזית בהיותם כלה יפה לה' יתברך. העץ "יפה פרי תאר" בשלמותו מקביל למדת המלכות, לה שייך גם דימוי כלה "יפת תאר ויפת מראה"[יז] (כאמור ברחל אמנו, סמל המלכות). היופי המיוחד לזית כ"כלה נאה וחסודה" הוא הצניעות והמופנמות שמשדרים נופו, עליו ופירותיו.

איהו תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיס ביה

מעבר לשבע התכונות שבחז"ל, בחסידות מובאת עוד תכונה עיקרית של השמן: "שמן מפעפע בכל דבר"[יח]. למרות שהשמן אינו מתערב במשקה אחר, ואף צף מעליו, הוא מפעפע במציאות המוצקה יותר מכל דבר אחר. בפנימיות, הפעפוע מתבטא בכך שסחיטת כל דבר בעולם עד נקודת תמציתו תפיק ממנו שמן, כמבואר בחסידות[יט] (בלשון המדע היום, זו המשוואה לפיה חומר שוה לאנרגיה – תמצית כל חומר היא אנרגיה פנימית של "שמן למאור"). נקודת השמן בפנימיות כל מציאות איננה מתערבת ומאבדת זיהוי, אלא קיימת בפני עצמה ומחיה את סביבתה. בלשון הקבלה, נקודת שמן זו היא פנימיות החכמה, נקודה של בטול המחלחל בכל מציאות, מתקנה ומאפשר לה להתחיות מהאור האלקי.

תכונת השמן, השמינית לתכונות שהוזכרו, היא פן נסתר של תכונת היסוד, שמירת השמן מלהערב בדברים אחרים. בכלל, מבין מדות הלב קשור שמן הזית באופן עצמי דווקא ליסוד (כמתבטא בהקבלת שבעת המשקים לספירות), ובו מתאחדות התכונות ההפוכות והעצמיות ביותר של השמן: דווקא קדש נבדל, השומר על זהותו ולא מתערב בשום מציאות אחרת, מסוגל לפעפע בכל מציאות ולהעניק לה כח וחיות – זו התכונה האלקית של "איהו תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיס ביה"[כ] (הוא תופס-מפעפע בכל העולמות ואין מי שתופס בו) שמייחס הזהר לה'. גם ישראל, דווקא כשאינם מתבוללים אלא שומרים על קדושת יהדותם, מסוגלים לחדור לכל מציאות, לחיותה ולחדש בה. לעומת זאת, הטמעות ואיבוד הזהות מונעים את האפשרות לפעול במציאות שינוי ולגלות בה אנרגיה פנימית נסתרת.

למעשה ידיך תכסֹף

במבנה שלם נוספות לתכונות התחתונות, שכנגד מדות הלב, גם שלש תכונות כנגד המוחין – חכמה, בינה ודעת. לפי הפסוק "למעשה ידיך תכסֹף"[כא] אומר המדרש שבארבעה דברים מתאוה ה' למעשה ידיו ונזקק כביכול למילוי רצונו ע"י התחתונים, ומונה שלשה דברים כנגד ספירות המוחין:

חכמה: המדרש מציין שה' סובל את עולמו ומבקש שישראל יסבלו אותו. מה פירוש? ה' סובל את העולם ואת נשמות ישראל, למרות הכחשתם לעין את יחודו והתדמותם לבעלי מודעות נפרדת ממנו ית'. כך מבקש ה' מהנשמות לסבול את האלקות: מבואר בתניא[כב] שעל לומד התורה בתחושה שה' וחכמתו אחד ובתורה מתגלה ה' ממש נופלת יראה עילאה כזו ש"לאו כל מוחא סביל דא" ורק צדיקים עומדים בה. ה' רוצה שנסבול חוית יראה ובטול במציאות מול האלקות, עם הקושי שבה ועם הכחשתה את נוכחותנו ומודעותנו. חויות בטול ויראה-עילאה שייכות לחכמה בנפש. באופן נוסף: ה' רוצה שנסבול את גילויו בעולם בהנהגה לא-מובנת לנו (בבטול-חכמה של תלמיד המקבל את דברי רבו גם בלי להבינם).

בינה: "ה' משמר עולמו... ואמר לישראל שישמרוהו". שמירת הגילוי האלקי בעולם שייכת לבינה (השומרת על הארת החכמה).

דעת: ה' "מאיר לעולם... ואמר לישראל 'ויקחו אליך שמן זית זך'". בקשה זו מקבילה לפן החסד-האור שבדעת[כג], כח ההענקה הפנימית והממשית לזולת.

וכי לאורה הוא צריך?!

והנה, בפירושים שכנגד המדות הודגש שה' לא זקוק לאור ולשמן, והם מבטאים את תכונות ישראל וחסד ה' עמם, ובפירושים העליונים נאמר שה' זקוק כביכול לאור ישראל.

זהו הבדל חשוב בין הנגלה ("והנגלֹת לנו ולבנינו"[כד], אותיות וה שכנגד המדות) והנסתר ("הנסתרֹת להוי' א-להינו"יח, אותיות י-ה שכנגד המוחין) בתורה:

לפי נגלה נתנו מצוות רק כדי "לצרף בהן את הבריות"[כה] – לגלות ולעצב פנים חדשות בתכונות ישראל – וה' החף-מחסרון לא זקוק להן. אך לפי 'עיקרי האמונה' של הנסתר בהחלט יש בעבודה צורך גבוה[כו], ו"ישראל מפרנסין לאביהן שבשמים"[כז].

ולסיכום:

חכמה

הכח לסבול יראה עילאה

 

בינה

שימור היראה

 

דעת

כח הענקה

 

חסד

אור המאיר לזולתו

 

גבורה

יוצא לאחר כתישה

 

תפארת

תורה ומצוות

 

נצח

עליה מעל אומות העולם

 

הוד

אור  חוזר

 

יסוד

לא מתערב במשקים אחרים

 

 

מלכות

יפי הכלה

 



[א] מתוך התוועדות ז' אד"ר ה'תש"ס. נרשם ע"י איתיאל גלעדי.

[ב] לכל הבא לקמן ראה שמות רבה לו, א-ד.

[ג] שמות כז, כ.

[ד] ירמיה יא, טז.

[ה] ראה זהר ח"ג קג, א-ב; קצא, א.

[ו] שמות רבה כג, ה (ע"פ שה"ש ד, ח).

[ז] שם טו, כ.

[ח] משלי ו, כג.

[ט] שם כ, כז.

[י] קידושין מ, ב.

[יא] איכה ב, א.

[יב] דברים כח, א.

[יג] פ"א מ"ה.

[יד] ירושלמי ערלה פ"א ה"ג.

[טו] תהלים מח, ג.

[טז] ראה ר"ה כו, א.

[יז] בראשית כט, יז.

[יח] ראה חולין צז, א; שו"ע יו"ד קה, ה.

[יט] שערי אורה ד"ה "כי אתה נרי" פי"א (ובכ"ד).

[כ] ע"פ זהר ח"ג רכה, א.

[כא] איוב יד, טו.

[כב] פכ"ג.

[כג] הרד"ל מפרש על-אתר שהדבר הרביעי אליו כוסף ה', שלא נזכר כאן, הוא הקרבנות – כאמור בתנחומא בפרשתנו. קרבן העולה ממטה למעלה מכוון לפן הגבורה שבדעת.

[כד] דברים כט, כח.

[כה] בראשית רבה מד, א.

[כו] ראה אמונה ומודעות מאמר "עיקרי האמונה בפנימיות התורה" עמ' קצד ואילך (וש"נ).

[כז] זהר ח"ג ז, ב.

 

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION