בגדי כבוד ותפארת

על לבושי הגוף ומלבושי הנפש לכבוד פרשת תצוה

"וְכֵן בְּמַלְבּוּשִׁים, הָיָה לָהֶם בְּשֻׁתָּפוּת, לוֹ וּלְאִשְׁתּוֹ, פֶּעלְץ (מְעִיל פַּרְוָה חָרְפִּי) אֶחָד. וְהָיָה אוֹמֵר: אִשְׁתִּי, תֵּן לִי הַפֶּעלְץ! כְּשֶׁהָיָה צָרִיךְ לִלְבֹּש פֶּעלְץ, כְּגוֹן לֵילֵךְ לַשּׁוּק, וְהָיְתָה נוֹתֶנֶת לוֹ. כְּשֶׁהָיָה צָרִיךְ לִלְבֹּש טוּלִיפּ (מְעִיל עֶלְיוֹן) לֵילֵךְ בֵּין אֲנָשִׁים, הָיָה אוֹמֵר: אִשְׁתִּי, תֵּן לִי הַטּוּלִיפּ! וְהָיְתָה נוֹתֶנֶת לוֹ הַפֶּעלְץ, וְהָיָה מִתְעַנֵּג מִמֶּנּוּ, וְהָיָה מְשַׁבֵּחַ: כַּמָּה יָפֶה הַטּוּלִיפּ הַזֶּה! כְּשֶׁהָיָה צָרִיךְ לְקַאפְטִין (קַפּוֹטָה), כְּגוֹן לֵילֵךְ לְבֵית-הַכְּנֶסֶת, הָיָה מְצַוֶּה וְאוֹמֵר: אִשְׁתִּי, תֵּן לִי הַקַּאפְטִין! וְהָיְתָה נוֹתֶנֶת לוֹ הַפֶּעלְץ, וְהָיָה מְשַׁבֵּחַ וְאוֹמֵר: כַּמָּה יָפֶה וְנָאֶה הַקַּאפְטִין הַזֶּה! וְכֵן כְּשֶׁהָיָה צָרִיךְ לִלְבּשׁ יוּפָּא (בגד מכובד), הָיְתָה נוֹתֶנֶת לוֹ גַּם-כֵּן הַפֶּעלְץ, וְהָיָה מְשַׁבֵּחַ וּמִתְעַנֵּג גַּם-כֵּן: כַּמָּה יָפָה וְנָאָה הַיּוּפָּא הַזֹּאת כַּנַּ”ל, וְכֵן בְּכַיּוֹצֵא בָּזֶה וְהָיָה רַק מָלֵא שִׂמְחָה וְחֶדְוָה תָּמִיד..." (מעשה מחכם ותם, רבי נחמן מברסלב)

יש מי שמשקיע זמן רב ומחשבה אין סופית בבחירת הבגדים, בהחלפתם, בהתאמתם זה לזה ולאירוע, ויש מי שבעיניו אין זה משנה כלל איזה בגד הוא לובש. לכאורה, אכן התרכזות במלבושים היא היבט של "חיצוניות" שעלולה במקרים רבים לבוא על חשבון הפנימיות, הצורה עלולה לתפוס את המקום של התוכן. אם נקצין את הגישה הזו, נוכל לומר, שלכתחילה היינו מעדיפים לוותר בכלל על ענין הבגדים והלבושים ולבוא תמיד ישר, כמו שאנחנו.

לבושים לגוף ולבושים לנפש

אם נעדן יותר את המבט, נבין שכשם שאנו מלבישים את הגוף בלבושים כדי להופיע בציבור, גם את הנפש אנו מלבישים. ללבושים האלה קוראים בימינו "תדמית". גם כאן, ישנם יועצי תדמית אשר משקיעים מחשבה ומאמצים מרובים בבניית התדמית כדי שתתאים למטרות אותן רוצים להשיג. עולמם של יועצים כאלו בולט ב"חיצוניות" שבו, במשקל הגדול יתר על המידה לצורה על פני התוכן.

אמנם, גם מי שלא עסוק עם יועצי תדמית, עלול למצוא את עצמו משקיע הרבה מהמשאבים שלו בתחזוק התדמית שלו. "כיצד אני נראה", "מה חושבים עלי", "מה יודעים עלי", הן שאלות שאדם עסוק בהן רבות, והן גוזלות הרבה מהכחות הנפשיים שאמורים להיות עסוקים בתוכן הפנימי: מה נכון, מה לעשות, כיצד להתקדם באמת. בדרך כלל, ישנו פער משמעותי בין התדמית (שאני מקווה שהצלחתי ליצור לעצמי) לבין מה שאני באמת, ואז – מושקעים מאמצים מרובים להסתיר את הפער הזה, ליצור התאמה מלאכותית בין המציאות לבין התדמית הרצויה לי.

אז מה נכון – לוותר לחלוטין על התדמית ולהיות רק עם פנימיות חשופה? אפשר לדמיין מציאות כזו? אנו יכולים לתאר לעצמנו חיים במציאות שבה אין מקום לדרך שבה אנו מציגים את עצמנו?

בפשטות – לא. כשם שאנו לא מנסים לחיות כיום בעולם ללא לבושים גשמיים, כך אנו מבינים שבשביל לקיים יחסים נורמליים בין הבריות צריך לתת מקום ותשומת לב לאיך אני נתפס בעיני הסובבים אותי.

אז איך לא נופלים למלכודות שהתדמית פורסת לרגלינו?

לבושי מחלצות

אחד הפסוקים העוסקים באופן ציורי בסוגית הלבושים מופיע בנבואת זכריה (ג, ד) בו מצווים המלאכים כלפי יהושע הכהן הגדול: "הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו... וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ מַחֲלָצוֹת". מהם אותם "מחלצות"?

רבי צדוק הכהן מלובלין מפרש, כי אלו הם בגדים שניתן בכל עת לחלוץ אותם. כלומר לבושים טובים הם כאלה שלא גורמים לי להשתכנע שהם חלק ממני, אלא קל לי לפשוט אותם וללבוש אחרים. או בהקשר לדברים דלעיל, שימוש נכון ובריא בתדמית הוא כזה שמאפשר לי להחליף תדמית בכל עת. להיות בעל "סט כובעים" אשר בכל הזדמנות אני לובש את המתאים מהם ולא מרגיש משועבד לזה שלבשתי רק כרגע. לדוגמה, גם אם בזמן העבודה אני מנהל, וצריך לשדר שררה וסמכות כלפי הכפופים לי, מה טוב אם כאשר אני נכנס לבית הכנסת, אני מרגיש נכנע ושפל בפני לומדי התורה, וכאשר אני נכנס הביתה אני שוב עם מעמד של אבא, אבל זה כבר כובע שונה מזה של המנהל...

אז, שנזכה לשפלות פנימית אמתית, שמזכירה לנו תמיד מי אנחנו באמת – בעמדנו לפני הקב"ה – ומאפשרת לנו להתלבש בלבושים שונים לצורך תפקידנו בעולם. 

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION