בין דם למים

בעשרת המכות שהיכה ה' את מצרים גנוזים סודות בעבודת ה' ששייכים לכולנו. מכות דם וצפרדע מלמדות אותנו על חום וקור דקדושה וחום וקור של הקליפה, מתי להשתמש והיכן?

מהי מכת דם? היאור-הנילוס הוא מקור החיות של מצרים, שלכן התייחסו אליו כאלהים (כדברי חז"ל), וממילא היאור המלא דם פירושו שאלוהי מצרים מוכה ושותת דם. "כשהקב"ה נפרע מאומה, נפרע מאלוהיה".

קור וחום

מעבר לכך, יש כאן עימות בין המים לדם. המים אמנם מזינים ומאפשרים חיים, אך הדם הוא החיים עצמם, "הדם הוא הנפש". הדם הוא חם ותוסס, ואילו המים עצמם מייצגים את הקור הממית (בלשון הקדמונים, טבע המים הוא "קר בעצם") ומה שנמצא בתוכם נמס ונשחק. אין חיים בלי חום (כמודגש בקרבה הלשונית), ואילו הקור הוא חדלון ואפסות (כמו "האפס המוחלט" במדע).

המשמעות הפנימית של הדברים, כפי שמסביר הרבי מליובאוויטש, היא שחיים אמתיים יש רק בקדושה, רק בהתקשרות אל "אלהים חיים ומלך עולם". בקדושה יש חום ובערה פנימית, כמו שדורשים חז"ל את המלה קודש יקוד אש, ואילו "הקליפה", הצד המנוגד לקדושה, היא קרה ומתה. "רשעים בחיים קרויים מתים" – גם אם נראה שהם מלאים חיות הרי בפנים הכל קר ומת, ואילו "צדיקים [גם] במיתתם קרויים חיים" – אש תמיד של חיות יוקדת בלבם.

צא מהאדישות

מכת דם, אם כן, היא לגלות את החיות הקדושה תוך-כדי הכאת הקרירות של הקליפה. אין זה רק מעשה שהיה, שהרי "בכל דור ודור, ובכל יום ויום, חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". הצעד הראשון ביציאת מצרים האישית, יציאת הנפש מהמצר המחניק, הוא להכות את המים – להכות את האדישות!

הרבה פנים ליצר הרע, ואחת מהן היא בדמות מקרר... "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ" – מקרר ומקפיא, באדישות אפאטית או בצינה עזה של ציניות שכל התעוררות לצנינים בעיניה. יש כמובן גם את היצר הרע הלוהט, כאש התאווה הבוערת או אש הכעס. אך היצר הקר חמור יותר מהיצר החם. עם האדיש הקפוא, כמו מת מהלך, אי אפשר לדבר. אבל עם החום והחיות של הקליפה, יש בהחלט עם מי לדבר, והלהט השלילי יכול לבסוף להפוך ללהט חיובי.

המחשה יפה לכך יש בסיפור הבא: בתקופת המחלוקת הקשה על החסידות, נתקלו שני מתנגדים בסידור אדמו"ר הזקן. האחד הזדרז וזרקו על הרצפה, ואילו חברו הרים ואמר, סוף סוף הרי זה סידור ובו שמות קדושים! כשהגיע הסיפור לאזני החוזה מלובלין, אמר: זה שהרים את הספר יישאר מתנגד, אך זה שזרק עוד יהיה רבי לחסידים. ואכן הוא היה הרבי בעל ה'ישמח משה' זצ"ל. חום ההתנגדות הקנאית נהפך לחום של התלהבות קדושה.

אדישות קדושה

הרגנו את אלוהי מצרים הקר והאדיש, אך הסיפור לא הסתיים. כעת צריך להתמודד עם החום של הקליפה, התאווה והמידות הרעות. זו הפעולה של מכת צפרדע. הצפרדע עולה מן המים אל היבשה, והיא בעל-חיים הזקוק למים ("דו-חיים" שנזקק ללחות תמידית). חז"ל אף מתארים את הצפרדעים כאן כנוצרות מהמים עצמם, "שהיה [פרעה] שותה מים וטיפה אחת יורדת על לבו ונעשה צפרדע" (שמות רבה י, ג). הצפרדעים מגיעות לכל מקום, אך השיא הוא "וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ" – נכנסות במסירות-נפש לתנור הבוער ובמקום לחם טרי וחם מתקבל משהו רירי ומאוס.

כך מכים את "החום של הקליפה". הצפרדע העולה מהיאור היא בשירות "הקרירות הקדושה" – היכולת להיות אדיש ולא 'להתפעל' יותר מדי מהחיות החמימה של העולם הזה. עלינו להגביר את "יסוד המים" הקר בנפש, להתבונן בשיקול-דעת ולא להיסחף אחר המיצג המפתה של העולם-הזה בסערת רגשות ותאוות לא מבוררים. המים הקרים של הקדושה מכבים את אש הקליפה.

ומעיין מבית ה' יצא

התורה מדגישה שארץ מצרים שותה ממי היאור ולעומתה ארץ ישראל "לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם". מטר השמים הוא ההכרה בקב"ה והתלות בו, ואילו היאור הזורם לאטו בארץ מסמל את העולם-הזה כפי שהוא, ללא הכרה במקורו. לכן היאור הוא האדישות והקרירות לכל קודש וחיי אמת.

במצב הזה, כשהעולם הזה נראה כמתכחש למקורו, אין ברירה אלא להיות אדישים במקצת לעולם הגדול, ולהשתמש בנשק האדישות עצמו כדי לכבות את הפיתויים שלו (כצפרדע בתנור). היאור מבטיח עושר ושלוה, אבל אנו מעדיפים מזונות מועטים הבאים מן השמים, כפירות הארץ השותה מטר. אך לעתיד לבוא (ההולך ובא), המים הקדושים של ארץ ישראל אינם רק מהשמים. "וּמַעְיָן מִבֵּית ה' יֵצֵא וְהִשְׁקָה אֶת נַחַל הַשִּׁטִּים" – כלומר, גם מתוך העולם הזה הגשמי תהיה נובעת ההכרה בה', ומי הנהר לא יהיו עוד מנוכרים וקרים כיאור, אלא מעיין מים חיים. אז לא יהיה צורך להיות אדישים אל העולם, כי מתוך ובתוך המציאות יתגלה המקור האלוקי.

---

לפי 'לחיות עם הזמן'

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION