מהו ניגון יהודי?

קשה להגדיר ניגון יהודי וקשה להגדיר מהו יהודי. אבל אפשר לזהות בניגון יהודי את השילוב של הבכיה והחדוה, געגוע ושמחה.

מה מאפיין ניגון יהודי? זו שאלה נושנה שדנים בה המוסיקאים כבר דורות רבים, ותשובה עדיין אין.
בתוך עולם הניגון היהודי יש "עשר לשונות של נגינה", המקבילות לעשר הספירות (על כך נדבר ב"ה בעתיד), וכל כך הרבה סגנונות, אבל האם יש משהו פנימי המשותף לכולם?
ומה מאפיין יהודי?

על יהודי כתוב בזהר הקדוש – ביטוי שהוא התמצית של ספר התניא (מובא בסוף פל"ד) – "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא", בכיה תקועה בלבי מצד זה, וחדוה תקועה בלבי מצד זה

זה המצב הקיומי של יהודי, שיש בלבו "נשיאת הפכים" – בוכה בצד אחד של הלב, ובו זמנית שמח מאד בצד השני של הלב.
כך כביכול גם אצל הקב"ה:

פסוק אחד אומר "עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ"  - אצל הקב"ה  יש כל הזמן שמחה, ופסוק שני מתאר בכי "בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה".

אומרים חז"ל:  אצל הקב"ה יש שני מקומות. יש את החדרים החיצוניים, "בתי בראי", המקום בו הוא מתגלה לכולם בפנים שוחקות. ויש את החדרים הפנימיים, "בתי גוואי", המקום הנקרא "מסתרים" שבו, חדר לפנים מחדר, הקב"ה יושב ובוכה. על מה? על הגלות "'מפני גֵוָה' מפני גאותן של ישראל שנטלה מהם ונתנה לאומות העולם".

גם הניגון היהודי מבטא את שתי תנועות הנפש העיקריות, הבכיה והחדוה!

 נתבונן בשני החדרים הללו.

החדר הפנימי "בתי גואי" נקרא בלשון הקבלה רדל"א - רישא דלא ידע ולא אתידע.

בנפש האדם, דרגה זו היא כח האמונה – "היחידה שבנפש".

יש שני כחות מקיפים, עליונים, לא-מודעים, של הנשמה – החיה והיחידה.

והנה חדוה בגימטריא חיה ואילו בכיה בגימטריא יחידה.

גילוי החיה הוא על ידי חדוה - "עבדו את הוי' בשמחה באו לפניו ברננה".
אך מדרגת היחידה המתגלה ע"י בכיה היא גבוהה עוד יותר – "יחידה ליחדך". בה הכוח למסירות נפש, ואמונה פשוטה בכל מצב.

שתי חצוצרות כסף - שני חצאי צורה

משה רבנו, הרועה הנאמן (רעיא מהימנא) - זה שיודע את הניגון העצמי של כל אחד, הצטוה  "עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף".

ספר החינוך מסביר למה דוקא חצוצרה: "כי הטבע מבלי מעיר יעמוד כישן, ואין דבר יעוררהו כמו קולות הנגון, ידוע הדבר, וכל שכן קול החצוצרות שהוא הקול הגדול שבכל כלי ניגון ".

אבל החסידות מעמיקה ברובד נוסף:

שתי חצוצרות– רמז  לשני חצאי צורות, וכסף – מלשון כיסופים.
החצוצרות של משה רבינו היו רק לשעה ונגנזו, אבל יש גם מצות עשה לדורות:
תקיעה של זעקה בעת צרה "עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם"  - "בכיה תקיעה בלבאי מסטרא דא", ותקיעה מתוך שמחה רבה על הקרבן "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם... " - "חדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא".
אדמו"ר הזקן מבאר שזהו כלל גדול בעבודת ה', שמחת הנפש מצד הנפש האלוקית הדבקה בה' בתורה ומצוות, יחד עם לב נשבר מצד הגוף והנפש הבהמית.

אתה חד או כד?

אנו מוצאים את הבכי והחדוה גם בקשר לסימני כשרות.
ביצה של עוף כשר 'חדה' בצד אחד ו'כדה', עגולה כמו כד, בצד השני.
רבי נתן מברסלב מקשר זאת עם אותו ציטוט מהזוהר
"בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא".

חד מלשון חדוה, וכד לשון צער ואבלות.

אם רק חד משני הצדדים – האדם מיואש והוא "טרף",

ואם רק כד – תמיד שמח - גם כן "טרף".

יהודי צריך להיות חד מצד אחד וכד מצד אחד.

סימן כשרות של יהודי כשהוא שמח - אף פעם לא שמח לגמרי – כי הגאולה עוד לא כאן.

וגם כאשר צר לו – הוא סובל יסורים וגלות, צריכה להיות לו תקוה טובה שתיכף ומיד, או-טו-טו, משיח בא. "אם יתמהמה חכה לו, כי בא יבא לא יאחר".

ניגון יהודי – פושט צורה ולובש צורה - מגעגועים לשמחה

אז מה מאפיין ניגון יהודי טוב?
זה שוב הפרדוקס היהודי.
הוא יכול להיות גם שמח וגם מלא געגועים,

ואפשר עם קצת שינוי קצב ועיבוד, להפוך אותו מזה לזה. ניגון שמח להפוך לשיר געגועים, וניגון געגועים להפוך לשיר מאוד שמח.
חשוב לציין - ניגון שמח לא חייב להיות מהיר! יש הרבה ניגונים שמחים בקצב איטי. יש בהם רחבות ואושר. 

 אבל ניגון געגועים – מצריך זמן להתבוננות.
 יש הנחיות רבות של האדמו"רים לשיר ניגון במתינות, עם התעוררות פנימית.
"אילו ידעו את דרכי החסידים היו יודעים שניגון אין לנגן במהירות.."

 למרות זאת יש תופעה מעניינת שהיתה אצל הרבי מליובאוויטש, הוא לקח ניגונים איטיים, ואפילו שירי געגועים, ושר אותם בקצב מהיר...

להלן עוד דוגמאות מעניינות מעולם הניגון על היפוך מניגון דבקות איטי לניגון מהיר:

-- ניגון מ"ב לחסידי הצמח צדק. כתוב בספר הניגונים כניגון ממש איטי (בשירה מפי ר' דוד הורביץ). כיום "גילו" אותו מחדש, ושרים אותו כניגון ריקוד.

--  ניגון עתיק ששרים בויזניץ על "י-ה ריבון" או כניגון הולכה לחופה, מושר בחסידות סלונים על "וכל קרני רשעים אגדע" בקצב מהיר(בביצוע של ר' חיים שאול אייזנשטט ז"ל.)

-- ניגון לשבת ויום טוב, ע"ג בספר הניגונים, הוא ניגון ששרים אותו לפעמים לאט, ולפעמים מהר. יש המלבישים עליו את המילים" אם אסק שמים שם אתה..."

 

עם קצת מעוף אפשר לשמוע דמיון לניגון הזה בניגון הבא (יוחנן גור אריה- קלרינטיעקב חיים פוטאש - אורגן). אולי הוא יונק מאותו מקור?

זה מניגוני מירון המוכרים המיוחס לר' נפתלי צבי נכד הבעל שם טוב. הביא אותו לרבי אהרון הגדול מקרלין, ששר ניגון זה על הפיוט "בר יוחאי" .

 געגועים או שמחה?

זהו האופי האמיתי של השירה היהודית -  היא כלולה משמחה וגעגועים גם יחד!

מי שמכיר ניגון חסידי אמתי, יודע שבכל נגון געגועים אין בכי של יאוש ח"ו – יש תמיד נקודה של שמחה ואמונה ותקוה.

הגעגועים אינם עצב – הם ערגה וכמיהה. כדברי הרבי מליובאוויטש  "כאשר ישנו צימאון לגילוי אלוקות – הרי צמאון זה גופא מרווה במקצת, כיון שהצמאון מרומם את האדם לאותה מדריגה שאליה הוא צמא..."
אצל החסיד, ניגון הגעגועים עצמו  הוא שמחה ותענוג.

וניגון שמחה? גם בו כלולה בתוך-תוכו נקודת בכי - כי אנחנו עדיין בגלות.

יש נקודת חדוה בתוך הבכי, ונקודת בכיה בתוך החדוה...
האר"י הקדוש מלמד שבתוך "בתי גואי" הבית, הפנימי בו ה' בוכה, מסתתר עוד משהו, שהוא קורא לו "חביון עוז העצמות", כמו בפסוק של השמחה "עוז וחדוה במקומו".

אם יש עוז - יש גם נקודה מאד פנימית של חדוה, שהיא חדוות הגאולה העתידה, בתוך הגלות העכשווית – גם של הפרט וגם של הכלל.

שנזכה לכך עוד היום!

 

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION