רבי שמעלקא מניקלשבורג| שבת ביום חול

 

עבודת הבינוני משתקפת בסיפור מיוחד על רבי שמעלקע מניקלשבורג

רבי שמואל שמעלקא הלוי הורוויץ נולד בשנת תפ"ו לרבי צבי הירש. יחד עם אחיו רבי פנחס היה בתחילה מתלמידי הגר"א, אך בהשפעת רבי אברהם הכהן מקאליסק (שהיה בעצמו תלמיד הגר"א והפך לחסיד), הפכו גם הם לתלמידי המגיד ממעזריטש. בשנת תקי"ד כיהן כרב בעיר ריטשוואל ובה הקים ישיבה. מקרב תלמידיו קמו מגדולי וראשי החסידות כרבי ישראל מקוז'ניץ, רבי לוי יצחק מברדיטשוב והחוזה מלובלין. בשנת תקכ"ג בערך התקבל לאב"ד בעיר שינובה, ולשם העתיק גם את ישיבתו. בשנת תקל"ג עבר לכהן כרב העיר ניקלשבורג שבמחוז מוראביה. גם לשם העתיק את ישיבתו, בה למדו רבי משה לייב מסאסוב, רבי מנחם מנדל מרימנוב, רבי יצחק אייזיק מקאליב ורבי מרדכי בנעט (שכיהן אחר כך כרבה של העיר). בתקופת כהונתו כרב העיר ניקלשבורג התחוללו מאבקים בינו לבין חלק מהקהילה היהודית, ומסופר כי נצרכו לתִווכו של רבי אלימלך מליז'נסק שהוכיח אותם קשות, על מנת לפתור את המחלוקת ולקרב בין הצדיק לאנשי העיר. נפטר בא' אייר תקל"ח (בהיותו בן נ"ב שנה, כשמואל הנביא על שמו נקרא), ונקבר בניקלשבורג.

הרבי רבי שמעלקא מניקלשבורג ואחיו רבי פנחס בעל ההפלאה, תלמידי המגיד ממעזריטש, חשו התרוממות רוח גדולה בשבת קודש אחר שהתכוננו לה כראוי.
האחים הקדושים חשדו בעצמם שהתרוממות זו אינה אמיתית ואינה נובעת באמת מקדושת השבת עצמה, אלא מההכנות המיוחדות שעשו לקראתה. לאחר מחשבה, החליטו האחים לבחון את עצמם: בהגיע יום שלישי ילבשו בגדי שבת, יטבלו במקווה ויעשו את כל ההכנות אותן הורגלו לעשות לשבת, כדי לבדוק האם גם אז יחושו את אותה התחושה. ואכן, כאשר עשו זאת, חשו את ההתרוממות שיש להם בשבת!
התעצבו הצדיקים אל לִבם, במחשבה שכל עבודתם והרגשתם את קדושת השבת היא רמיה – שהרי על ידי פעולות חיצוניות הם מסוגלים להגיע לאותה חוויה גם כשאין זו שבת. מאחר ולא מצאו עצה בנפשם, החליטו לנסוע לרבם המגיד. כששמע המגיד את סיפורם השיב להם כי אין הם צריכים להצטער מכך: מעלת השבת כה גדולה, עד שגם פעולות ההכנה לה (ואף הצד החיצוני שלהם, כלבישת בגדי שבת וכדומה) מסוגלות להמשיך אור של שבת אפילו בימות החול. 

חשדם של רבי שמעלקא ורבי פנחס, שאינם סומכים על רגשי הקודש שלהם, הוא על דרך עבודת הבינוני. הבינוני הינו אדם שהזדהותו הטבעית היא עם גופו ונפשו הבהמית, אך בעבודה מאומצת הוא מצליח לרסנם ולנהוג כצדיק אמיתי. לכן, תמיד חושש הבינוני (ואף הצדיק הרואה עצמו ככזה), כי כל רגשי הקודש שלו והזדהותו עם נפשו האלוקית הנם שקר, שדבר אינו עומד מאחוריו. בתשובת המגיד, המנחם את שני תלמידיו כי הארת השבת אפשרית גם בימי החול, טמון עומק המאיר את עבודת הבינונים כולה:

בחסידות מבואר כי עבודת הבינוני, המזדהה עם גופו ונפרדותו מה', היא כעבודת ימי החול, ואילו עבודת הצדיק המזדהה עם הקב"ה היא כעבודת השבת. אך על פי דברי המגיד אפשר להבחין בחלוקה עדינה יותר: עבודת ימי החול בלבד היא עבודת הרשע (העסוק בחטאים ובהיחלצות מהם), עבודת השבת בלבד היא עבודת הצדיק (שכולו קודש), ועבודת הבינוני ממוצעת, יש בה מן השבת שבחול ומן החול שבשבת.

השבת שבימות החול היא זמן התפילה, בה הבינוני מתעלה באופן זמני ממדרגתו והרע שבו 'רדום' לשעה קלה, והחול שבשבת הוא ליל שבת המכונה בארמית "מעלי שבתא" (שפשוטו הוא "כניסת השבת", אך יכול להתפרש גם: הכניסה והעליה אל תוך שבת קדש). בעבודת ליל שבת עדיין מורגש המאמץ להינתק מימות החול, בדומה להכנותיהם של האחים הקדושים בהן פקפקו בסיפור.

בתניא, ספרם של בינונים, מוסבר כי עבודת הבינוני היא שקרית יחסית לעבודת הצדיק, אך האמת היא "בריח התיכון, המבריח מן הקצה אל הקצה" – בעומקן של כל המדרגות, בנקודת המרכז שלהן, נעוצה האמת המתגלה בכל מקום לפי ערכו. אותו מקום בו מגיעה לשיא ומיצוי עבודת הבינוני, הוא נקודת הקשר בינה לבין עבודת הצדיק. בהקשר שלנו, המגיד מגלה כאן לתלמידיו כי יש אמת בהארת השבת שבחול, ומתוך הארה זו ניתן לעלות גם לחול שבשבת, שהוא חלק מהשבת עצמה. כשמגיעים לכך, עולים בדרך ממילא גם במדרגות הנעלות של הצדיק, המדרגות של "יומא דשבתא". רמז לכך: "אל תהיה רמאי" עולה בגימטריא שבת. דווקא מתוך מאמץ הבינוני להגיע לנקודת האמת של מדרגתו ללא התיימרות לעלות למדרגה שאיננה שלו, הוא זוכה לעלות מעבודת החול לעבודת השבת.

מעין האמור כאן על קדושת השבת, מפרש רבי צדוק הכהן את מאמר חז"ל על לימוד התורה: "לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה". והיינו כי דבר זה הוא "לעולם" פירוש בתמידות, מה שאין כן הלשמה אי אפשר כלל להיות בתמידות. דלשמה היינו דביקות, ושיעורו כעונת תלמידי חכמים מערב שבת לערב שבתשאין יכול לבוא לדביקות רק בשבת, או הטיילין (פירוש, המטיילים בפרד"ס הידוע) אחת ביום לכל היותר. אבל בתמידות הוא שלא לשמה. רק "שמתוך שלא לשמה בא לשמה", פי שמתוך הלא לשמה עצמו, מתוכו ופנימיותו, הוא בא להיות אותו לימוד עצמו לשמה. והיינו על ידי הפחד דמפכחא ליה, שעל זה אמרו (שבת לא, א) "אי יראת ה' אוצרו אין אי לא לא". וזה "אשרי אדם מפחד תמיד", פירוש על עסק התמידות דודאי לפרקים מגיע למדריגת הדביקות שאין צריך לפחוד כלל.

לימוד התורה שלא לשמה אליו מתייחס רבי צדוק, מקביל לעבודת הבינונים בה עסקנו. גם כאן, דווקא מתוך הפחד מפני זיוף ונגיעה עצמית, הופך ה"שלא לשמה" ל"לשמה" ועבודה של הכנה לשבת קודש. בעבודת הבינוני השומר שתי שבתות, שבת של בינונים ושבת של צדיקים, תלויה הגאולה השלמה. כמאמר הגמרא (שבת קיח, ב): "אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן, מיד נגאלים"!

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION