רבי אלימלך | חוצפה דקדושה

רבי אלימלך מליז'ענסק, בעל 'נועם אלימלך' ואחי רבי זושא מאניפולי, נולד בשנת התע"ז בערך לאביו אליעזר ליפא ואימו מירל. היה מגדולי תלמידי המגיד ממעזריטש, אליו התקרב בעקבות אחיו. ספרו כונה "ספרן של צדיקים" והוא עצמו כונה "בעש"ט קטן". במובנים רבים עיצב את דרך החסידות בפולין כולה, בהתוותו את דמות הצדיק ואת אופן ההתקשרות אליו, ותלמידיו היו לגדולי החסידות בדור הבא. נפטר בכ"א אדר ה'תקמ"ז בעירו ליז'נסק ואחריו שימש ברבנות (אם כי לא כרבי) בנו רבי אלעזר.

אחד מגדולי המקובלים באשכנז היה רבי נתן אדלר, רבו של החתם סופר שהיה אחרון הפוסקים שפסקיו התקבלו על כל עם ישראל. פעם אחת סיפר החתם סופר בשם רבו המובהק רבי נתן אדלר, שלא זכה להכיר אישית את הבעש"ט ותלמידיו אך היה אתם בקשר רוחני (בדומה לבעל שם טוב ואור החיים הקדוש):  
רבי נתן התבטא פעם שלא לשוא אומרים שלפולנים אין דרך ארץ, והראיה: בכל יום, כשאני עולה לגן עדן, אני רואה את שני האחים היקרים הרבי ר' אלימלך והרבי ר' זושא. פעם הקדמתי לבוא לגן עדן, כששערי גן עדן עדיין נעולים, והייתי הראשון שעמד בתור להכנס לגן עדן. חיכיתי עד שיפתחו את השערים, וכשפתחו אותם נכנסתי מיד. ואת מי ראיתי שם? את שני האחים, הרבי ר' אלימלך והרבי ר' זושא! איך הם הגיעו לשם לפני שפתחו את השערים איני יודע, רק אני יודע שאין להם דרך ארץ...

על הפסוק "ויקרא אל משה" דרשו חז"ל, כי "תלמיד חכם שאין בו דרך ארץ נבלה טובה הימנו". כפי שמשה רבינו המתין עד שייקרא, כך כל תלמיד חכם נדרש לאיפוק ודרך ארץ. אבל האחים הקדושים, כנראה, יוצאים מהכלל. מאין מגיע הכח להתריס נגד מוסכמות אמיתיות וקדושות כ"דרך ארץ קדמה לתורה"? אם התורה שייכת לספירת החכמה, ודרך ארץ לספירת הכתר הנעלית ממנה, הרי שעזות דקדושה, הנעלה אף יותר, שרשה בפנימיות הכתר: רדל"א. משם באה האמונה הפשוטה ומסירות הנפש היהודית, וכאשר הוא מאיר אין מקום לחשבונות של נימוס.

על דור עקבתא דמשיחא נאמר כי "חוצפא יסגא" בו, ו"פני הדור כפני הכלב". סתם כך זהו דימוי שלילי, המיוחס לעמלק שנמשל לכלב והעז להתגרות בעם ישראל רגע לאחר יציאת מצריים. אך בחסידות, כמובן, דורשים את הביטויים הללו גם לשבח: חוצפה במקומה יכולה להיות מועילה ואפילו קדושה. לא לשווא היא מאפיינת את דור עקבתא דמשיחא – היא מביאה אותו!

סיפורו של רבי נתן על הצדיקים המחכים (או לא...) בשערי גן עדן, מזכיר את סיפורי הגמרא אודות החכמים שעלו "למלוך", כלומר לראשות הישיבה. גם שם היו חכמים שחיכו לתורם בסבלנות ואף דחו אותו, וכאלה שעלו למלוך מיד כאשר הוצעה להם המשרה. מדוע ישנם צדיקים הרוצים למלוך?

כל אדם, עשיר ככל שיהיה, מוגבל מאוד ביכולתו להשפיע טוב לעולם. אך באוצר המלך לא חסר דבר. הצדיקים, הרוצים להמשיך לעם ישראל טובה וברכה אין סופית, פורצים לגן עדן על מנת לבזבז את האוצרות ולהביא אותם אל הזקוקים להם (כפי המשל החסידי הידוע על מדת הניצחון של המלך המעוררת אותו לבזבז את האוצרות במלחמה, נלחמים הצדיקים בכל המונעים מהם להשפיע אך טוב לישראל).

החוצפה המביאה את המלכות המתוקנת, היא תיקון הכלב, העז והחצוף, בו עסק רבי אלימלך – ולא רק הוא. גם על אחד מנכדי הרבי ר' אלימלך, רבי נפתלי מליז'נסק, מסופר שעסק בתיקון זה:

בעת הקידוש וההבדלה היה נכנס לביתו כלב שחור קטן, עמד על שתי רגליו והקשיב. פעם אחת לקח בנו של רבי נפתלי את נר הבדלה וחרך לו את גבות עיניו, והכלב לא הגיב: קבל זאת באהבה, ונשאר עומד זקוף על שתים עד סוף ההבדלה. בשבוע הבא, שוב לא בא הכלב אל הבית. תיקונו, כנראה, כבר נגמר בכך.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION