זהירות, יש עמלק בדרך!

בין זיהוי הבעיה לפתרון הנכסף יש עוד שלב – הדרך,  ושם בדרך אורב לו האויב התמידי שלנו, שתמיד יקפוץ על כל הזדמנות לקרר ולהרוס כל התעוררות לטובה. עמלק – "אשר קרך בדרך"

הם נשואים כבר עשר שנים, וכבר זמן רב שהוא כבר לא כל כך זוכר מהו רגש טבעי של אהבה אליה. השגרה מביאה אותם להרבה וויכוחים וחיכוכים, המאבק היום יומי בפרנסה ובגידול הילדים שוחק גם הוא, וזה נראה כאילו לא נשאר מקום להתלהבות שהיתה להם פעם, לחויה הטובה של רגש חם.

הוא אדם טוב, לא רוצה לפרק את הקשר, לא רוצה לפגוע, אז הלך לייעוץ ואמרו לו להרגיל את עצמו להתבונן על המעלות שלה, המידות הטובות שלה, יראת השמים שלה, הדברים הטובים שהיא עושה, הדאגה שלה לילדים. לשים לב לכל הדברים הקטנים והיפים שכל המשפחה מקבלת ממנה. הוא באמת מעריך את כל הדברים האלה, הוא יודע שנכון לאהוב מישהי שמחזיקה רשימה כל כך מכובדת, ולמען האמת, כאשר הוא חושב על כך מתעוררות אצלו מחשבות חיוביות. אבל זה לא זה! הוא מרגיש כאילו יש בתוכו מלחמה בין המודעות שהמחשבות הללו ממלאות אותה, לבין הנקודה הפנימית בלב שמרגישה חסרה, שאינה שותפה ליחס החיובי שהוא כל כך מתאמץ לבנות בתוכו כלפיה.

ואז, הוא חושב, אני לא מרמה את עצמי? אהבה לא אמורה להיות משהו אוטנטי? הגיוני שכל כך הרבה פעמים יהיה וויכוח כזה בין השכל והרצון הטוב שלי, לבין הלב שמתגעגע למשהו דומה למה שהיה פעם?

והשאלות האלו גורמות לו לחוש בתוכו מלחמה קשה יותר: מידי פעם הלב אומר שאולי אצל מישהי אחרת זה יהיה שונה, הוא כן ירגיש אהבה עזה, אוטנטית.

 זהירות!! עמלק!!

בתורת הנפש של החסידות[1] מוסבר שזהו פרוש הנאמר בפרשת זכור, כי עמלק פגע בישראל דווקא בהיותם "בדרך" – "אשר קרך בדרך...".

בנפש, "מצרים" היא נקודת המוצא הגולמית של ההתפתחות הנפשית, נקודה ראשונית, פרימיטיבית וילדותית, שלפעמים גם מתבטאת כתמימות.

היעד אליו רוצים להגיע "ארץ ישראל" – "ארץ טובה ורחבה... ארץ זבת חלב ודבש" – הוא מצב בו השאיפות הגדולות, הרצונות האמתיים והגילויים האלקיים חודרים אל תוככי הנפש ואל פנימיות הלב, והופכים את החוויה האנושים הקיומית כולה למזוהה עם הטוב, הנכון, הקדוש והאלקי.

אמנם, בין המצב הגולמי-הפרימיטיבי לבין המצב הנכסף והשלם, תמיד יש שלב של "דרך". זהו שלב בו מצד אחד השכל והתודעה מכווינים את הלב, ומערערים את ההנחה הראשונית הפרימיטיבית שלו, אבל מצד שני עדיין אינם מצליחים לגעת בו עד הסוף, להיתפס בעומק הלב, לעורר אותו להשתוקק ולרצות באופן זורם ואוטנטי את הטוב והנעלה. הדרך הזו עוברת ב"מדבר", זהו מצב של צמאון, של הרגשה קשה כי המציאות שאני מתעקש לחתור אליה (קרבת ה' / האשה שאתי), אינה זהה למה שהלב רוצה באופן טבעי. אולי גם אם אקפיד להיות נאמן למטרות הטובות לא יהיה בכך מענה לחסרון שהלב מרגיש. לחויה כלפיה הוא חש שהיא תכלית חייו.

הצמאון הזה מאפשר לעמלק (= ספק, כידוע) להגיע ולסכן את השלמות הנפשית. הספק מנקר ומטריד ומעורר את התמיהה, האם אין ההזדהות הפנימית, האוטנטיות, חשובה יותר מההכרעה השכלית הקרה מה טוב ומה לא? האם אין הרגשת חוסר השלמות הפנימית סימן לכך שההכרעה אל הטוב איננה נכונה?

להכות את עמלק

כלפי ספק כזה חשוב לספק שני כלים:

א.      חשוב להוריד את המסכה מעל עמלק, לזכור שהספק הזה שמתחפש לרצון לכנות ולשלמות, באמת סופו רק נזק פירור ופירוד. דומה הוא לתולעת שמחפשת כביכול את הלב הפנימי, אבל בעצם אוכלת, מפוררת ומרקיבה את הכל מבפנים.

ב.      צריך לזכור שתמיד ישנה דרך קשה לפני שמגיעים ליעד, וגם אם קשה וצחיח עכשיו אין זה אומר שכך יהיה תמיד. אנו מאמינים כי בסופו של דבר, עם ההתמדה בכיוון הנכון, תתעורר גם הנקודה הפנימית, נגיע אל "ארץ זבת חלב ודבש".

---

לקריאת המאמר המורחב: torathanefesh.org



[1] למשל, "מצות זכירת ומחית עמלק" בספר דרך מצוותיך

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION