אברהם התחיל להאיר

חנוכה: הארת אברהם מראשית ועד אחרית התקון. נקודה מעובדת מיוסד על דרושי בת עין לחנוכה

 

 החג של אברהם אבינו

"והארץ היתה תהו ובהו וחשך... ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור". מחשך העולם האיר אורו של אברהם אבינו, "אברהם התחיל להאיר", החוזר ומאיר מתוך חשך ימי החרף בכל שנה בחנוכה (חג של חנוכה-התחלה). שייכות אברהם אבינו לחנוכה רמוזה במאמרו-נבואתו בעקדה "ואני והנער נלכה עד כה", עד הארת כה כסלו, והיא מתחילה מבריאת 'עולמו' של אברהם אבינו, שנולד בר"ח טבת, ב-כה כסלו (כפי שעולמו של אדה"ר, שנברא בר"ח, החל להברא ב-כה אלול, והרי אברהם אבינו בא לתקן את אדם הראשון). השייכות מתבטאת בנקודות עיקריות רבות בחג החנוכה:

תנועת "פרסומי ניסא" ברשות הרבים, עיקר חנוכה, שייכת במובהק לאברהם שפרסם את אלקותו יתברך לכל באי עולם.

"מסרת רבים ביד מעטים" נתקיים לראשונה באברהם אבינו במלחמת המלכים. לאחר נצחונו במלחמה זו זכה אברהם אבינו גם למלכות וגם לכהונה וממילא הוא השרש לחבור הכהונה והמלכות אצל מלכי בית חשמונאי (ואף שלדורות, לאחר שכתרי הכהונה והמלכות נתחלקו בתוך יחוס עם ישראל, יש בכך חסרון, הרי אברהם אבינו כלל את כל עם ישראל העתיד לצאת ממנו בגדר 'נקודה', בגימטריא מלך-כהן).

זמן ההדלקה, "משתשקע החמה", רומז להכרת אברהם אבינו את בוראו לאחר שראה את שקיעת החמה והבין שלא היא השולטת בעולם. וכן, זמן בין השמשות – "משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק" – הוא-הוא זמן ברית בין הבתרים (האירוע העיקרי בתורה שקורה בין השמשות), בה הובטחה לאברהם אבינו ארץ ישראל (והובטחה ההארה מתוך חשך הגלות העתידה): "ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברם והנה אימה חשכה גדֹלה נֹפלת עליו", "ויהי השמש באה ועלטה היה והנה תנור עשן ולפיד אש...".

מקום ההדלקה, "על פתח ביתו מבחוץ", שייך לאברהם אבינו היושב "פתח האהל" – "פתח עינים", "פתחו של אברהם אבינו, מקום שכל עינים צופות לראותו" – כדי להאיר אלקות בעולם ולהזמין את כל באי עולם להכנס אליו (ובסופו של דבר להצטרף לעם ישראל, כדלקמן). ההדלקה "למטה מעשרה טפחים" דורשת להתכופף-להשתחוות מתוך ענוה ושפלות ("עד שתכלה רגל [גאוה] מן השוק"), מדת אברהם אבינו שאמר על עצמו "ואנכי עפר ואפר" (מתוך הרגשה שנמצאים תמיד בתחלת הדרך, בזמן החנוך, בטרם ההגעה לשלמות של עשרה טפחים).

 המספר העל-טבעי של חנוכה – שמונה – רמוז בשם אברהם העולה ח פעמים א-ל, בסוד "חסד אל כל היום", הארת מדת "חסד לאברהם" בכל יום משמונת ימי החנוכה, ומדת החסד עצמה היא ח ועוד ח ברבוע (סד).

אורות דתהו בכלים דתיקון

בעומק, ענין חנוכה, בו מאירה הארת אברהם אבינו, הוא שלמות תקון עולם התהו. אברהם מסיים את "שני אלפים תהו" ומתחיל את "שני אלפים תורה". כל עבודת אברהם אבינו, "אב המון גוים", בגיור גרים (שהוא עומק מצות הכנסת אורחים, להכניס את האורחים-הגוים לגבול הקדושה), היא-היא תיקון הניצוצות שנפלו בעולם התהו וקיום היעוד של "לא תהו בראה לשבת יצרה" (כאשר בטרם נתגיירו הגרים הריהם 'מחוץ לישוב', שהרי הם אסורים בישיבת ארץ ישראל, ולאחר גיורם הם מוזמנים להכנס לארץ ישראל, "ארץ נושבת" – בנשמות דעולם התקון, שהוא עולם הישוב – מדרגת עולם היצירה, בסוד "לשבת יצרה").

תכלית תיקון עולם התהו היא הכנסת ה"אורות דתהו" ב"כלים דתיקון" – הכנסת ניצוצות "המון גוים" תחת כנפי השכינה, באהלו של אברהם אבינו. וכך, כל ענינו של חנוכה הוא הכנסת אורות אדירים דתהו בכלים דתיקון: מסירות הנפש של עם ישראל על התורה בכלל וגבורת החשמונאים להלחם בפרט הן בגדר אורות דתהו והביטוי שלהן לדורות בגדרי ההלכה של חג החנוכה הוא הכניסה לכלים דתיקון. בפנימיות מוסבר שכל התהליך של "מסרת גבורים ביד חלשים וכו'" הוא מסירת-כניסת האורות דתהו של הגבורים-הרבים-הטמאים-רשעים-זדים בכלים דתיקון של בני ישראל. אצל כל חשמונאי (אותיות משיח נאו) התבטא התהו בהיותו גבור (בסוד החום של נרות חנוכה) והתיקון בהיותו צדיק (בסוד האור של נרות חנוכה) – חשמונאי בגימטריא צדיק-גבור. כך גם המשכת אור התהו של שמונה ימים – מספר שלמעלה מהטבע – בכלים דתיקון של "נר מצוה" המתקיים לדורות. ראשית התיקון היא סוד המלך השמיני, המלך הדר, המתבטא בחנוכה בכך שכלל ישראל נוהגים כ"מהדרין מן המהדרין".

"נעוץ סופן בתחלתן" – משימת הגיור של דורנו

והנה, הגרים שגיירו אברהם ושרה בדורם לא נתקיימו לדורות ובגלוי לא נתקיים היעוד של "אב המון גוים". בדורות הבאים נצטמצמה עבודת הגיור – בתחלה עסק עם ישראל (החל מיעקב אבינו) בעיקר בבנין הפנימי-המשפחתי שלו ובחשכת הגלות מחמת פחד הגוים לא עסקו כמעט בכלל בהפצת אור התורה לעולם כולו. אור החנוכה נגנז בבחינת "ובשעת הסכנה [לפרסם אלקות ולגייר גרים] מניחה על שלחנו ודיו". אכן, בימינו אלה חלפה שעת הסכנה ושוב ניתן להאיר את האור החוצה כשגם אצל הגוים כולם ירדה קרנן של דתות השקר ויש נכונות לקבל את האור האמת (וגם אצל החסידים, שממשיכים להדליק את אור החנוכה בבית פנימה, חידש הרבי מליובאוויטש הדלקות פומביות ברחובה של עיר, במנורות חנוכה ענקיות לעיני העמים ואפילו בהשתתפות נכבדי הגוים באופן המדגיש בגלוי את גאון יעקב).

כך, "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן" (ולא באמצען) – דווקא בדור האחרון, דור הגאולה, יש לחזור לאורות דתהו של "האדם הגדול בענקים", לעבודת אברהם אבינו (שהחלה לחזור בעבודת מורנו הבעל שם טוב ש"התחיל להאיר" ולו נאמר מפי משיח שיבוא "לכשיפוצו מעינותיך חוצה"), לפרסם אלקות בעולם כולו ולהכניס אורחים-גרים לעם ישראל. היום הגיור, משימתו העיקרית של היהודי הראשון, צריכה לחזור ולהיות המשימה העיקרית של עם ישראל כולו, להגיע לקיום היעוד של "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – "'ה'' שהוא 'אלהינו' עתה, ולא אלהי העובדי כוכבים, הוא עתיד להיות 'ה' אחד', שנאמר 'כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'', ונאמר 'ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד'".

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION