יום ללא אש

יש לך אש? לא בשבת! ביום השבת אפשר וצריך להשתחרר מכל הכעסים, להנמיך את הלהבות, ולהגיע למנוחה שלמה, רגועה ושלוה, לגוף ולנפש

המשנה מונה שלשים-ותשע מלאכות האסורות בשבת, אך בתורה שבכתב מוזכרות בפירוש מלאכות בודדות, כמו בפרשת ויקהל "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת".

שביתה בבתי-הדין

בהלכה נלמד מפסוק זה שאסור לבית-הדין להעניש בשבת (בדיני נפשות). ובספר החינוך נתן טעם לדבר:

משרשי המצוה, שרצה השם יתברך לכבד היום הזה שימצאו בו מנוחה הכל, גם החוטאים והחייבים. משל למלך גדול שקרא בני המדינה יום אחד לסעודה, שאינו מונע הפתח מכל אדם, ואחר יום הסעודה יעשה משפט, כן הדבר הזה שהשם ברוך הוא ציוָנו לקדש ולכבד יום השבת לטובתנו ולזכותנו.

חכמים אסרו לדון בשבת גם דיני ממונות[א], וכך יוצא שיום השבת הוא יום ללא דין, "שבת שבתון – מנוחת מרגוע"[ב], "יום מנוחה וקדושה לעמך נתת... מנוחת שלום השקט ובטח" (מתפילת מנחה של שבת). גם מבחינה לשונית, השרש שבת קרוב לשרש שוב שפירושו מנוחה, "בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן"[ג].

זהו הצביון הראוי ליום השבת לא רק בבית הדין, אלא גם בכל בית יהודי ואצל כל יהודי באשר הוא. השבת היא יום של אהבת ישראל, ללא הקפדות ומריבות בין אדם לחבירו. גם במקום שיש סיבה מוצדקת לבקורת, אפשר לשמור אותה לאחר השבת (ואולי בינתיים יתברר לך שהבקורת אינה מוצדקת).

לכבות את אש הכעס

הדין שובת לא רק בבתי הדין כאן בארץ. חז"ל מלמדים שגם האש של הגהינֹם שובתת ביום השבת[ד]. אין זו רק ידיעה סודית על עולם הנשמות, שאינה נוגעת לנו, אלא לימוד שגם בחיינו בעולם הזה צריך להשבית מתוכנו את אש הגהינם. האש הזו היא מדת הכעס, האש השלילית הבוערת בנפש האדם ויוצאת ומזיקה לכל סביבותיו. כך כתוב בספר הזוהר[ה] שכל הכועס כאילו מבעיר אש של גהינם, ועל זה נאמר "לא תבערו אש.. ביום השבת". ובספר 'שני לוחות הברית' (השל"ה הקדוש) נאמר:

יום השבת צריך להיות כולו בחן ובחסד ובשלום ובאהבה רבה, כי בו שובתים אפילו רשעים שבגיהנם. ועל כן עבירה כפולה היא מי שמראה כעס בשבת. וכבר נתנו סימנים "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" – והוא אש המחלוקת וחימום הכעס. ויהיה נזהר בזה בזהירות גדול מחצות ערב שבת ואילך.

כפי שמודגש, הזהירות מן הכעס צריכה להתחיל מ"חצות ערב שבת". הזמן הסמוך לכניסת השבת עלול במיוחד לכעס, הנובע מהקפדה וקנאות; צריך להשלים את כל ההכנות, הנקיונות והבישולים, וכידוע בהרבה בתים תמיד מסיימים את ההכנות רק ברגע האחרון. זהו זמן 'מסוגל' למריבות... דוקא אז, צריך לקחת נשימה עמוקה, להזהר כפליים ולנהוג בעדינות ובלשון רכה, כמו שאמרו חז"ל שהציווי על ההכנות האחרונות לשבת צריך להאמר 'בניחותא'[ו]. על הזמן הסמוך לשבת נאמר "סתם קדרות בין השמשות רותחות הן"[ז] – אבל צריך להזהר שכל הרתיחה תשאר בתוך הסיר, תבשיל מהביל לכבוד שבת, ולא חלילה כעס רותח הגולש על גדותיו.

כעס בחול וכעס בשבת

הנה כך כותב הרמב"ם על מדת הכעס[ח]:

הכעס מדה רעה היא עד למאד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר [עד הקיצוניות השניה, בניגוד לרוב מדות הנפש שבהן הרמב"ם ממליץ על 'דרך האמצע'], וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו. ואם רצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו, או על הציבור אם היה פרנס ורצה לכעוס עליהן כדי שיחזרו למוטב – יראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו, כאדם שהוא מדמה איש בשעת כעסו והוא אינו כועס. אמרו חכמים הראשונים "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה", ואמרו שכל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, ובעלי כעס אין חייהם חיים. לפיכך ציוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים וזו היא הדרך הטובה...

וכך כתב רבי חיים ויטאל בשם רבו, האר"י הקדוש, בגנות הכעס[ט]:

מורי ז"ל [האר"י] היה מקפיד בענין הכעס יותר מכל שאר העבירות, אפילו כשהוא כועס בשביל מצוה... כי הלא כל שאר העבירות אינם פוגמים אלא כל עבירה ועבירה פוגמת אבר אחד, אבל מדת הכעס פוגמת כל הנשמה כולה, ומחליף אותה לגמרי... כי כאשר יתכעס האדם הנה הנשמה הקדושה מסתלקת ממנו לגמרי, ונכנסת במקומה נפש מצד הקליפה...

ומסופר שהבעל שם טוב אמר לתלמידו, בעל ה'תולדות יעקב יוסף', שהיתה לו נטיה מסוימת להקפדה: ביום שאתה כועס, ח"ו, אל תחדש בתורה, כי נשמתך הסתלקה...

אבל אם הכעס כל כך מגונה, מדוע צריך אזהרה מיוחדת שלא לכעוס בשבת?

ראשית, יש לומר שגם כעס חיובי, למטרה חינוכית (כמו שמתאר הרמב"ם), הרי בשבת ראוי לעשותו בפנים מאירות יותר מאשר ביום חול.

בנוסף, גם אותו כעס שלילי שתמיד אסור לנהוג בו, יש להזהר ממנו בשבת בזהירות יתירה, כיון שמעבר לשלילת הכעס מצד עצמו הרי הכועס בשבת (או סמוך לכניסתה) פוגם בהשראת קדושת השבת עליו. הכעס 'מבריח' מהאדם את חכמתו ונבואתו, ואם כן גם הנשמה היתירה שאנו מקבלים לקראת שבת קודש[י] אינה רוצה להכנס לאדם כועס! בהלכות שבת נפסק ש"לא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול"[יא] – ויש לומר שגם סגנון הדבור בשבת (גם במה שמותר לדבר) צריך להיות שונה מדבור של חול.

בשבת יש השראת שכינה מיוחדת בבית היהודי. "איש ואשה זכו שכינה ביניהם"[יב] – וזמן החיבור הרצוי ביותר בין איש ואשתו הוא בשבת קודש[יג]. לעומת זאת, אין דבר הפוגע בשלום-בית כמו הכעס, "איש ואשה לא זכו אש אוכלתן [אש הכעס]"כא. לכן בשבת צריך להקפיד במיוחד שלא יהיה שמץ כעס שיפגע בשלום הבית (כמו שרואים במצות הדלקת נר שבת שטעמה להשרות שלום בבית[יד]).

כעס גלוי וכעס סמוי

בתורת הנפש, מדת הכעס היא, בדרך-כלל, המדה המסוכנת ביותר שצריכה טיפול-נמרץ ויסודי[טו]. הטיפול הזה יכול להתחיל מיום השבת וממנו להתפשט על פני כל השבוע. בספר הזוהר כתוב שתלמיד-חכם נקרא 'שבת'[טז], כיון שאצלו יש השראה מקדושת השבת לכל ימות השבוע – כך גם כל אחד יכול (וצריך) להמשיך את קדושת השבת לפניה ולאחריה. בשעה שמדת הכעס מאיימת להתגבר עליך, תנשום עמוק ותזכר במנוחת השבת שאין בה כעס והקפדות, וכך תזכה, בעזרת השם, להתגבר על הכעסים ולנהוג בצורה רגועה ושקולה.

כמו שיש כעס גלוי ניתן להצביע גם על כעס סמוי. זהו השרש הדק של מדת הכעס, שהוא כל 'התפעלות' והתרגשות ממשהו או מישהו. אם האדם אינו 'מבסוט' ממה שקורה איתו, הוא מתחיל להאשים את הסובבים אותו, עד שהוא מאשים את ה', 'לא נראית לו' הדרך שבה ה' מנהל את העולם בכלל, ואותו בפרט. כך היא מדת הכעס: יש לי ציפיות כאלה ואחרות – ציפיות שמקורן בדמיונות שוא – אך המציאות אינה פועלת לפיהן, איזו חוצפה! אז אני מתחיל להתחמם ולהתחמם, עד שאני רותח וכועס, וכולם מקבלים ממני כוויות... לכן הכועס כאילו עובד עבודה זרה, מפני שהכל נובע מחוסר אמונה שה' נותן לי כל מה שבאמת מגיע לי, ולטובתי הגמורה.

ביום השבת אנו מתענגים על ה', חווים את האמונה שכל הבריאה הגיעה לשלמותה, "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ... וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי"[יז], ומפרש רש"י "מה היה העולם חסר? מנוחה. באת שבת באת מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה", וגם האדם צריך לראות עצמו בכניסת השבת "כאילו כל מלאכתו עשויה"[יח], וממילא אין שום סיבה לכעס כלל. ביום השבת ניתן להתנקות לגמרי ממדת הכעס ומכל שרשיה הדקים בנפש האדם פנימה, מבלי טרוניות והאשמות כלשהן, רק "מנוחת שלום השקט ובטח".

 

המאמר המלא מופיע בספר הממד הפנימי

 


[א] רמב"ם שם כג, יד: "אין דנין בשבת ולא חולצין ולא מיבמין ולא מקדשין גזירה שמא יכתוב".

[ב] שמות לא, טו וברש"י.

[ג] ישעיה ל, טו.

[ד] ראה סנהדרין סה, ב.

[ה] תיקוני זוהר דף פה, א.

[ו] שבת לד, א.

[ז] שם.

[ח] הלכות דעות ב, ג.

[ט] שער רוח הקודש.

[י] ביצה טז, א.

[יא] שבת קיג, ב. וראה שם בתוספות.

[יב] סוטה יז, א.

[יג] כתובות סב, ב (עונת תלמידי חכמים). וראה שכינה ביניהם עמ' קעג.

[יד] שולחן ערוך אדה"ז רסג, א: "תיקנו חכמים שיהיה לכל אדם נר דולק בשבת בכל חדר וחדר שהולך שם בשבת משום שלום בית שלא יכשל בעץ או באבן".

[טו] ראה 'כללי החינוך וההדרכה' (לאדמו"ר הריי"צ), פרק טז, שהחסרון של 'כעסן ורתחן' הוא המסוכן יותר.

[טז] זוהר ח"ג כט, א.

[יז] בראשית ב, א.

[יח] רש"י שמות כ, ט.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION