אור השבת

השביתה הנכונה ממלאכה בשבת, לא רק שמספקת לנו מנוחת הגוף והנפש ליום אחד, אלא מחדירה בנו תודעה חדשה גם לששת ימי המעשה. סדנת התמודדות שבתית עם לחצים ועומס בעבודה. מאמר לכבוד פרשת ויקהל.

מה אתם עושים השבת? לכאורה, לא עושים דבר, רק שובתים מכל מלאכה. ובכל זאת, בפרשתנו אומר משה לישראל "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת" – מדוע נאמר "צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת", והרי הציווי הוא שלא לעשות! הלשון הזו בולטת במיוחד בהשוואה לפסוק הכתוב מיד בהמשך, "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר" – ככותרת לתרומת המשכן והקמתו – דוקא שם כתוב לֵאמֹר ולא לַעֲשֹׂת!

אומר רבי לוי יצחק מברדיטשוב: במשכן היו עוסקים במעשה בפועל, אך תיקנו את 'עולם הדיבור', ואילו בשבת עוסקים בדיבור – בתורה ובתפילה – אך מתקנים את עולם המעשה. מה הכוונה? כאשר שומרים שבת כראוי, הדבר משפיע על עולם המעשה שלנו – 'מרים' את עולם העשיה ומתקן אותו. בשבת, כל עולמו של היהודי מתרומם ומואר באור אחר.

עשיה שבתית

אך תיקון העשיה אינו רק בתוך החממה הסגורה של השבת, אלא גם בימי החול. שהרי השביתה בשבת מתייחסת לעשיה בששת ימי המעשה, "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ". השבת מקרינה על ימי המעשה, לפניה ולאחריה, והופכת את העשיה הרגילה לעשיה 'שבתית' (לעומת המשכן שבא לתקן את הרובד הפנימי של האדם, המתבטא בדבור). כדי להבין זאת, נתמקד בביטוי "תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה". לא נאמר "תַעֲשֶׂה מְלָאכָה", בהתייחסות לאדם העושה, אלא תֵּעָשֶׂה – המלאכה נעשית כאילו מעצמה! אצל מי ששובת כראוי, גם המלאכה בימי החול אינה כל-כך קשה וקשוחה, והוא מרגיש שהיא פשוט נעשית.

כלומר, התודעה הרגילה שלנו נוטה לומר: בשבת אני נח, וגם מתפלל ומעיין קצת בספר, ואילו ביום חול אני יוצא לעבודה – אני עובד ועושה, משקיע (ושקוע) בעמל יומי כדי להביא פרנסה לביתי. אם מתייחסים כך לעבודה, השביתה בשבת עלולה להיות קשה ומטרידה: לא קל להפסיק באמצע עבודה שלא הסתיימה, לא קל לנוח ולהנפש כאשר חשבון הבנק ודאגות הפרנסה אינם נותנים מנוח. והרי מנוחת השבת אינה סתם 'הפסקת קפה' באמצע העבודה, אלא מנוחה מוחלטת שבה הדאגות פשוט אינן קיימות. בשבת על האדם לחשוב ש"כל מלאכתו עשויה", גם אם בעבודה יש לחץ מטורף והמון משימות על הראש... איך עושים את זה?

צריך להבין שהמלאכה שלנו אינה לגמרי שלנו. ההצלחה באה תמיד מאת ה', והמעשה של האדם רק  מצטרף לעיקר. "וּבֵרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה" – אתה בהחלט עושה, אבל הברכה היא רק מה'. בשבת, התודעה הזו 'משתלטת' לגמרי – אנו חשים בטול מוחלט כלפי ה' ואיננו עושים מלאכה בכלל. מכוח הבטול השבתי הזה, אנו ניגשים למלאכה בששת ימי המעשה, בתודעה שהמלאכה שלנו אינה אלא כלי לברכת ה', וכמה שטרחנו ועמלנו המלאכה באמת נעשית מאליה. מי שעובד כך כל השבוע, המלאכה אינה 'תופסת' אותו לגמרי – הוא שולט בה והיא אינה שולטת בו – ולכן הוא יכול, בלב קל ושמח, להפסיק את המלאכה לקראת שבת (ולא רק שתי דקות לפני השקיעה...), ולהרגיש שרגע אחד אחרי קבלת שבת הוא שרוי בעולם אחר, עולם מושלם.

ענג שבת

בכוחות הנפש של האדם, אנו מבחינים בשני כוחות יסוד חזקים – הנמצאים בעצמם מעל הכוחות המודעים: העונג והרצון (כאשר מעליהם נמצאת האמונה). בששת ימי המעשה, אנו מפעילים הרבה את הרצון: בפעולה מכוונת, מאומצת ותקיפה לקראת השגת יעדים שאנו מציבים לעצמנו. כך אכן ראוי להיות – כשם שהקב"ה ברא את העולם בששה ימים, כשהוא מגלה את רצונו התקיף, בורא ויוצר, מארגן ומסדר את הכל (בלשון הקבלה: זהו גילוי "פרצוף אריך אנפין" שבו נמצא השורש העליון של הנבראים).

אבל ביום השביעי שבת הקב"ה מכל מלאכתו. דמיינו לעצמכם אדם שעסוק בפרוייקט גדול ומורכב, כולו מרוכז ונתון בתוך המשימה התובענית שהציב לעצמו. והנה הוא סיים את המלאכה הגדולה. כעת הוא נושם עמוק, מרפה ממעשה ידיו, מביט בהם ונזכר שכל העסק הזה התחיל מפני שהוא 'צייר לעצמו' מראש את הענג והיופי מהפרויקט המושלם. כעת הוא חוזר ל'עולם התענוג', לא רוצה משהו אלא פשוט מתענג. זהו משל קלוש לענג האלוקי המתגלה בשבת (בלשון הקבלה: "פרצוף עתיק יומין"), ואת העונג הזה יכול כל אחד ואחת מאתנו לחוות בעונג שבת. שבת שלום!

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION