התראה
  • Please enter your DISQUS subdomain in order to use the 'DISQUS Comments for Joomla!' plugin. If you don't have a DISQUS account, register for one here

תהליך הקריאה

 

חומש ויקרא נקרא על שם הקריאה שקדמה למאמר ה'. בכל קריאה טמונה מהלך שלם של הכנעה-הבדלה-המתקה - הכנת הנפש לדבר ה' שמה את היהודי במקום חדש ונבדל, המאפשר לדבר ה' לעבור דרכו למציאות כולה.

 

  • הדפסה

קריאה קודם לדבור

חומש "ויקרא" פותח בקריאת ה' אל משה לאחר שהוקם המשכן – תחילת דבור ה' עם משה באהל מועד. מהי מהות קריאת ה' למשה לפני שהוא מדבר עמו? בפשטות, הקריאה מזמינה את משה להכנס לאהל מועד, לאחר שבסיום הקמת המשכן נאמר "ויכס הענן את אהל מועד וכבוד הוי' מלא את המשכן. ולא יכֹל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד הוי' מלא את המשכן"[ב] – על רקע אי-יכולת משה לבוא למשכן נדרשת קריאה שתזמין אותו להכנס ותתן לו כח לכך. כלומר, תפקיד הקריאה לתת למשה את הדרוש לו – כח מסוים או חויה מסוימת – כהקדמה לדבור שהוא עתיד לשמוע.

חז"ל דרשו ש"לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציווים קדמה קריאה"[ג], אך בפשטות מופיעה בתורה קריאת ה' אל משה רק בשלשה מעמדים – בסנה ("ויקרא אליו א-להים מתוך הסנה ויאמר משה משה"[ד]), בהר סיני ("ויקרא אליו הוי' מן ההר"[ה], "ויקרא הוי' למשה אל ראש ההר"[ו], "ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן"[ז]), ובכניסה הראשונה לאהל מועד שבפרשתנו. מובן, אם כן, ששלש קריאות מפורשות אלו הן אבות-טיפוס לכל קריאות ה' למשה, לפני כל דבור אמירה או ציווי, והן המלמדות על כללות פעולת הקריאה במשה.

הכנעה, הבדלה, המתקה

מסתבר ששלשת אבות-טיפוס הקריאה הם תהליך בתוך הקריאה עצמה. כמו בכל תהליך מתוקן, ראוי להקביל את השלבים לסדר שלִמד מורנו הבעש"ט[ח] – הכנעה-הבדלה-המתקה. ואכן, לפעולת הקריאה על משה יש שלשה 'ציורים' כלליים שונים – כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה – המופיעים במעמדים שנזכרו:

הקריאה דורשת ממשה להתכונן לדבור, דרישה הפועלת בו הכנעה בשומו אל לבו עד כמה אין הדבור טבעי לו במצבו (שעל כן דרושה לו הכנה) – הכנעה זו שחש משה היא ההכנה להשראת הדבור האלקי.

הקריאה מבדילה את משה מסביבתו – כשדווקא הוא 'נקרא בשם' ונבדל מהאחרים – והוא חווה בקריאה תהליך חדש ולא מוכר המתחולל בו ומכשירו לקבלת הדבור (תהליך הנבדל ממנו עצמו ומפעם בו כנשמה בגוף[ט]).

הקריאה נותנת במשה כח חדש לפעול על כל סביבתו ולהמתיקה – מתוך המתקתו שלו והתעצמותו המלאה עם אותו כח – ובשל יכולתו להתעצם עם המסר האלקי ולהעבירו גם לכלל הוא זוכה לדבור.

ובתמצית: קריאת-הכנעה פועלת עבודה של משה בינו לבין עצמו, קריאת-הבדלה מציינת כח המפעם במשה, וקריאת-המתקה מתיחסת לכחו לתקן את החוץ.

שלשת המעמדים

שלש החויות מופיעות אצל משה בשלשת המעמדים שנזכרו, והן נגזרות באופן ברור מתוכן המעמד כולו וממצב ישראל (ויחס ה' אליהם) בכל אחד מהמעמדים:

ההבדל בין הקריאה בסנה לקריאה באהל מועד נדרש בחז"ל בפירוש[י], והם מציינים שבסנה יש חציצה בין ה' למשה ואילו באהל מועד אין כל חציצה כזו: "בסנה משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שכעס על עבדו וצוה לחבשו בבית האסורין, כשהוא מצוה את השליח אינו מצוה אלא מבחוץ. אבל באהל מועד, כשהוא שמח בבניו ובני ביתו שמחים, כשהוא מצוה את השליח אינו מצוהו אלא מבפנים, כמי שהוא מושיבו בין ברכיו וביד אדם על בנו".

במעמד הסנה מורגש צער ה', המזדהה עם מעמדם הכנוע של ישראל – "עמו אנכי בצרה"[יא] – וה' נותן ביד משה מסר של כעס שנועד להכניע את פרעה. לכן, גם המסר האישי למשה בקריאה שבסנה הוא "של נעליך מעל רגליך"[יב] – מסר המחדיר במשה הכנעה עד שהוא ירא מהביט אל ה'.

לעומת זאת, במעמד השראת השכינה באהל מועד מורגשת המתקה גמורה – ה' מקרב את ישראל בתכלית (ומוחל להם על מעשה העגל) בהשראת שכינתו בתוכם. תוכן הדיבור בקריאה זו הוא עבודת הקרבנות המבטאת את היחסים הקרובים והמתוקים בין ה' לישראל עם קרובו (עד שביכולת הקרבנות להמתיק חטאים-החטאות במערכת היחסים הזו ולכפר עליהם). כאן מורגשת בקריאה החיבה למשה, וכניסתו לפני ולפנים – למקום בו נועד ה' עם עמו – נובעת בטבעיות מיכולתו להתעצם עם המסר האלקי ולהעבירו בשלמות לעם ישראל.

בין הסנה לאהל מועד נמצא מעמד הר סיני – שוב אין השכינה מתגלה ב'הכנעה' בסנה, אך גם אינה שורה בעולם במשכן ראוי לה – השכינה יורדת לעולם, אך עדיין כמרחפת למעלה מ-י טפחים[יג], כנשמה נבדלת מהגוף. התורה שניתנה בסיני כולה הבדלה, הצבת מחיצות והגדרת הגבולות בין הקדוש והרצוי לטמא ולאסור. בקריאה בסיני מודגשת נבדלות ה', כשהעם מוזהר "אל יהרסו לעלֹת אל הוי'"[יד]. מבחינת משה מודגשת בקריאה זו הבדלתו מהעם, כשמפעמים בו כחות חדשים שמאפשרים לו לעלות אל האלקים[טו].

א זעירא

כפי שהוזכר, מ"ויקרא" דרשו חז"ל שלכל דבור קדמה קריאה, ולכן מובן שב"ויקרא" כלולות כל הקריאות. אכן, בחסידות נתפרשה ה-א זעירא ב"ויקרא" בשלשת מובני הקריאה העיקריים: בטוי להכנעה ו'מיזעור' שיש במשה כשהוא נקרא אל ה'; בטוי לכח אלקי נבדל ש'ממוזער'[טז] כדי לחדור למשה ולפעם בתוכו; בטוי לכח משה להתעצם עם דבר ה' ול'מזערו' כדי להחדירו לישראל. שלשה כיוונים אלו מתפרטים בספרי החסידות לעשרות גוונים שונים.

מכיון שהוזכר לעיל שחוית משה בקריאות תלויה במעמדם של ישראל, נביא פירושים בהקשר זה:

מדוע נצרך משה בכל פעם לקריאה מחדש? כל עבודת משה היא בדרך של "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש"[יז] –  אין הוא חש שהדבור האלקי מגיע לו יותר מלשאר ישראל, ורק כשמתברר לו שאין איש מבלעדיו שידבר עם ה' הוא נכנס לקדש. באהבת ישראל שלו ברור למשה שכל יהודי יכול לדבר עם ה' כמוהו, לזכות למדרגתו וליותר, ולכן הוא מצפה כל פעם שלא הוא יקרא אל הקדש אלא יהודי אחר שכבר ימצה את יכולתו ויהיה כמשה או גדול ממנו. ה-א זעירא בקריאה מגלה על הכנעת משה בפני כל יהודי, תוך בטחון במעלתו עליו (ורק 'שאלה של זמן' עד שיכולתו תצא מהכח לפועל והוא ידבר עם ה' תחתיו).

משמתברר למשה שהוא נקרא אל ה', ואין אחר תחתיו, מפעמת בו תחושת שליחות. כיון שברור לו שהדבור האלקי לא מתיחד אליו בשל מעלתו אין הוא תופס את הדבור כמכוון אליו אלא כעובר דרכו לעם. הקריאה מחדירה במשה תחושת שליחות, הוא נבדל מהעם בכך שמתגלה בתוכו כח נבדל ממנו – כח המשלח הדוחף אותו לדבר לעם. רק מי ש'נקרא' וחש כשליח זוכה לשמוע את הדבור האלקי – שלא מתיחד אל חכם או אל עובד, אלא אל השליח המתמסר.

אכן, אמונו המלא של משה בעם (שגורם לו הכנעה כלפיהם) והתמסרותו כשליח אליהם (תוך גילוי הכח האלקי הנבדל מתוכו) מעניקים בסוף לעצם אישיותו כח להמתיק את המציאות כולה באור ה' – אז הקריאה מזכה אותו בכח להעביר הלאה את הדברים לכל ישראל עד למקומם שלהם. הוא זוכה ל-א זעירא שיש בה כח לגלות שה' קרוב גם לחוטאים ו"ימינו פשוטה לקבל שבים" תוך 'מיזעור' והצטמצמות להושיטה גם למקומם שלהם ולהעלותם משם.



[א] מהתוועדות מוצש"ק אור לה' אד"ש ה'תש"ס. נרשם ע"י איתיאל גלעדי.

[ב] שמות מ, לד-לה.

[ג] ראה רש"י ויקרא א, א (עפ"י תו"כ).

[ד] שמות ג, ד.

[ה] שם יט, ג.

[ו] שם פסוק כ.

[ז] שם כד, טז.

[ח] כתר שם טוב (קה"ת) אות כח.

[ט] הכנעה-הבדלה-המתקה מקבילים לעולמות-נשמות-אלוקות ולהשתלשלות-התלבשות-השראה – התלבשות הנשמה (נשמות) בתוך גוף (עולמות) מתאפשרת דווקא משום שיש הבדלה של אין-ערוך ביניהם.

[י] ראה ויקרא-רבה א, טו; תנא דבי אליהו פ"ו.

[יא] תהלים צא, טו. ראה שמות רבה א, ה.

[יב] שמות ג, ה.

[יג] סוכה ה, א.

[יד] שמות יט, כד.

[טו] והנה, דווקא במעמד הר סיני, שכנגד ההבדלה, נזכרו שלש קריאות (שצוטטו לעיל), דבר המתאים לממוצע הכולל בתוכו את שני הקצוות, את שני הצדדים ביניהם הוא מבדיל – את הצד המוכנע (המתבטא בהכנעה שבהבדלה) ואת הצד המתוק-ממתיק (המתבטא בהמתקה שבהבדלה). ונפרט: בקריאה הראשונה לא מודגש יחודו של משה אלא רק שליחותו לעם (ובכך 'מוכנע' משה לעם), שתוכנה דרישה להכרת תודה ולקבלת עול מלכות שמים מצד ישראל (שתי תכונות הנובעות מהכנעה); בקריאה השניה דורש ה' את הבדלת העם מההר ומודגשות המחיצות המיוחדות למשה לאהרן ולכהנים – זו קריאה מובהקת של הבדלה בקרבה לה' (שמדגישה את הבדלת משה מהעם); בקריאה השלישית אין כבר התיחסות לעם אלא רק חיבה וקירוב אל משה – קריאה זו פועלת במשה המתקה פנימית גמורה ומאפשרת לו להכנס למחיצת השכינה ומלאכי השרת.

[ולשלמות המבנה: הקריאה השלישית נדרשת (יומא ד, ב) בשלשה אופנים כנגד המתקה-הבדלה-הכנעה (מלמעלה למטה): "לא בא הכתוב אלא לחלוק כבוד למשה"; "לא בא הכתוב אלא למרק אכילה ושתיה שבמעיו לשומו כמלאכי השרת"; "לא בא הכתוב אלא לאיים עליו כדי שתהא תורה ניתנת באימה ברתת ובזיע", וד"ל.]

[טז] על דרך "ניצוץ קטן בורא" המתלבש בתוך "ניצוץ קטן נברא" (ע"ח שמ"ב פ"א).

[יז] אבות פ"ב מ"ה.

  • הדפסה