גלות וגאולה בספירה אישית

כמה שנים היו בני ישראל בגלות מצרים? 400, 430, או 210? ואולי בכלל כל התשובות נכונות. הרוגוטשובר מלמד אותנו לספור מחדש.

כמה שנים היו אבותינו במצרים? ה' אמר לאברהם אבינו "כי גר יהיה זרעך... ארבע מאות שנה", ובפרשת בשלח אף כתוב "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה" – אך הפסוקים בפרשתנו מוכיחים שבפועל הזמן היה קצר בהרבה:

בתחילת הפרשה כתוב הייחוס של משפחת משה ואהרן, כולל מספר שנות חייהם של אבות השושלת: "וּשְׁנֵי חַיֵּי לֵוִי שֶׁבַע וּשְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה... וּשְׁנֵי חַיֵּי קְהָת שָׁלשׁ וּשְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה... וּשְׁנֵי חַיֵּי עַמְרָם שֶׁבַע וּשְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה", ובהמשך נאמר שמשה היה בן שמונים ביציאת מצרים. והנה קהת נמנה עם היורדים למצרים (בפרשת ויגש), ואפילו אם נחשב את כל שנותיו (133) ועוד שנות עמרם (137) ושנות משה (80) לא נתקרב ל-400 שנה, ועוד יש להוריד את השנים החופפות בין הדורות. אכן, חז"ל אומרים שלמעשה ישראל היו במצרים 210 שנים, כנרמז בדברי יעקב לבניו "רדו [=210] שמה".

חישוב הקץ

הסבר הידוע להבדל בין המספרים השונים הוא ש-400 שנה נמנים מהולדת יצחק ("גר יהיה זרעך"), 430 שנה נמנים מברית בין הבתרים (שלפי חז"ל היתה 30 שנה לפני לידת יצחק), ובפועל רק 210 שנים היו במצרים עצמה.

עד כאן הכל כתוב בפירושי רש"י לתורה. רק נוסיף רמזים: מלידת יצחק היו 190 שנות גלות בתוך ארץ ישראל, קץ שנים הרמוזות בשמו של יצחקקץ חי – כפי שנרמז גם בהגדה של פסח "הקב"ה חישב את הקץ". 400 הוא 20 ברבוע, והנה כל מספר 'מרובע' נחלק לשני מספרים 'משולשים' סמוכים, וזו בדיוק החלוקה ל-210 (20 במשולש, סכום כל המספרים מאחד עד עשרים) ו-190 (19 במשולש). כלומר, ה' חצה את המספר הרבועי 400 לשני המשולשים המרכיבים אותו; המשולש הקטן (190) נגזר ורק המשולש הגדול (210) התקיים כגלות במצרים – כמו שבליל הסדר חוצים את המצה האמצעית ומותירים את החלק הגדול לאפיקומן (רמז להמתנה הארוכה של שנות הגלות).

מספר הדורות הוא הקץ

אמנם חז"ל רומזים להסבר נוסף. כך נאמר במשנה: "הוא [רבי עקיבא] היה אומר, האב זוכה לבן בנוי ובכח ובעושר ובחכמה ובשנים ובמספר הדורות לפניו והוא הקץ, שנאמר 'קֹרא הדֹרות מראש', אף על פי שנאמר 'ועבדום וענו אֹתם ארבע מאות שנה', ונאמר 'ודור רביעי ישובו הנה'" (עדויות ב, ט). המשנה הזו נראית ככתב חידה... ופותר החידה הוא הגאון המופלא בעל 'צפנת פענח' (הרוגוטשובר), המפרש כך:

המשנה אומרת שחשבונות הקצים של גלות מצרים אחד הם. סכום השנים הכולל הוא 400 (או 430) אבל חישוב השנים הוא על-ידי צירוף כל שנות הדורות, כמודגש בפסוקים המובאים במשנה שיש משמעות לדורות. לכן, אם קהת היה במצרים כך-וכך שנים, כל השנים הללו עוברות אחר-כך 'לזכות' עמרם, וכן הלאה, אע"פ שיש הרבה שנים חופפות! ומדוע? כיון ש"האב זוכה לבן" ומנחיל לו את שנותיו, "והוא הקץ"!

לפי זה, הפסוקים בפרשתנו באו לומר ששנות הגלות נחשבים לפי הדורות של שבט לוי, וכל שנות הדורות יחד מגיעים ל-400 או 430 שנה. קשה לעשות חשבון מדויק, אך אפשר להציע כך: לוי היה כבן 43 בירידה למצרים (ראב"ע שמות ב, ב), וכיון שכל שנותיו היו 137 נמצא שחי במצרים 94 שנים. ואם נניח שקהת היה אז בן 14, ואז שנותיו במצרים היו 119 שנה, ונוסיף לכך את שנות עמרם (137) ו-80 שנות משה – נגיע ל-430.

למדוד את הזמן האישי

המיוחד בפירוש הזה הוא שלא מונים "שעון זמן עולמי", אחיד ואובייקטיבי, אלא את שנות הדורות – דהיינו שנות האנשים, שכן הדור נמדד לפי אישיות מרכזית אחת, "צדיק יסוד עולם". התפיסה הזו מתאימה למניין השנים הרווח בתנ"ך, שבו יש דגש על שנות כל דור ודור, כמו מניין עשרים הדורות מאדם הראשון עד אברהם אבינו, או מניין השנים של מלכי ישראל ויהודה וכדו'.

אנו רגילים לתפיסה אובייקטיבית, המתאימה לראש מדעי-מודרני, ולכן אנו נוטים למניין אחד ואחיד. אבל דוקא המדע הסופר-מודרני יודע שהזמן עצמו הוא יחסי, ולכן אפשר בהחלט להתבונן על הזמן כצירוף מספר השנים שעובר כל אדם בחווייתו האישית-סובייקטיבית. ניתן לומר שכדי להגיע לחשבון הקץ יש צורך לעבור לתפיסה כזו המבליטה לא רק את הכלל אלא גם את מעלתו הייחודית של כל פרט ופרט (כאשר ה'דור' הינו ממוצע בין כלל לפרט). כך נספרות שנות הגלות, אותן סובל כל איש וכל דור מחדש – וכך גם בגאולה מתגלה מעלתו של כל יהודי, כמו שאמר הצדיק רבי דוד מלעלוב שבימות המשיח תהיה בין מסכתות הש"ס גם "מסכת ר' דוד מלעלוב", לכל יהודי מסכת אישית משלו. 

לגירסה מורחבת של המאמר


TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION