תיקון מול שליחות

כיצד נדע מהי שליחותינו בחיים? כיצד נדע את המטרה עבורה ירדנו לעולם הזה? החסידות מגלה שישנו הבדל מהותי בין מה שמכונה ה"תקון" ובין ה"שליחות"

 

ברוך ה' בשנים האחרונות שומעים יותר ויותר את הביטוי "תקון", למשל במשפט "לא נורא אחי, הכל תיקונים". אנשים מתמודדים עם מה שלא הולך בחיים במדה של השלמה ובידיעה שבעצם גם זו לטובה. תגובה מתוקנת זו מעידה על כך שרבים מאיתנו חיים עם התודעה שהכשלונות בחיים גם הם משמשים לתיקון הנפש. בהקשר זה התיקון מגיע אחרי הכשלון.

 למלה "תקון" גם משמעות נוספת על פיה היא מסמלת את מה שהאדם צריך לשפר ולשנות במדותיו. בהקשר זה התקון מצביע על מה שדורש שינוי לכתחילה. למשל, אדם שמטבעו נוטה להתעצל יודע שעליו לתקן מידה זו, ואפילו מעיקרא. כמו כן, לעתים המלה תקון מתייחסת לחטאים הקרובים להיות או לגרום פגמים מהותיים בנפש. כך למשל "התקון הכללי" של ר' נחמן מברסלב נקרא כך משום שהוא בא להציל את האדם מהחטאים הקשורים עם אישות.

 אני והעולם

אמנם, גם לו יצויר שהיינו מסוגלים כל אחד ואחת לתקן ולהיחלץ מתוך הסבך הנפשי בו הוא או היא שרויים, אי אפשר היה לומר שמיצינו את שליחותינו בחיים. זאת משום שהיכולת לחתור לקיים את שליחותינו אינה תלויה כלל וכלל בכך שקודם נסיים את תקון נפשינו. ההפך הוא הנכון. תקון הנפש הוא שתלוי בכך שנתמסר באמת ובתמים לשליחותנו. הבעל שם טוב התבטא פעם שנשמתו של אדם יכולה לרדת לעולם לשבעים או שמונים שנה כדי לגמול פעם אחת טובה לזולת. השאלה המתבקשת כששומעים זאת היא: ומה עם שאר הזמן? האם בכך מסתכם כל פועלינו בעולם הזה? ומה עם תקון הנפש? את ההסבר לדברים אלה של הבעל שם טוב נמצא כשנבחין בין שתי מטרות שונות עבורן ירדה נשמתנו לעולם.

 יסוד שיטתו של אדמו"ר הזקן היא שלכל איש ישראל, בין צדיק בין רשע, יש שתי נפשות: נפש בהמית ונפש אלוקית. בעוד הנפש הבהמית מלאה מדות רעות (כגון עצלות, גאוה, וכו') הנפש האלוקית לעולם מושלמת. נפשינו האלוקית תמיד מודעת לבורא עולם ששלח אותה כבאת כוחו לשתי מטרות. המטרה הראשונה הנה שתעמול לתקן את נפשינו הבהמית. מטרה זו, גם אם יש לה השלכות על אנשים אחרים, במהותה היא מטרה פרטית של כל אחד ואחת מאיתנו וחובה שלנו כלפי עצמנו. המטרה השניה של הנפש האלוקית היא שתדריך אותנו במילוי שליחות הנוגעת לעם ישראל כולו.

 סור מרע על ידי עשה טוב

יהודי יכול לתהות במה להתמקד ראשון: בתקון – היינו, תקון מדותיו הרעות, או בשליחות. מצד אחד אם נתמקד בשליחותנו הצריכה לעם ישראל כולו, מתי יהיה לנו זמן לתקן את נפשנו הפרטית? מצד שני אם נתמקד בתיקון נפשנו הפרטית, אולי באמת אין לדבר סוף ולעולם לא נרגיש שאנו מספיק מתוקנים כדי להתחיל בשליחות חיינו? הרבי מליובאוויטש הדריך אותנו ששיטתו של הבעל שם טוב – עשה טוב [וממילא יהיה] סור מרע – מלמדת שכאשר אדם עוסק בשליחות הכללית של חייו הרי הוא בקו של "עשה טוב" ועל כן בדרך ממילא, יזכה גם לתקן את נפשו הפרטית. את עיקר תשומת הלב עלינו להפנות לשליחות נפשנו האלוקית וכל מה שדרוש תיקון בנפשנו הבהמית יזכה אף הוא להזדמנות להיתקן. אין זה אומר שאדם יכול להתנהג כ"נבל ברשות התורה" ולפגוע בסובבים אותו או אפילו בעצמו תחת האמתלא שהרי הוא עסוק בשליחותו – דברים שברומו של עולם – ועל כן הוא פטור מטיפול "בזוטות" הקשורות עם תקון נפשו. "אדם מועד לעולם" וכל אחד הוא האחראי הבלעדי ליוצא תחת ידו. אבל כאשר את או אתה תוהים במה עליכם להתמקד: האם לעסוק בנפשי כל היום, בבעיותיי ההתנהגותיות והרגשיות? אולי ארוץ מצדיק לצדיק ומציון לציון תוך ניסיון למצוא מזור לפגמי נפשי. או שמא אפנה את ליבי ואת מחשבתי לעסוק במציאת שליחותי בעולם ובמטרה הכללית לשמה ירדה נשמתי לעולם הזה? על כל אחד לידע נאמנה שכאשר יחדל להתעסק בחסרונות נפשו ואישיותו ויפנה את כל תשומת ליבו לשליחותו גם זה וגם זה יעלו בידו.

 נסיים באותיות קצרות: גם כשאנו מחפשים את שליחותנו, התיקון והשליחות נוטים להתבלבל ביניהם ואנו מדמיינים שלוּ רק היינו בעלי יכולת זו או אחרת היינו יכולים לקיים שליחות גדולה וחשובה. אך האמת היא שכיוון שאין השליחות תלויה בתקון (קנין של יכולות נוספות) הרי שכבר כעת יש בנו (בנפשנו האלוקית) את כל הדרוש כדי להתחיל מיד בשליחות. שליחות נאו (Now)!

 


TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION