התראה
  • Please enter your DISQUS subdomain in order to use the 'DISQUS Comments for Joomla!' plugin. If you don't have a DISQUS account, register for one here

אורות ואוצרות

התורה מכילה את האורות הגדולים של ההתגלות האלוקית בתוך הכלים המתאימים של תרי"ג המצוות. חפשו את האוצר.

  • הדפסה

מדוע התורה אינה מסתפקת ב"אורות גבוהים" ומקפידה על מצוות מעשיות ומוגדרות? מתאים לגעת בשאלה הזו כאשר מגיעים לפרשת יתרו שבמרכזה עומד מתן-התורה בהר סיני. 

מצד אחד, הפרשות האחרונות רצופות נסים ונפלאות: בפרשת בֹא קראנו על מכת בכורות והיציאה ממצרים, בפרשת בשלח על קריעת ים-סוף, וכעת הגענו למעמד הר סיני שאפשר לראותו כפסגת הנסים. הנס הוא התגלות, הסרת מסך הטבע המחשיך וגילוי של אור אלוקי. בפרשת בא "נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם"[א], בים-סוף "ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים"[ב] וכולם אמרו "זה אלי", ובהר סיני הגיעו כל ישראל לדרגת נבואה, "וכל העם רואים את הקולֹת".

ומצד שני, עם כל שלב נוסף של נס והתגלות אנו מקבלים מצוות. בפרשת בא מתחילות למעשה תרי"ג המצוות, במצות "החֹדש הזה לכם" וכל המצוות הקשורות לקרבן הפסח. בפרשת בשלח, מיד אחרי קריעת ים-סוף, כשישראל הגיעו למרה, נאמר "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט", ומפרש רש"י: "במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת ופרה אדומה ודינין". ובמעמד הר סיני אנו מקבלים את עשרת הדברות-המצוות, ולאחר מכן עוד ועוד מצוות, "משה קבל תורה מסיני"[ג].

האור והכלי

נכול להבין את היחס בין ההתגלות האלוקית למצוות בעזרת זוג מושגי-יסוד בקבלה, אורות וכלים:

ההתגלות האלוקית היא אור, הבזק המאיר את המציאות ואת נפש האדם. גם היום, לאחר אלפי שנים, יציאת מצרים ומתן תורה מהווים עבורנו אור גדול, "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים"[ד], ולזכור בכל יום את יציאת מצרים, קריעת ים-סוף ומתן תורה. אנו חווים את האורות האלו בכל יום מחדש.

אבל האור לבדו אינו מתקיים, הוא חייב כלי להכיל אותו. בלי כלי מתאים, האור פשוט 'בורח' ולא נותר ממנו דבר. הכלי מיישב את האור בתוכו, משמר אותו וממשיך את השפעתו הלאה. לכן בכל שלב של הארה גדולה, חייבים כלים מתאימים שיקלטו את האור:

כך אומרים חז"ל שכדי להוציא את ישראל ממצרים נתן להם הקב"ה להתעסק במצוות פסח ומילה[ה], אחרת האור הגדול של יציאת מצרים לא היה נתפס בנפשות ישראל.

בהמשך, לאחר קריעת ים-סוף באמת היתה 'נפילת מתח' – ישראל הגיעו למרה והתלוננו על המים המרים, הם הרגישו מרירות לאחר הסתלקות האורות הגדולים של שירת הים, כמו התופעה הנפשית הידועה שלאחר חוויה מרוממת (high) יש נפילה, כל האורות נעלמים והמציאות האפורה 'מייבשת אותנו', לפעמים עד כדי דכאון. כדי להמתיק את המרירות הזו, "וימתקו המים", צריך "פרשיות של תורה" לעסוק בהם.

ואצלנו, במעמד הר סיני, ההתגלות כל-כך גדולה עד שישראל ממש אינם יכולים לסבול אותה, "ויחרד כל העם אשר במחנה" עד שבקשו "ואַל ידבר עמנו אלקים פן נמות", ועד ש"על כל דבור ודבור [מעשרת הדברות] יצתה נשמתן של ישראל, שנאמר 'נפשי יצאה בדברו'"[ו] – האור של מתן תורה יורד אל העולם, ומיד מסתלק בחזרה... רק המצוות מהוות כלי מתאים לשמור את האור הגדול של הר סיני.

613 נרות לאור הגדול

האור הוא הכלל הגדול, והכלים הם הפרטים. תרי"ג מצוות הן המון מעשים פרטיים שמכילים את האור של מתן תורה בהר סיני. "כי נר מצוה ותורה אור"[ז] – כל מצוה היא נר אחד, כלי מסוים ומוגדר שבו נתפס האור של התורה.

המצוות המרובות, על כל פרטיהן ודקדוקיהן, כל סעיף קטן בשולחן-ערוך, עלולים להראות 'חשוכים' ומנותקים מן האור, ובאמת יש הרבה אנשים המחפשים 'אורות', חוויות רוחניות, התעלות והתרוממות, ואינם מבינים מה העניין במעשי המצוות, מדוע צריך את כל עולם ההלכה. אבל זו טעות גדולה; אנחנו כאן, בעולם הזה, חייבים המון כלים עבור האורות, רק כלי מתאים מביא את האור אל התכלית. בלשון הזוהר הקדוש, תרי"ג המצוות הן תרי"ג 'עצות' ('עיטין' בארמית) – כמו עצה פרטית המסייעת לאדם שזקוק לכלי מתאים ברגע זה, כך המצוה היא עצה שאין טובה ממנה להכיל את האור. מי שמחפש אורות, יכול לעשות חשבון ולגלות שאורות עולה בגימטריא תרי"ג – כל האורות נמצאים בתוך תרי"ג המצוות.

כך יוסבר עניין נוסף שנידון הרבה בחסידות – היחס בין מתן תורה לעומת עבודת האבות, אברהם יצחק ויעקב[ח]. הרי ניתן לשאול: מי לנו גדול מאבותינו הקדושים, וכל אחד צריך לומר "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב"[ט] – אם כן מה מוסיף מתן תורה עצמו? לכאורה אפשר להגיע לתכלית עבודת ה' גם ללא תורה ומצוות, כמו אצל האבות!

אלא שאצל האבות היו הרבה אורות ללא כלים. גם דברי חז"ל שהאבות קיימו את כל התורה כולה"[י] כוונתם לעניין המופשט-הרוחני של המצוות, ולאו דוקא לקיום מעשי כמו אצלנו. במדרגתם הגבוהה, האבות חיו כאילו בעולם הבא, שבו "הצדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה"[יא] ללא קיום מצוות. אבל כדי 'להמשיך' את האור של האבות ולהכניס אותו לתוך העולם הזה ממש – אנו חייבים כלים, תורה ומצוות. זהו החידוש הגדול במתן תורה, שכל האורות הגבוהים, כל "הקולות והברקים", נתפסים בתוך כלים ממשיים, בתוך תרי"ג מצוות שכולן פועלות בחומר העולם הזה.

השרש העליון של הכלים

ואחרי כל זה, עדיין נראה שהכלים נמוכים יותר מהאורות. הרי האור מאיר והכלי חשוך. האור הוא משהו עליון, אבל כיון שאנחנו נמצאים במדרגה תחתונה ונמוכה, אין לנו ברירה אלא להזדקק לתיווכו של הכלי שמצד עצמו הוא חשוך אך הוא מכיל את האור ומגלה אותו אלינו. כך נראה במבט ראשון.

אבל בעומק, מבואר בחסידות שבאמת "שרש הכלים גבוה משרש האורות"[יב] – המקור הראשוני של הכלי המקבל את האור מגיע ממדרגה גבוהה עוד יותר מהאור עצמו! המדרגה הגבוהה הזו, שבה נמצא "שרש הכלים", היא ב"חושך העליון". כלומר, יש מציאות חשוכה בגלל שהיא נמוכה ותחתונה, "חושך תחתון" למטה מהאור, אבל יש "חושך עליון", שרק מנקודת-המבט התחתונה שלנו הוא חשוך, כי הוא מעל ומעבר לכל תפיסה, נקודה עצמית ראשונית לפני כל התגלות, שעליה נאמר "ישת חֹשך סתרו"[יג]. מהחושך הזה 'נחצבים' השרשים הכי עמוקים של הכלים, ואחרי שהאור הגדול יתגלה יופיעו הכלים הללו ויקלטו את האור.

האור המתגלה אלינו – כמו גילוי האלוקות בניסי יציאת מצרים ומתן תורה – הוא דרגה גבוהה מאד. אבל גבוה עוד יותר מהאור הזה נמצא החושך העליון שממנו נעשים הכלים – כל תרי"ג המצוות – שבהם ניתן לקלוט את האור.

כך אנו רואים במתן תורה: כל ישראל עומדים בתחתית ההר, רואים את הקולות ואת הלפידים ושומעים את דבר ה'. זוהי חוויה עצומה של אור אלוקי. אבל כדי להוריד את התורה, משה רבינו נכנס דוקא אל המקום החשוך! הר סיני מוקף "חֹשך ענן וערפל", מחיצה לפנים ממחיצה, כל אחת חשוכה יותר מן השניה, "ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקים" – משם, מתוך "עב הענן", אנו זוכים לקבל את כל המצוות.

"אוצרות חשך" במעשי המצוות

בנבואת ישעיהו יש ביטוי נפלא "וְנָתַתִּי לְךָ אוֹצְרוֹת חֹשֶׁךְ וּמַטְמֻנֵי מִסְתָּרִים"[יד] – דוקא בתוך החושך גנוזים האוצרות הגדולים ביותר, כמו מלך שמחביא את אוצרו היקר במסתור חשוך. האוצר הזה לא התגלה אפילו לאברהם יצחק ויעקב, הוא נשמר במיוחד לדור שהשתעבד במצרים, כל-כך עמוק בתוך החושך של העולם הזה, עד שזכה לקבל תורה שיורדת מ"אוצרות החושך" בשמים עד הארץ התחתונה ונתפסת בתרי"ג כלים.

בהקבלה לנפש האדם, הכלים הם כל 'הלבושים' שבהם הנפש מתבטאת – החל מלבוש המחשבה, דרך לבוש הדבור ועד ללבוש המעשה. ואילו האורות הם תכונות הנפש וכוחותיה העצמיים, האישיות כפי שהיא לעצמה. גם כאן, לכאורה כלי הביטוי של הנפש נמוכים בהרבה מכוחותיה הפנימיים, ובכל זאת אנו למדים שהכלים-הלבושים באים מהשרש העליון ביותר של הנפש, מהלא-מודע (ובלשון הקבלה, מהראשים העליונים של הכתר).

האוצר הגדול ביותר נמצא דוקא בתוך הכלים – במעשי המצוות, שאותם אנו מקיימים בכלים-לבושים של הנפש, מחשבה דבור ומעשה. הכלי החשוך אינו רק טפל לאור הגדול שמעליו, אלא מבטא את "הערפל אשר שם האלקים", את אותו חושך עליון שמעל האורות, "אוצרות חֹשך".

והנה המלה אוצרות מורכבת מהמלה אורות בתוספת האות צדי"ק באמצע: הצדיק, כמו משה רבינו, אינו מסתפק באורות אלא מגיע פנימה, אל מעבה הענן, ומביא משם "אוצרות חשך", תרי"ג מצוות, רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא-תעשה, שאותם אנו מקיימים בכל רמ"ח האברים ושס"ה הגידים שלנו.

מתוך הספר הממד הפנימי
 

[א] הגדה של פסח.

[ב] רש"י שמות טו, ב.

[ג] אבות א, א.

[ד] פסחים קטז, ב.

[ה] רש"י שמות יב, ו.

[ו] שבת פח, ב.

[ז] משלי ו, כג.

[ח] ראה למשל דרושי אדה"ז בתורה אור לפרשת יתרו.

[ט] תנא דבי אליהו פכ"ה.

[י] יומא כח, ב, ועוד. וראה תורה אור פרשת לך לך, יא, ג-ד.

[יא] ברכות יז, א.

[יב] ראה למשל סה"מ תרמ"ט עמ' רמג-ד, סה"מ תרנ"ט עמ' ז ואילך.

[יג] תהלים יח, יב.

[יד] ישעיה מה, ג.

  • הדפסה