תכשיטי כלה

"פעם נאבד תכשיט מדליון של הרבנית, שהיה שווה סך גדול..." מדוע טורח צדיק גדול כבעל-שם-טוב לעזור במציאת חפץ של חולין דוגמת תכשיט? סיפור מבואר על הסוד העמוק הצפון בתכשיטי האשה.

כשהיה הרב הגאון ר' יחזקאל לנדא, ה'נודע ביהודה', רבה של יאמפאלי, ביקר אצלו מורנו הבעל שם טוב כמה פעמים. הרבנית של ה'נודע ביהודה' היתה שארת בשרו של הבעל שם טוב, והיתה לה אמונת צדיקים בו.
פעם נאבד תכשיט מדליון של הרבנית, שהיה שווה סך גדול. בימים שנאבד התכשיט בא הבעל שם טוב ליאמפאלי, והלכה אליו הרבנית עם בנה יעקב'קע וביקשה שיאמר לה ברוח קודשו איפה נמצא התכשיט. הבעל שם טוב אמר לה שאצלם בבוידעם יש סל עם מוכין, שיחפשו שם וימצאו. הלכו וחיפשו, ומצאו כדבר איש האלקים.
הנער יעקב'קע הלך וסיפר לאביו שהבעל שם טוב הוא ממש נביא, אך אביו אמר לו: הבעל שם טוב הוא חכם גדול, ומסתמא חקר מבני ביתי ומהנערים היכן התעסקו.
אך יעקב'קע היה בהתפעלות גדולה, כי הוא ראה בראיה חושית שהבעל שם טוב לא חקר שום אדם, וכאשר הרבנית שאלה תיכף ומיד אמר לה.
האמת היא שגם הגאון ידע שהוא מופת גלוי, אבל היות שלא היה מסכים על דרך הבעל שם טוב, על כן הקטין זאת בעיני משפחתו.
רשימות דברים ד, עמ' פד

עיניו משוטטות בכל

כמה וכמה סיפורי 'השבת אבדה' נשתמרו בכתבים, הן אודות הבעל שם טוב והן אודות צדיקים אחרים. סיפור מעין זה ממש נמצא בשבחי הבעש"ט, וסיפור אחר מספרים על הרב המגיד ממעזריטש – גדול תלמידי הבעל שם טוב – שאיתר בראייתו הזכה טלית ותפילין שנגנבו מאחד מתלמידיו.

עין ביקורתית יכולה להקשות על הסיפור הזה ועל דומיו, ולשאול מה ענינו של צדיק למציאת אבדות פשוטות, סתם חפצים של חולין בעלמא? האם צדיק הוא שירות מודיעין, שכל הרוצה להשתמש בשירותיו יכול לבוא ולעשות זאת? האם אין אותו האור הגנוז, שבו צופים הצדיקים מסוף העולם ועד סופו, מיועד לצורך גבוה בלבד?

אם טלית ותפילין נגנבו, ניחא. מדובר בכל זאת בחפצים של מצוה, ומציאתם היא ענין שבקדושה. אך מדוע היה על הבעל שם טוב למצוא עבור אשת ה'נודע ביהודה' את התכשיט שאבד לה?

תמיהה כזו תמה על הבעל שם טוב אחד הגנבים, שסבל אישית מן ההתענינות הזו בכל דבר פשוט… וכך מסופר בשבחי הבעש"ט:

עמד הגנב אצל הבעל שם טוב ואמר: קושיה גדולה קשה לי על רום מעלתו. מכיון שיודע ורואה איך גנבים גונבים ומקומם ולינתם, מסתמא תוכלו לראות דברים טובים מאלה. למה לכם להביט על דברים שפלים? יותר טוב להביט בדברים טובים! ואמר הבעל שם טוב ז"ל תורה על קושיה זו עד תפילת מנחה, ולא גמר התורה.

תורה זו שאמר הבעל שם טוב בתשובה לאותו גנב, לא נשתמרה בידינו. יתירה מזו, מן הסיומת – ולא גמר התורה, אפשר לשמוע שהדברים עמוקים ושיותר ממה שגילה הבעל שם טוב באותו מעמד יש בהם. ננסה להתחקות אחר שורשי הדברים, להבין ולחוש מתוך מה שאנו יודעים על דרכו של הבעל שם טוב במקומות אחרים, מה היה עשוי לומר לנוכח שאלה כזו.

ארץ חפץ

במבט פשוט, אנו מבקשים להבחין הבחנה ברורה בין טלית ותפילין לבין תכשיטי אשה. טלית ותפילין הם חפצי קדושה, כל ענינם הוא קיום רצון ה', ואילו התכשיט – אין לו ערך בקדושה. אין לו שייכות אל היהודי, רק אל האדם הפשוט שבו. הרי תכשיטים יש גם לגויים, ואילו חפצים שבקדושה הם ענין יהודי יחודי.

אך באמת לא כן הוא. תכשיט איננו חפץ סתמי, אין הוא שווה בכל אדם ובכל ענין. כך מבואר ענינו בדברי אדמו"ר הזקן (בבואו לבאר את הדרך בה מתייחסת הנפש אל כחותיה, ואת השוני בין כחות הנפש לבין לבושיה):

להבין ענין זה למה נקראו י' ספירות בשם תיקונין, צריך להקדים ביאור ענין מהות הנפש. כי הנה הנפש מצד עצמה היא אור פשוט בלי התחלקות שכל ומידות, והשכל והמידות שלה הן בחינת לבושין לנפש. שהנפש יש לה שכל ומידות, אבל אינן מהות ועצמיות הנפש, אלא שהן נקראין בשם תיקונין שהנפש מתתקנת ומתלבשת בהן. וכמו שתרגם אונקלוס על פסוק "לא ילבש גבר לבוש אשה" – "לא יתקן גבר בתיקוני אתתא".

וענין תיקון הוא מלשון תכשיט שמתקשט בו ומתפעל ממנו, והרי מתאחד עם תכשיט זה כאילו הוא מגופו ממש… וגם השכל והמידות אינן רק הארות הנפש וכחותיה המתפשטות בגוף, ואינן עצמיות הנפש ומהותה… ומכל מקום אינן לבושין נפרדים ממש כמו מחשבה, דיבור ומעשה שהן הארות וכחות המלבישים ממש את הנפש… אלא תיקונין – שעצמותה מתתקנת ומתנאה בהן, כמו תיקון התכשיט שהוא המייפה את האדם שמתקשט בו ומתנאה.

טלית ותפילין הם הודו והדרו של יהודי, אך ככל מצוות התורה אין הן אלא לבושים בלבד. אין הם מגלים דבר על עצמיות נפשו ועל מהותה. שוות הן הטלית והתפילין בכל אחד ואחד, ללא כל הבדל מי ומה הוא, זאת מאחר שהן מתנת שמים. ה' יתברך מלביש ערומים בחמלתו, עוטר את עמו ישראל בתפארה על סמך נקודת חלק אלוק ממעל הצפונה בלבם פנימה.

ונקודה זו עצמה, כיצד היא מתגלה? הווה אומר – על ידי התכשיט. אפשר היה לומר שהלבוש עדיף מן התכשיט, שהרי הוא מלביש את איבריו של אדם כדמותם וכצלמם. ברשות הרבים, בתודעת הסובבים, אין האדם ולבושיו דברים נפרדים – מאחר ולעולם הוא מופיע בחוץ כשהוא לבוש בהם.

אמנם במבט אחר אפשר לגלות כי יש בתכשיט מה שאין בלבוש: הלבוש איננו מתיימר לבטא את יחודיותו של האדם הלובש אותו. אין הוא אלא כלי מקובל שעל ידו אפשר לצאת ולבוא בין הבריות. שני אנשים שממדי גופם דומים, יכולים ללבוש אותו הלבוש עצמו. את שניהם יכסה ויגלה במדה שווה.

תכשיט, לעומת זאת, נבחר בקפידה על פי מידת התאמתו אל האשה הבוחרת בו. כל אשה ותכשיטיה שלה, כל אחת וטעמה היא. לא תמיד יכולה אשה לשאול תכשיט מחברתה, ואין תחליף לתכשיט שנבחר על ידה ממש.

הלבוש נותן דמות ותואר חיצוניים ללובש אותו, ואילו התכשיט בא ליפות ולנאות – לגלות את הדמות הפנימית. תיקון משמעותו תמיד פעולה קלה, עדינה, המביאה את המלאכה לידי גמר ושלמות. כאן מדובר על אביזר קטן ממדים, עדין בעיצובו, שעצם נוכחותו יש בה כדי להבליט צד מסוים בהופעה הכללית. להוציא אל הפועל קווים של חן נסתר שאינם ניכרים היטב בלעדיו, לרמוז לעין המתבוננת על תכונה פנימית שאינה גלויה לעין כל.

נמצאת אומר שלא הרי תכשיט גוי כהרי תכשיטו של יהודי, ולא הרי תכשיט פלוני כהרי תכשיטו של אלמוני. כל אחד ומהותו הפנימית, והיא הניבטת דרך תכשיטיו.

הבעל שם טוב איווה לעצמו את מלאכת מציאת האוצרות הגנוזים בעצם נשמת כל יהודי. כבר נזכרה בספר זה אמרתו: כל יהודי הוא בבחינת "ארץ חפץ", טמונים בו אוצרות שאין ערוך לשוויים, ויש להתאמץ לחפור עד עומק נפשו ולגלותם.

הרבה יותר משיש להתפלא ולהתפעל מחדות ראייתו של הבעל שם טוב, שידע על מקומו המדוייק של התכשיט בבית ה'נודע ביהודה', יש להתפלא על עומק הבנתו בסודן הפנימי של נשמות ישראל. לדעת לזהות את האוצרות הטמונים בעצם הנשמה, גם כשהיא עירומה מלבושי התורה והמצוות. לחדור אל סוד כבשונה של סגולת ישראל ולטעום ממנו בפה מלא, לא רק באמונה ערטילאית. "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר" – גם לתורה ולמצוות.

דרך ארץ קדמה לתורה

נראה שבסדר התגלות תורת החסידות, אפשר לזהות את הכלל "דרך ארץ קדמה לתורה". הבעל שם טוב עוסק בגאולת עצם הנשמה, לעורר את נקודתה ולהקיצה מתרדמתה כמו שהיא, ללא לבושי התורה והמצוות. דורות רבים לא עסקו באור המיוחד הזה, וכל תשומת הלב הוקדשה להתעצמות עם הלבושים, להתאחדות עם הדמות המתוקנת שהם משווים לנפש הזוכה לעטות אותם באמת.

אך חז"ל מעידים כי "אין אשה אלא לתכשיטי אשה", כל מי שאשתו יקרה בעיניו באמת – מוכרח ליחס חשיבות לתכשיטיה ולהבין שדוקא הם מגלים את עצמיותה ומגדלים את אורה. גם אם הלבושים מתוקנים בתכלית, בהעדר תכשיט חסר העיקר מן הספר. ישראל קדמו לתורה, ולא ניתנה להם תורה אלא על מנת לרוממם ולגלות את מעלתם.

לכן בא הבעל שם טוב לקשט את נשמות ישראל, לקשור להן כתר שם טוב (כתר שם טוב ר"ת כשט, שורש התכשיט) – כתר המגלה את המעלה הטמונה בעצם הנשמה, את השם הטוב שיש לכל יהודי בעצם, למעלה משלושה כתרים של תורה, כהונה ומלכות הניתנים לו מלמעלה.

בלשון חז"ל שייך ענין ה'דרך ארץ' לענין הזיווג, דרכו של ישוב ותיקון העולם. והנה הזיווג העיקרי הוא זה שבין קוב"ה וכנסת ישראל, שבו מתייחדת הרעיה עם דודה באהבה גמורה – פנים בפנים, עצם הנשמה החף מכל לבושיו עם עצמותו ומהותו יתברך.

את הזיווג המיוחד הזה חי הבעל שם טוב בכל נשימה ונשימה, ואת תודעתו השריש בנו. לכן הרבה לעסוק דוקא במה ששייך אל נקודת הקשר הפנימית ביותר, שתיקונו מעלה חן שאין כדוגמתו.

הרב המגיד, הממשיך את אורו של הבעל שם טוב, חוזר לעסוק שוב בלבושי התורה והמצוות. אמנם הפעם מתלווה אל העיסוק הזה טעם חדש, החן הנסתר של עצם הנשמה טווה חוט של חסד המעניק איכות אחרת לכל תפילה ולכל לימוד. כעת יכולים הדברים להיות לרצון באמת לפני ה' יתברך, כאשר נשמות ישראל הלבושות בלבושים אשר הכין עבורן אינן מזניחות את יופיין ואת חינן הפנימי, והוא עולה לפניו לריח ניחוח.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION