חזרה לכתה אל"ף

מדוע מתחילים הילדים בחדר ללמוד את התורה דווקא מחומש ויקרא? איזה סוד מלמדת אותנו הא' הזעירא? פרשת ויקרא - על ליקוק דבש ואותיות משונות

מנהג עתיק הוא שהילדים מתחילים את לימוד התורה בחומש ויקרא[1]. בהקשר זה מוזכר גם המנהג שביום הראשון שהילד נכנס לתלמוד תורה מביאים לפניו את אותיות האלף-בית מצופות בדבש והוא מלקק את הדבש[2]. כשנקרא השבת את פרשת ויקרא נוכל לדמיין ששוב אנו מלקקים דבש מעל האותיות, ולא משנה בני כמה אנחנו...

באמת, מה כבר אנו מבינים מתוך החומש? הרי בתוכֶן, במהות ובמשמעות – בקושי אנו מתחילים לגעת, ותמיד נגלה שאנו רק עומדים בשער, מלקקים את הצפוי. מה שכן אנו יודעים אלו האותיות של התורה: הנה אות וא"ו, והנה יו"ד, הנה קו"ף ורי"ש והנה אל"ף – וביחד וַיִּקְרָא. אם כבר מתבוננים באותיות עצמן – וכך באמת צריך ללמוד תורה – אי אפשר לפספס משהו מוזר באות אל"ף: היא כתובה בספר התורה כאות קטנה, "אלף זעירא". וכאן הילד שואל, אבל מדוע?

אדם גדול – אדם קטן

תחילה נסביר לילד, וגם לעצמנו, שלפי המסורת – "המסורה" – יש בתורה (וגם בנ"ך) שלשה סוגי אותיות: אות רגילה; אות גדולה, הנקראת 'רבתי'; ואות קטנה, הנקראת 'זעירא'. רוב האותיות, כמובן, הן רגילות, אך כל אחת מאותיות האלף-בית מופיעה בתנ"ך גם כאות קטנה וגם כאות גדולה (לפחות פעם אחת). ובנוגע לאות אל"ף, מלבד האל"ף זעירא אצלנו, יש אל"ף רבתי בתחילת ספר דברי הימים, "אָדָם [אדם הראשון] שת אנוש". מעניין שגם אצלנו מופיעה המלה אדם בפסוק הבא: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'" – וזו לשון נדירה בתורה (וראו ברש"י שיש כאן רמז לאדם הראשון[3]).

מכאן מתבקש שהאל"ף רומזת לאדם, וגם צורת האות אל"ף מזכירה צורת אדם (יותר מכל האותיות). האל"ף רבתי בדברי-הימים היא אדם הראשון עצמו. הוא אכן היה "אדם גדול", שהרי כולנו כלולים בו, וגם שיעור-קומתו הרוחנית היה ענק, כלשון חז"ל "אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו היה"[4].

ומיהו האדם הקטן? קודם כל, זהו הילד המתחיל עכשיו ללמוד חומש, כמו ששם האות אל"ף משמעותו לימוד, "אאלפך חכמה"[5]. בנוסף, האל"ף זעירא רומזת למשה רבינו שהיה מקטין את עצמו, כמובא בפירוש בעל-הטורים שמשה רצה לכתוב "ויקר אליו", כמו שנאמר בבלעם הרשע "ויקר ה' אל בלעם"[6], אך ה' 'הכריח' אותו לכתוב את האל"ף אלא שמשה בענוותו כתב אותה קטנה.

ובכן, האם טוב להיות אדם גדול או שמא אדם קטן? אדם הראשון היה גדול, וכיציר כפיו של ה' שנברא "בצלם אלקים" גדלותו מצביעה על גדולת ה'. אבל נראה שהגדלות הזו היא שהפילה אותו. באיזה-שהוא מקום הוא חש את מעלת עצמו ורצה לחוות את ה'אני' בצורה יותר מורגשת – 'מודעות עצמית' במקום חיים תמימים וטבעיים מול ה' – ולכן התפתה לדברי הנחש ששכנע את האשה לאכול מן העץ ולהרגיש גדול, "והייתם כאלקים"[7].

ראשית התיקון של חטא האדם היא בענוה של משה רבינו המקטין את עצמו וכותב ויקרא באל"ף זעירא, להיות "אדם קטן" (והסימן: אדם קטן בגימטריא צדיק)[8]. מתוך כך מגיעים לפסוק הבא, "אדם כי יקריב מכם" – לתקן את חטא האדם בכך שאנו מקריבים את עצמנו ("יקריב מכם") לה', כניצוץ זעיר השואף לדבוק במקורו הכביר. אמנם, אחרי שהאדם מצדו מקטין את עצמו, משתקפת בו בחזרה הגדלות המתוקנת, צלם אלקים שלם ומעורר השתאות, "אדם גדול" בקדושה[9]. בלשון הזוהר "מאן דאיהו זעיר איהו רב"[10] – מי שהוא קטן הוא הגדול.

לא הולך בתלם

נחזור להתבונן בתופעה של אותיות מיוחדות, קטנות או גדולות מהרגיל. ראוי לציין שמלבד אותיות גדולות וקטנות, המסורה מונה עוד הרבה אותיות משונות בצורתן בספר התורה (ובכל התנ"ך), לפופות ועקומות ונקודות ועוד[11].

בכלל, אותיות התורה רומזות לנשמות ישראל – ששים-ריבוא אותיות לתורה וששים-ריבוא שרשי נשמות בישראל. רוב האותיות עומדות יפה בתוך השורה המשורטטת, כחיילים ממושמעים במסדר, לא משתוללים ולא קופצים לכל הכיוונים. אבל יש אותיות שאינן הולכות בתלם, הן חייבות להיות מיוחדות, להתקפל בתוך עצמן או לפרוץ החוצה, מעל השורה או מתחתיה – אותיות אלו באות מ'עולם התוהו' בעוד האותיות הרגילות שייכות ל'עולם התיקון'.

כך גם בנשמות: יש אנשים רגילים ומסודרים, "ילד טוב ירושלים" המשתלב בסביבה ואינו מתבלט. אבל יש נשמות מיוחדות שאינן מסתגלות לכלים הרגילים ואינן מיישרות קו עם המסגרות. את הנשמות הללו אסור לכלוא בתוך הקוים המגבילים, שעבורן הם כמו מטת סדום. חייבים להבין שיש בהם עוצמה מיוחדת, אורות גדולים המחפשים ביטוי. על המשיח כתוב שהוא "יוצא דופן" – נולד בניתוח קיסרי (מדופן הרחם), לא בדרך המקובלת – וכך גם הנשמות המיוחדות, כאותיות המשונות בספר התורה, מכילות 'ניצוץ משיחי' מיוחד שרק צריך ללבותו והוא יאיר את כל העולם.

אפשר להשוות את האותיות המשונות להופעת מוטאציות בטבע – חריגים היוצאים מן הכלל בעלי תכונות מיוחדות. רוב המוטאציות נדחות על-ידי הברירה הטבעית (שכן הטבע שואף לשוויון), וכך גם קיימת נטיה ברורה להמעיט עם הדורות בכתיבת האותיות המשונות בסת"ם (ספרי-תורה, תפילין ומזוזות. שכן אותיות אלו אינן מעכבות). גם ביחס לנשמות, קיימת נטיה להדחיק ולדחוק את החריגים מהחברה וממערכת החינוך, שכן הרבה יותר נוח לעסוק עם טיפוסים רגילים מאשר עם המשונים... אך, כאמור, דווקא יוצאי הדופן מבטאים כוחות גדולים, צריך לטפח אותם בסבלנות ובאהבה ולהפיק מהם את העוצמה שתביא בשורה חדשה לפרט ולכלל[12].

 ---

לפי 'מעין גנים'



[1] מדרש תנחומא פרשת צו סימן יד "אמר הקדוש ברוך הוא שיהו מתחילין תחלה בסדר הקרבנות, יבואו טהורים ויתעסקו במעשה טהורים". וראה ספר כלבו סימן עד.

[2] ספר כלבו שם (וכדאי לראות שם את כל התיאור המלבב).

[3] לשון רש"י "אדם, למה נאמר? מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל".

[4] חגיגה יב, א.

[5] איוב לג, לג.

[6] במדבר כג, טז.

[7] על המושג 'מודעות עצמית' בהקשר זה ראה במאמר 'עץ המודעות' בספר הממד הפנימי.

[8] האות הקטנה ביותר היא יו"ד, ובמסורה היא נקראת 'זעירא', ומכאן שיש קשר בין האל"ף זעירא ליו"ד. האות יו"ד רומזת תמיד לספירת החכמה שהפנימיות שלה היא תכונת הבטול, כצורת היו"ד שהיא נקודה בלבד. מי שיש לו את היו"ד, תכונת הבטול, זוכה לאל"ף, לימוד החכמה, "אאלפך חכמה" – תחילה נמשכת אל"ף זעירא, ולבסוף נמשכת האל"ף רבתי הרומזת לאור העליון הבלתי מוגבל של הכתר (בסוד "פנימיות אבא פנימיות עתיק").

 

[9] כמו הביטוי "האדם הגדול בענקים" שנדרש על אברהם אבינו (ב"ר יד, ו), ואברהם אבינו מתקן את אדם הראשון. וברמז: הערך הממוצע של ארבע המלים אדם קטן אדם גדול הוא חכמה (כאשר המלה חכמה נחלקת ל: כח מה, דהיינו כח אדם). הערך הממוצע של שני הביטויים אדם גדול, אדם קטן הוא יוסף שגם הוא נקרא 'אדם' (שמות רבה כ, יט).

[10] זוהר ח"ג קסח, א.

[11] רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ז, ח: "ויזהר באותיות הגדולות ובאותיות הקטנות ובאותיות הנקודות ואותיות המשונות כגון הפאי"ן הלפופות והאותיות העקומות כמו שהעתיקו הסופרים איש מפי איש". וראה הקדמת הרמב"ן לתורה על הסודות הגנוזים באותיות אלו.

[12] ורמז חביב לסיום: הערך הממוצע של שני המושגים רגיל, יוצא דופן הוא אדם קדמון.

 

 

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION