קול אחר

בתוך מערבולת של חיים מודרניים, פמיניזם ולנוכח אירועים שלא מאפשרים לנו לשמור על זכות השתיקה, אנו נדרשות לברר לעצמנו איך לפנות החוצה, לבטא את הכאב ועם זאת להסביר ולקרב. קול באשה

 

השוויון והטשטוש המגדרי, הם ממאפייני התקופה בה אנו חיים. בתוך כך התפתחה תנועה פמיניסטית ייחודית, שמבקשת למצוא את המיוחד באשה, ולהבליטו. גם בתוך הציבור הדתי נראה שהתפתחו זרמים דומים.

עליית הפמיניזם הביאה איתה את מהפכת לימוד התורה לנשים, ובהתפתחות נוספת התעוררה תנועה של חיפוש אחר החלק הנשי בתורה, ואחר עבודת ה' המיוחדת לאשה. ואולם, לדעתי, בתחומים רבים אנו עדיין מחקות את דרכי הגברים, כמו למשל בהתייחסות לנושאים העומדים על סדר היום הציבורי.

אי אפשר לשתוק

החדשים האחרונים היו בוערים במיוחד. גם אלו שאפאתיים בדרך כלל, לא יכלו לעמוד מנגד. כולם, כמדומני, מצאו את עצמם מבררים, מלבנים ואף מוחים בקול רם. בתוך כל זה תרתי אחר קול נשי.

למשל, האם נשים צריכות לצאת להפגנות? הרבי מליובאוויטש אומר בפירוש שלא. מחאה באמצע הרחוב מנוגדת, לדבריו, לצניעות הנשית, שכן "כל כבודה בת מלך פנימה", ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בערבוביא של גברים ונשים. הרבי אף מחה בפירוש על שליחת ילדות להפגנות "פלא גדול הוא שבמוסדות חינוך המתנהלים על פי תורה משתתפות הבנות בהפגנות חוצות...". הרבי דוחה את ההצדקה לכאורה, לפיה "זו דרישת השעה" (שיחות קודש ל"א, עמ' 363).

דוגמא נוספת: נשים ניחנו בתשעה קבין של שיחה. אין ספק שכוחנו בפינו, ועל כן מתבקש שנשים אף יביעו את דעותיהן, בבחינת "כן בנות צלפחד דוברות". אלא שהאמירה הנשית צריכה להיות שונה ממקבילתה הגברית. בעוד תפקיד הגברים לבקר את המציאות וללבן את האמת אף בדברים הקשים כגידים, הנשים מביאות לעולם אמירה רכה יותר. דווקא אמירה זו אמורה לפעול "באופן המתקבל". נשים לא חייבות לנתוץ ולשבור על מנת לכונן מציאות חדשה. הן יכולות לחלום ולחזות, ולהוליד את החזון לכדי מימוש במציאות. נשים אף יכולות לחולל שינוי של ממש בתפילה, בשירה ובדברים היוצאים מן הלב. זהו קול אחר, שאנו מוזמנות להשמיע במרחב הציבורי.

ומה עם האמירה עצמה? יש משהו מדהים ביכולת שלנו כנשים להתחבר זו לזו. גם נשים זרות אחת לשניה יכולות בתוך דקות ספורות לגלות מכנה משותף. אין ספק, שהכח הנשי הוא באחדות.

 מחאה בעבותות של אהבה

נכון, יש דברים קשים מאוד שנעשים, וצריך להשמע קול מחאה כנגדם, אבל דרושה כאן התכללות עם הפן הנוסף. כפי שמבואר בתניא, דווקא את הרחוקים צריך למשוך בחבלי עבותות אהבה. ואפילו מי שמצוה לשנאותו מצד הרע שבו, מצוה לאהוב אותו מצד הטוב הגנוז שבו. האם אנו עושות די כדי לחשוף את הנקודה הטובה שבכל יהודי, ובכך לגאלו מן הבוץ לתוכו הוא שקע? האם יכול להיות שישנה אמת גם בקול שכנגד, וכדאי להאזין אליו, ניצוץ אלוקי שצריך לחושפו? אם אין אתר הפנוי מנוכחות הבורא, והצמצום איננו כפשוטו, כיצד אנו מצמצמים את האמת לארבע אמות צרות כל כך?

גם ביחס לחינוך הילדים, כמו גם הילדות. בנין השקפה מתחיל בערך בגיל 15, "בן 15 לתלמוד", בגיל התיכון. האם לא מוטב להשאיר את הילדים הרכים יותר מחוץ למעגלי השנאה, ולטפח בשלב זה תמימות ואהבה כבסיס עליהם תבנה קומת הבירור בין טוב לרע?

ייתכן שלא כל סטיקר וסלוגן ראוי להיות משונן בפי הטף. "אל תגעו במשיחי", תנו להם להאמין בטוב ולהביא את העולם למצבו הגאולי.



TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION