הזמנה למטפל

פגישה ראשונה בין מטפל למטופל. מבוכה. תקוה. פוטנציאל. מה בסיס היחסים ההדדיים הדרוש, כיצד יש לטפח אותו ומה התנאים להצלחת התהליך?

כדי לבנות תהליך טיפולי טוב נדרשת מהמטפל הכשרה מתאימה, התייחסות רצינית ומקיפה למטופל ועבודה מסודרת ונכונה במשך הזמן הנדרש לתהליך. אך מעבר לכל אלה, לפניהם ואחריהם, נדרשת מערכת יחסים נכונה בין המטפל והמטופל – מערכת היחסים הזו, שיש בה הדדיות, היא הבסיס לשיתוף הפעולה הנדרש להצלחה ובלעדיו כל הידע וההכשרה של המטפל לא יביאו תועלת.

כדי שהמטפל יוכל 'לסחוף' ולהביא תועלת מירבית נדרשים שלשה מרכיבים ביחס אליו:

הערכה (ואפילו הערצה): היכולת להעזר תלויה בהערכת המטפל כבעל ידע, הבנה, נסיון וכלים טובים. ככל שמדובר בעבודת נפש פנימית יותר, בדרך התורה, הציפיה היא לא רק למקצועיות מעוררת הערכה, אלא לכך שהמשפיע יהיה אדם 'גדול' – אדם טוב, שעוזר מתוך מניעים של אהבה ונתינה, ומצטיין בעצמו בשאר רוח, בעבודה אישית וברמה מוסרית גבוהה.

אמון: לא די בכך שאדם מעורר הערצה מצד עצמו. עלי להאמין שהוא באמת רוצה בטובתי, שהוא מבין אותי – את חלומותי ואת קשיי – ושהוא מסוגל לתת את המענה הנכון עבורי, במקומי שלי.

משמעת: ההערכה והאמון מניעים את המטופל לשתף פעולה ולמלא היטב את ההדרכות שהוא מקבל, גם אם אינן מובנות לחלוטין מנקודת מבטו וגם אם הן מעוררות בו התנגדות פנימית (שהרי אם הן היו מובנות לו מאליהן וקלות לביצוע הוא לא היה נדרש לעזרה חיצונית).

בהשקפה ראשונה נדמה כי כדי לזכות ליחס כזה על המטפל 'להוכיח את עצמו' למטופלו זמן רב. יתר על כן, המחשבה שהמטפל עסוק באופן מודע בטיפוח יחס זה אצל המטופל מעוררת תחושה לא-נעימה של שיווק עצמי ושליטה בזולת, עד כדי חשש מהתדרדרות לשכרון כח או ניצול לרעה של ההערכה, האמון והמשמעת.

אך העמקה נוספת מגלה שהיחס האמור קיים מראש, ברמה כזו או אחרת, בבסיס הפניה לקבלת טיפול: בפניה למטפל גלומה הערכה אליו, אמון ביכולתו לעזור ונכונות לשתף פעולה עם הדרכתו. לפעמים היחס ראשוני מאד (כמעט רק בגדר תקווה כמוסה שיש כאן פוטנציאל ליחס כזה), לפעמים הוא מכוסה בקליפות או מצולק מאכזבות קודמות, ועדיין הוא קיים באופן בסיסי – אפשר 'לבנות עליו', להגיב אליו, לטפח אותו ולהשתמש בו נכון לתועלת הטיפול.

ההערכה, האמון והמשמעת של המטופל 'מזמינים' את המטפל להתייחסות נכונה מצדו:

הערכת-הערצת המטופל, שמעמידה את המטפל 'על הגובה' ביחס אליו, נותנת לו רשות ל'הסתכלות חזקה' האומדת נכונה את אופיו ואת מצבו של המטופל, כמתחייב לצורך הטיפול (ללא 'רשות' חש המטפל שלא ניתן באמת להבין את נפש הזולת, "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו").

בלי אהבה לא ניתן לסייע לזולת באמת, אך מה גורם למטפל לאהוב מטופל שאינו מכיר? עצם האמון שהוא נותן בו (ואמון סדוק ומצולק מאכזבות מעורר גם רחמים, המפיקים אהבה עמוקה יותר).

המשמעת מעוררת את המטפל להתבוננות מתונה הבוחנת מזמן לזמן האם הדרכותיו עדיין מתאימות למצב בהווה או שבחסדי ה' חל שינוי במצב ויש לשנות הדרכה. כשהמטופל עסוק ב'לברוח' המטפל 'נאבק' על שמירת המשמעת, אך הנכונות לציות גורמת למטפל לעסוק בדחיפה קדימה של המטופל – הוא מציב לנגד עיניו יעד של שחרור המטופל מכל תלות ובוחן כל פעם מחדש איזה צעד נוסף לקראת עצמאות נפשית ניתן ליישם (ובכך טמון גם המענה לסכנת ההתדרדרות והניצול במערכת היחסים – דבר שזוקק הסבר בטור נוסף).

מבוסס על התנאי הרביעי ב"כללי החינוך וההדרכה" של אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש

פורסם לראשונה בעלון שבת בשבתו

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION