בהיותו במערה – תפלה

ברגע שהעימות בין שאול לדוד מגיע לשיא המתח, רגע הכרעה לחיים ולמות, משכיל דוד להבין שהעצה היחידה היא תפלה. בתפלתו הוא עולה לשרש מלכותו, מגלה קבל עם ועולם כי הוא ראוי לכתר מלכות, מגיע להשלמה ויחוד משיחי עם בית שאול וזוכה במלוכה נצחית ולמשיח שיוצא מזרעו.

 

באחד ממרדפי שאול אחרי דוד הוא נכנס, בלא יודעין, להסך את רגליו במערה שבירכתיה מסתתרים דוד ואנשיו. מחד, שאול עומד בראש כח מובחר של 3000 איש, עדיף באיכות ובכמות על אנשי דוד – אם הם יגלו את המסתתרים במערה אחת דינם. מאידך, שאול בצניעותו נכנס לבדו למערה, נטול-מגן ולא מוכן, וכעת יחסי הכחות הפוכים – אנשי דוד מרגישים שה' הסגיר את שאול ביד דוד ולוחצים עליו להרוג אותו. זהו שיא-המתח – נקודת שווי-משקל בה עימות לחיים ולמות יכול להיות מוכרע בקלות לכל צד. כיצד נוהג דוד?

באותם רגעי-הכרעה חִבר דוד מזמור תהלים בו הוא זועק ומתחנן לה', מציין את מצבו המסוכן וגם רומז להתלבטות שלפניו, וחותם בבקשת "הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך בי יכתִרו צדיקים כי תגמֹל עלי". זהו מזמור עמוק, שעד היום כל יהודי אומר בעת צרה – "משכיל לדוד בהיותו במערה תפלה". מה היא ה'השכלה' הגדולה כאן? המדרש מסמיך זאת לפסוק "מגדל עז שם הוי' בו ירוץ צדיק ונשגב" ומסביר כי השכלת דוד הצדיק היא הידיעה שבצרה אליה נקלע לא יעמדו לו שכלו, גבורתו או שאר האמצעים – בהם 'מסיתים' אותו אנשיו להשתמש – ועליו לבטוח בה' ובתפלתו אליו בלבד. ה"משכיל לדוד" הוא ההכרה ש"בהיותו במערה" יש לו עצה אחת בלבד – "תפלה".

בלשון החסידות והקבלה מוסבר שה"צדיק"-היסוד רץ ("ירוץ") להשפיע כלפי מטה, למלכות, הנקראת "מגדל עז שם הוי'", מתוך הכרה שדווקא מתוך כך הוא יתרומם – "ונשגב". כאן המלכות היא התפלה, מדתו העצמית של דוד המלך, שאמר "ואני תפלה". כחו לצאת מה"מסגר" הוא דווקא על ידי כניסה-העמקה במערה-הצרה בה הוא נמצא, הגורמת לו ל'רוץ' אל הבטחון בה' לבדו, להתפלל מעומק לבו וכך להנשא לשרש האמתי של מלכותו.

בסופו של דבר, מקבל דוד הכרעה קשה: הוא מזהיר את אנשיו בתוקף לבל יפגעו ב"משיח הוי'" וכמובן נמנע מלפגוע בשאול בעצמו (ואף מתחרט על שכרת את כנף-מעילו). בהמשך הוא יוצא ופונה אל שאול בנימת פיוס, ובסופו של דבר הופך את העימות הקיומי למפגש 'עצמי' בו שאול בוכה, מכיר במלכות דוד, חתנו, ומתייחס אליו כבנו. עימות מלכי ישראל הראשונים הופך, לרגע אחד, ליחוד משיחי ביניהם – יחוד של "אורות דתהו [מלכות שאול] בכלים דתיקון [מלכות דוד]". האיפוק של דוד מלפגוע ב"משיח הוי'" והבחירה שלו להתעצם בתפלה ברגע המשבר הם שהופכים אותו מושא הערצה וחיקוי של הצדיקים וככזה ראוי לכתר מלכות – "בי יכתִרו צדיקים".

הכרעת דוד במערה היא ההשכלה מרוממת והופכת אותו ראוי למלכות נצחית, עד לביאת משיח צדקנו מזרעו. והרמז: "משכיל לדוד בהיותו במערה" שוה לפסוק ההשכלה-ההצלחה והעליה של המשיח – "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"!

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION