השרף ממוגלניצא| חוצפה שכזו

רבי חיים מאיר יחיאל שפירא נולד בשנת תקנ"ט לפערל בתו של רבי ישראל מקוז'ניץ, ולרבי אבי עזרי זעליג שפירא מגרניץ, צאצא למגלה עמוקות. היה תלמידם של סבו, של החוזה מלובלין, של הרב מאפטא, של היהודי הקדוש מפשיסחא ושל בנו רבי ירחמיאל רבינוביץ מפשיסחא, ונישא לבתו של רבי אלעזר מליז'נסק (בנו של רבי אלימלך). השרף שימש גם כנשיא כולל רבי מאיר בעל הנס ליהודי פולין בארץ ישראל. החל לנהוג נשיאות בשנת תקפ"ח, אך עדיין היה נוסע לצדיקי דורו כרבי יששכר בער מראדושיץ, רבי ישראל מרוז'ין והשר שלום מבעלז. רבים מחסידי רבי יששכר בער מראדושיץ הסתופפו בצלו לאחר פטירת רבם, ואז גם החל להתפרסם כפועל ישועות. נפטר בוורשה בט"ו אייר תר"ט ושם נטמן.

לרבנית פערל, אמו של רבי חיים מאיר יחיאל, נולדו ילדים רבים שמתו בינקותם ר"ל. אביה לקח אותה עמו לצדיקי הדור שיתפללו עבורה, ובאחת הנסיעות, הפצירה פערל ברבי ר' אלימלך עד שהבטיח לה בן. ואכן נפקדה בבן שלא נפטר סמוך ללידתו. הבן, שנקרא משה, שמע פעם את סבו המגיד מקוז'ניץ מזכיר בסעודה שלישית של פרשת חקת את ענין מי מריבה. להפתעת הקהל ולהנאת סבו, קם הילד בן השבע ודרש באריכות מדוע צדק משה רבינו בהכאת הסלע. באותו שבוע, ביום שלישי, הילד משה'לה האריך מאד בתפלת עמידה, וכששאל אותו סבו מדוע האריך כל כך היום בתפלה השיב שגילו לו מהשמים שהוא עתיד להסתלק בקרוב והוסיף שאין טעם להתאמץ בתפלה עליו משום שכבר נגזרה גזרה. באותו יום נפל הילד למשכב וביום חמישי שאחריו נפטר. הסבא הסביר שהיתה בו נשמת משה רבינו ותכלית ביאתו לעולם היתה רק לתרץ את מעשה משה בחטא מי מריבה.
הרבנית פערל בכתה מאד עם הסתלקות בנה, תוך שהיא מבקשת מאביה שיבטיח לה בן אחר תחת בנה שנפטר. המגיד השיב כי בשל מחשבותיה הגבוהות (בפרט בעת היחוד עם בעלה), היא ממשיכה לעולם נשמות קדושות מאד, שאינן יכולות להתקיים בו. כדי ללדת נשמה שתוכל להתקיים בעולם עליה 'לגשם את עצמה', וללבוש בגד לפי ה'מודה' המקובלת. אז, אמר אביה, יאמרו עליך שאת מחוצפת ותוכלי להמשיך לעולם נשמה נמוכה יותר. הרבנית הלכה לתופרת שהכינה לה בגד כמיטב האפנה העדכנית – בגד עם שנים עשר כפתורי כסף, כפי שספר בנה לימים – והיא הסתובבה איתו ברחוב הלוך-ושוב. אז זכתה הרבנית פערל בהריון ממנו נולד בנה שהאריך ימים, השרף ממוגילניצא. רבי חיים-מאיר-יחיאל העריץ את אמו, והעיד בשם צדיקים על היותה נשמת צדיק גדול. בלוייתה סיפר על דברי התורה שדברו סמוך להסתלקותה, הפציר בה שתתפלל עליו ועל צאצאיו וגם על רבותיו (הרבי מרוז'ין והרבי מבעלז) ובכה – "אמא אמא, את חסרה רק לי" (ואכן, כעבור כחצי שנה הסתלק גם הוא). הוא טען שתהיה לה בושה בעולם העליון, כשתגלה שאינו צדיק כפי שחשבה בעולם הזה, אך לאחר כמה ימים אמר שראה אותה והיא עדיין חושבת אותו לצדיק – "מפני שהיא צדקת גדולה לא רוצים לצער אותה בשמים, ולכן מטעים אותה לחשוב שאני צדיק...". כאשר סיפר את סיפור הבגד שהביא ללידתו אמר "אכן כך המשיכה אמי נשמה חצופה – וכי אין אני מחוצף כשאני מתפלל ותובע עבור יהודים שאינם ראויים?! זו באמת חוצפה!"...

***

בליל שבת שביעי של פסח, נפטרה רעייתו של השרף ממוגלניצא באופן פתאומי. בספר "תולדות הנפלאות" מספר תלמידו על תגובתו המפליאה של השרף לבשורה: מיד שלח לכל בניו שישמרו

עצמם מלבכות על אמם בשבת וי״ט... ואחר ספירת העומר צוה למשרתו להביא לו את בגדי החול, ומיד פשט הבגדי שבת ולבש הבגדי חול. ומיד באותו רגע ממש כאשר לבש הבגדי חול, פתאום היה יוצא מפיו קול בכיה כקול רם וברעש גדול מאד ובניו וכל העם בוכים מאד לקול בכייתו, ומיד היה הולך משם לביתה ועמד בפתח הבית אשר היתה שוכבת שמה, וחובק את ידיו ובכה מאד ודיבר הרבה ובכה, ועמד כך איזה שעה ובכה. ואחר כך נכנס ועמד סמוך למטתה ודיבר גם שמה ובכה הרבה, ואח״כ נכנס לחדרו וישב והתחיל לדבר ממנה. ושמעתי מפיו הקדוש אז שאמר כי "זקני הקדוש אמר לי שיש לה רוח הקודש".
 בעת הקבורה הייתי עומד ממש סמוך למרן ז״ל שהיה עומד בצד הקבר, ואמר בלשון אידיש בזה הלשון: "איך זאג דיר אפ פון די חברותא, נאר דיא גופים, אבער די נשמות זאהלין ווייטער זיין צו זאמין, דיא קדושה זאל ווייטער זיין צו זאמין דיא יחודים וואס א יוד מאכט פריער, קאן מען ווייטער מאכין צוזאמין" [אני מפסיק אִתך את החברותא רק בגוף, אבל הנשמות תשארנה ביחד, הקדושה תמשיך יחד. את היחודים שיהודי עושה לפני כן (מצות עונה), נוכל להמשיך לעשות יחד]. כל זה ראיתי ושמעתי אני בעצמי. מכל זה נראה גודל צדקתו וקדושתו עד להפליא, ואשר כל עניניו היו הכל ביחודים קדושים, וככר נודע ומפורסם שאמר כי כל זווגיו לא היה עד שהיה רואה לנגד עיניו אותיות שם הוי״ה ברור וצלול.

השרף ממוגלניצא נודע בהתלהבות ובדבקות שלו, וביחודיו הנשגבים בכל עת. אך הסיפורים על הנשים הצדקניות המשמעותיות בחייו הן תופעה יחודית, ממנה נוכל להבין מעט על שרש נשמתו של הצדיק.

אם נתבונן באמו, הרבנית פערל, נגלה דמיון מפתיע בינה לבין שרה אמנו – כמוה לא זכתה לבנים בני קיימא, כמוה הייתה צדקת וכמוה היתה בעלת נשמה זכרית (על שרה נאמר כי "אין לה ולד", ורבותינו דרשו כי אפילו בית ולד לא היה לה – עד שנברא בדרך נס. על יצחק נאמר שהיה נשמה נקבית בגוף זכר, על פי הכלל הידוע, "איש מזריע תחילה יולדת נקבה, אישה מזרעת תחילה יולדת זכר"). כמובן, אם הרבנית פערל היא שרה, הרי שבנה השרף הוא יצחק. סבו, המגיד מקוז'ניץ, רצה אף לקרוא לו ירמיהו – הנביא מבין שלשת הנביאים [ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל] שכנגד יצחק אבינו. גם אהבתו הגדולה לאשתו, וקדושת היחוד המלווה ביחודים עליונים, מצביעים על הקשר ליצחק אבינו, שהינו היחיד מבין האבות שלא נשא אשה אחרת על אשתו, אף אחרי מותה. כך גם השרף מדגיש שהפרידה מאשתו שנפטרה היא רק בחיצוניות, אך בפנימיות הקשר שלהם ועבודת היחודים שחלקו ממשיכים ביתר שאת.

 

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION