רבי ישראל מרוז'ין | כשיש אהבה אמיתית...

הזקן עשה כמו הרבי וספג ביקורת מהחסידים. אבל התשובה שלו הפילה אותם מהכיסא...

על ציפיות ואכזבות, אהבה וגאולה

 

רבי ישראל פרידמן מרוז'ין, מייסד חסידות רוז'ין הענפה, נולד בעיירה פראהבישט שבאוקראינה בג' תשרי תקנ"ז, לרבי שלום שכנא בן רבי אברהם 'המלאך' בן הרב המגיד ממעזריטש. כשהיה בן שש נפטר אביו, והוא גודל וחונך על ידי אחיו, רבי אברהם מפראהביטש.

צדיקי דורו העריצו אותו, ורבים מהם נסעו אליו כחסידים אל רבם. כפי שמשתקף מסיפורים רבים אודותיו, היה הרוז'ינער הקדוש "נשמה כללית" – כל נשמות ישראל היו חלק ממנו. פעם התבטא כי כאשר קורה משהו ליהודי בקצה העולם, הוא מרגיש זאת מיד בליבו. ככזה, התנהג רבי ישראל כמלך ממש, המשקף את גדולתם של ישראל שבני מלכים הם. ואכן, העושר והכבוד להם זכה היו גדולים עד כדי כך, שעוררו את קנאתו של הצאר הרוסי. הוא השליך את ר' ישראל לכלא, ממנו נמלט באופן מופלא ומצא את משכנו בסדיגורה שבאוסטריה הסמוכה. נפטר בג' בחשוון תרי"א.

 פעם אחת, התארחו חסידי רוז'ין – בדרך אל הרבי או ממנו – באכסניה של יהודי, וראו שבעל הבית מתפלל מאוחר מאד, אחרי זמן התפילה. שאלו אותו החסידים: למה אתה לא מתפלל בבקר? וענה בעל האכסניה: שמעתי שיש צדיק שקוראים לו רבי ישראל מרוז'ין שגם הוא מתפלל מאד מאוחר, וכמו שהוא כך גם אני.. אמרו החסידים: דע לך, אנחנו חסידים שלו, והוא סיפר לנו משל על כך:
היֹה היה זוג, איש ואשה, שבכל יום האישה הכינה לבעלה ארוחת בקר בזמנה – לחם וחמיצה (בורשט). יום אחד הגיע האיש למטבח בשעה הקבועה לארוחת בקר, ואין כלום על השולחן! הוא מתאזר בסבלנות ומחכה. עוברת שעה ועוד שעה, ואין אוכל. מגיע כבר אחר הצהרים, ופתאום בשעה מאוחרת מאד באה אשתו ומביאה לו ארוחה – לחם וחמיצה... 
אז אומר הבעל לאשתו: למדתי זכות עליך כל הזמן, שלא הבאת לי את הארוחה בזמן כי את רוצה להפתיע אותי באיזה ארוחה מיוחדת, ולכן לוקח לך הרבה זמן. דמיינתי איזו ארוחה את עומדת להכין, ובסוף את מביאה לי לחם וחמיצה כמו כל יום בבקר?! כך, אמרו החסידים לבעל האכסניא בשם הרבי, מה שהרבי מתפלל מאוחר הוא הכנת סעודה מיוחדת לבעל, לאבינו-דודנו שבשמים. אבל מי שיודע להביא רק לחם וחמיצה, אז בשביל מה לחכות?! 
חשב בעל האכסניא לרגע, ואמר לחסידים: כל זה מדובר באיש ואשה שאין השלום שרוי ביניהם. אז יכול להיות שהאשה תאחר את הארוחה, והבעל יקפיד. אבל אם מדובר בזוג שהשלום שרוי ביניהם, גם כשהיא תביא לו לחם וחמיצה בשעה הכי מאוחרת שאפשר, הוא לא יקפיד בכלל. כי הוא אוהב אותה והיא אוהבת אותו. החסידים התפעלו מאוד מהתשובה של האכסנאי הזקן, ואף על פי שיתכן והיו בדרך מהרבי הביתה, חזרו מהר לרוז'ין ונכנסו לרבי (כנראה היו חסידים חשובים, שיכלו להכנס אל הרבי על פי רצונם), וספרו את כל הסיפור. 
אמר להם  הצדיק, רבי ישראל מרוז'ין: דעו לכם שיש נשמה שיורדת לעולם הזה לחיות שבעים שנה, רק בשביל לומר ווארט אחד [בדומה לדברי הבעל שם טוב המובאים בלוח היום-יום (ה' אייר): "נשמה יורדת לעולם הזה וחיה שבעים-שמונים שנה, כדי לעשות טובה ליהודי פעם אחת, בגשמיות ובפרט ברוחניות". כאן אומר הרבי מרוז'ין דבר חזק עוד יותר – רק בשביל לומר ווארט אחד]. חזרו החסידים לדרכם, דרך אותה אכסניא, וכשהגיעו לשם שמעו שאותו אחד כבר נפטר לעולמו. 

תשובתו של הזקן נבעה מתוך השראה גדולה, ולמעשה מתארת מצב גאולי: מצב בו השלום שרוי ביננו לבין אבינו-דודנו, ובו כל הצרימות הקטנות בטלות לחלוטין באהבה הגדולה. מהיכן באה לו ההשראה הזו?

יש לומר כי זו הארה משורש נשמתו של רבי ישראל מרוז'ין עצמו! בתחילה הוא מזדהה עם הצדיק בנושא זמן התפילה, וכאשר הוא שומע אמרה הפוכה הוא מצליח לענות לה באופן כזה, שמביא את חסידי הרבי להתפעלות עמוקה ואת הרבי עצמו להסכמה נלהבת. בגלוי, מתאר הרוז'ינער את המצב המצוי כעת – מצב של גלות ושל קפידא. אך מתוך האמרה הזו מחלץ הזקן את הממד הנסתר של הרוז'ינער, ממד של משיח המבקש להביא גאולה לעולם.

גם רבי ישראל מרוז'ין, במשל שאמרו החסידים בשמו, מילא תפקיד בחשיפת פנימיותו של הזקן: לולא זאת, לא היה הזקן מגלה בנפשו את הניצוץ הגאולי-רוז'ינאי הזה, ולא ממלא את תפקידו בעולם. אמנם מחיר הגילוי היה כבד – מסוכן לומר את המשפט שבשבילו ירדת לעולם... אך אין סוף לזכות וללימוד היוצאים מן המשפט הזה.

 

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION