רבי זושא מאניפולי | לא התכוונתי...

 

אתה ואני- כמו נשמה וגוף, אמר המגיד לרבי זושא. איך עובד צדיק של גוף? ומה הקשר לחנוכה? על תיקון התוהו, מסירות פשוטה והאדם הגדול בענקים.

 

פעם, לפני חנוכה, שאל את רבי זושא אחד מחבריו מצדיקי הדור אם הספיק ללמוד בכתבי האריז"ל את כל הכוונות של נר חנוכה.
ענה לו רבי זושא: אין דרכו של זושא בכך. זושא מדליק את הנרות, וברגע שזושא מקיים את המצווה כל הסודות מתגלים. זושא לא צריך ללמוד את הכוונות מראש, ואדרבא, אם היה לומד לפני כן, היה ממעט ומצמצם את גילוי האור.

מי גדול ממי? התלמוד או המעשה? כבר התנאים נחלקו על כך, ולבסוף הכריעו: תלמוד גדול, שמביא לידי מעשה. אך בחסידות נכתב, כי בימות המשיח יפסק דווקא כי המעשה גדול. גדלות המעשה תהיה בכך, שבדומה לנר החנוכה של רבי זושא יתגלו דרכו כל הסודות והתורות. או אז יתגלה כי המעשה איננו רק תכליתו של התלמוד, אלא אף מביא אליו ותורם לו את האור המיוחד שלו: "מעשה גדול, שמביא לידי תלמוד".

מדברי רבי זושא נראה, שדרכו הייחודית התבטאה בכל מצווה שקיים. עם זאת, בהשגחה פרטית התרחש הסיפור דווקא בחנוכה, ולא לחינם. כמו הפעולה ה'אימפולסיבית' והפתאומית של המכבים, שפרצו לפתע במרד נועז, גם נר החנוכה עניינו ספונטניות ופתיחות להשראה האלוקית של הרגע. בלשון החסידות, זהו חג של תיקון התוהו.

תוהו ותיקון, אמנם, ידועים בקבלה ובחסידות כשני עולמות שונים בתכלית: התוהו עוצמתי, סוער ובלתי יציב, והתיקון צנוע, מיושב והרמוני. אך הרבי מליובאוויטש, שהרבה לחזור על הפתגם "המעשה הוא העיקר", התווה את הנוסחה להבאת המשיח כ"אורות דתוהו בכלים דתיקון". החשמונאי (בגימטריא צדיק גיבור), המתריס 'בלי מחשבה' נגד המעצמה הגדולה בעולם, משתמש ב"אורות מרובים דתוהו" כאילו הוא גיבור יווני ללא מעצורים. אך המטרה שלו שונה בתכלית – מסירות נפש על תיקון. תיקון עולם במלכות ש-די. גם הנס שהופיע לאחר מכן בבית המקדש, כאשר נרות פשוטים דלקו באור על טבעי, מרמז לשניות הפלאית של התוהו והתיקון. המספר שבע מסמל, כידוע, את הטבעי והמסודר, ובחנוכה נפרץ הסדר על ידי שמונת ימי השמן הניסי. החשמונאי אומר משיח נאו!

כיצד מתבטאת כאן גדולת המעשה? התוהו שייך תמיד דווקא למה שנראה כגס ואטום, מציאות שעומדת על שלה בלא להותיר מקום לתקשורת (וכידוע, אחת הסיבות לשבירת עולם התוהו הייתה חוסר ב'התכללות' בין הספירות השונות: החסד לא הכיל בתוכו את הגבורה, והגבורה לא הותירה מקום לחסד). זהו מצב מסוכן, אך קיימים בו עוצמה ומוחלטות שאינם נמצאים במצב של פשרה והתנהלות מסודרת. משום כך דווקא לבוש המעשה, בשונה מן הלבושים הנעלים של המחשבה והדיבור, מצליח לבטא יותר מכל את עוצמת רצונו של ה' בעולם. המחשבה משוטטת לכאן ולכאן, והדיבור נתון לפרשנות והקשרים השונים זה מזה בתכלית. אולם המעשה הוא עובדה מוצקה ומוגמרת, "כך ולא אחרת". במכתב ידוע ששלח המגיד ממעזריטש לבנו, משבח המגיד את תלמידיו איש כפי מעלתו. את רבי זושא הוא משבח ש"עלה למעלה מזה הדרך" בה צועד רבי שניאור זלמן מליאדי בחכמתו. דרכו של רבי זושא היא הכתר העליון, התענוג והרצון המתגלים דווקא במעשה הפשוט. כדי לגלות אור גבוה כזה, נדרשת פעולה הנובעת ישירות מן הכתר, בלא לעבור דרך מסנני השכל והמחשבה. כך מתאפשרת פעולה שכולה תוהו קדוש, כדמותו של רבי זושא עצמו.

מסופר כי פעם חפץ רבי זושא לבטל גזירה קשה מעל ישראל, והזמין אליו את שבעת הרועים כדי שיעזרו לו. התייצבו הצדיקים מן העולם העליון, ורבי זושא, כדרך אב בית דין, פותח בדרישה לבטל את הגזרה. ענו לו הצדיקים: ירדנו אליך לעולם התחתון, לא בזכות ייחודים וכוונות שעשית. דווקא בזכות העבודות הפשוטות, שאתה עובד בהן את ה' במסירות נפש ועבודה קשה, מתפאר בך הקב"ה ואומר: ראו בריה שבראתי. לבטל את הגזירה תוכל גם אתה לבדך, אנחנו ירדנו לראות בריה שה' מתפאר בה.

רבי זושא הוא אישיות של תוהו. עבודתו פשוטה, חסרת סיבוכים וכוונות ומלאת להט. אך כמובן, בלא ה"כלים דתיקון" הנחוצים לכך, תתפזר אנרגית התוהו בחלל העולם ללא כיוון ומטרה. אדם הנותן, למשל, דרור שכזה לרגשותיו, מגלה עד מהרה כי נעשה משועבד לכל דחף רגעי המתעורר בו. גם כאן מדריך אותנו נר החנוכה, כיצד יש להצית אש בנשמה. את הנר מדליקים "עד שתכלה רגל מן השוק": על תוהו קדוש להיות מלא בהכנעה מתוקנת בפני הקב"ה, המכלה מהשתוקקות התוהו את רגל הגאווה ורותמת אותו לשינוי אמתי ועמוק באדם ובעולם.

המתחיל, הראשון לעבודת התוהו המתוקן, היה אברהם אבינו, האדם הגדול בענקים. האדם שעמד לבדו מול עולם שלם, ידע לומר מול אלוקיו "ואנֹכי עפר ואפר", ולאחר מכן לסובב שוב את ההגה ולהתווכח עמו בתקיפות על גורל אנשי סדום. והנה, בספר קרניים (ספר קבלה עתיק שגילה רבי שמשון מאוסטרופולי), מובא קשר מובהק בין אברהם אבינו לחג החנוכה: יום הולדתו ופטירתו של אברהם, היה ראש חודש טבת, נר שישי של חנוכה. בספר קרניים אף נכתב, כי להולדת אברהם אבינו קדמו חמישה ימים של הכנה, כשם שלבריאת אדם הראשון קדמו חמישה ימים של בריאת העולם. אם כך, היום הראשון מימי הבריאה בעולמו של אברהם אבינו, הוא כ"ה בכסלו, נר ראשון של חנוכה!

כמו אברהם אבינו, לכל יהודי נברא עולם משלו – לתקן ולהפיץ בו את אור האלוקות. את האור הזה יש להאיר בלא פחד ובהתמסרות גמורה, כנוסחתו המשיחית של הרבי מליובאוויטש, ודרך העבודה של הצדיק רבי זושא.

 

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION