תורה עם כנפיים

"מיד שאמר הבעל שם טוב את המאמר, נתמלא הבית כולו אורה ואש היתה מלהטת סביבותיו, וראו בחוש את המלאכים הנזכרים בו". סיפורו התקרבות  המופלאה של המגיד ממעזריטש לבעל-שם-טוב, בצירוף ביאור רחב ומעמיק.

כששמע הרב מורנו דוב בער מהשם הגדול של הרב הקדוש הבעל שם טוב, שכל העם נוסעים אליו ופועל בתפילתו פעולות גדולות ונוראות, היה מתמיה על דבר השמועה מגודל מעלתו.
והנה הרב מורנו דוב בער היה חריף גדול ובקי בכל הש"ס ובכל הפוסקים, והיה לו עשר ידות בחכמת הקבלה. ופעם אחת נתיישב בדעתו לנסוע אל הבעל שם טוב כדי לנסותו.
ומחמת שהרב מורנו דוב בער היה מתמיד גדול בלימוד, אזי תיכף כשהיה בדרך יום ושניים ולא היה אפשר לו להתמיד בלימודו כמו בביתו – התחיל להתחרט על שנסע.
והנה אחר כך כשבא אל הבעל שם טוב סבר שישמע ממנו תורה, והבעל שם טוב סיפר לו מעשה אחד, איך שנסע דרך כמה ימים ולא היה לו עוד לחם ליתן להערל שלו בעל העגלה, ונזדמן לו גוי עני אחד עם שק לחם וקנה ממנו הלחם כדי לפרנס הערל בעל העגלה שלו, ועוד מעשיות כאלה.
ואחר כך ביום השני בא עוד אצל הבעל שם טוב, וסיפר לו איך שבדרך לא היה לו עוד שחת לתת להסוסים, ונזדמן לו כו'.
והנה כל המעשיות שסיפר הבעל שם טוב היתה בהם חכמה נפלאה ורבה למבין, אך הרב מורנו דוב בער לא הבין זה, על כן בא לבית אכסניא שלו ואמר למשרת שלו: אני הייתי חפץ לנסוע היום תיכף למקומנו, אך מפני שיש חושך מאוד על כן נלין פה עד שתזרח ותעלה מאור הלבנה ואזי ניסע לדרכנו.
והנה בחצות לילה כשהכין הרב מורנו דוב בער את עצמו לנסוע, אז שלח הבעל שם טוב את המשרת שלו לקרוא אותו.
והלך אצל הבעל שם טוב, ושאל אותו: יכול אתה ללמוד? והשיב: כן. ואמר לו הבעל שם טוב: וכן שמעתי, שאתה יכול ללמוד. ושאל אותו הבעל שם טוב: יש לך ידיעה בחכמת הקבלה? אמר לו: כן.
אמר הבעל שם טוב למשרת שלו: קח לי ספר עץ החיים, והראה להרב מורנו דוב בער מאמר אחד בספר עץ החיים.
אמר לו הרב מורנו דוב בער: הנה אקח לעיין ולהתיישב בו. ואחר כך אמר להבעל שם טוב את הפשט במאמר הזה, ואמר לו הבעל שם טוב: אינך יודע כלום. וחזר ועיין בו, ואמר להבעל שם טוב: הפשט הנכון הוא כמו שאמרתי, ואם יודע מעלתו פשט אחר יאמר לי ואשמע האמת עם מי.
אמר לו הבעל שם טוב: עמוד על רגליך, ועמד. והנה במאמר הזה היו כמה שמות מלאכים, ומיד שאמר הבעל שם טוב זה המאמר נתמלא הבית כולו אורה ואש היתה מלהטת סביבותיו, וראו בחוש את המלאכים הנזכרים.
ואמר לו להרב מורנו דוב בער: אמת שהפשט כמו שאמרת, אבל הלימוד שלך היה בלי נשמה.
ותיכף ומיד ציווה הרב מורנו דוב בער את המשרת שלו לנסוע לביתו, והוא נשאר שם אצל הבעל שם טוב ולמד אצלו חכמות גדולות ועמוקות.
(כתר שם טוב סימן תכד)

שמאל דוחה וימין מקרבת

עוד קודם שנעסוק בפרטים הרבים שבסיפור החשוב שלפנינו, סיפור התקרבותו של גדול תלמידיו וממשיך דרכו של הבעל שם טוב, נאמר דבר אחד על קירוב בכלל.

סדר הקירוב שהנהיג הבעל שם טוב בתלמידו, הוא כסדר שטבעו חז"ל: "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת". בגירסה אחרת של סיפור התקרבות הרב המגיד לבעל שם טוב נאמר שהבעל שם טוב ידע על נשמתו הגבוהה של הרב המגיד וחפץ לקרבו כמה שנים לפני שהגיע אליו. לאור זאת, בולטת עוד יותר העובדה שכאשר סוף סוף בא אליו – זכה קודם כל ליחס של ריחוק.

עבורנו, תנועת הקירוב שמימין היא פשוטה ואילו דחיית השמאל טעונה ביאור והמתקה. אך יש להזכיר כי במקור הדברים בא המשפט הזה לרכך את היחס שהיה נהוג לפניו, בעקבות 'מעשה שהיה'.

שמאל דוחה היא אכן אבן פינה לכל קירוב אמיתי. להיות תלמיד משמעו להיות מקבל, ואי אפשר לקבל דבר אם אין מקום פנוי לקבל בתוכו. המקום הזה נעשה כאשר ישותו של התלמיד עוברת זעזוע כלשהו, ממנו היא לומדת לדעת על חסרונה. החסרון פוער חלל בנפש, ואל החלל הזה יכולה תורתו של הרב להיכנס.

לדחיה שבשמאל אופנים רבים ושונים, התלויים באופיו של הרב ובמצבו של התלמיד: ישנה דחיה כפשוטו, סירוב ללמד את התלמיד, הגורם אצלו לשברון לב. ישנה גם הנהגה הפוכה – השפעה מרובה שאין כלי התלמיד בשלים לקראתה, הגורמת לו להיות מודע מאוד לחסרונו ולפחיתות הבנתו. וישנה גם ההתחמקות, כדרכו של הבעל שם טוב בסיפור זה, המכריחה את התלמיד להתאמץ יותר על מנת לקבל.

ברית הנישואין היא התבנית היסודית ביותר להתקשרות של משפיע ומקבל, וכך אמרו עליה חז"ל: "אשה גולם היא, ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי". אי אפשר להכניס דבר אל הגולם, אל חתיכת העץ הגולמית שממנה עתיד הכלי להיעשות. הברית תלויה בכך שהגולם יעשה כלי, ורק במי שבכחו לפעול זאת עתידה הנפש להיקשר לאורך ימים ושנים.

חכמת הגויים והסוסים

הרב המגיד מגיע אל הבעל שם טוב כשהוא 'תולש' את עצמו בקושי רב מסדר לימודו הקבוע (ולבו מכה אותו על כך), ובבואו הוא מצפה מאוד לשמוע תורה שתפצה על ההפסד.

כשהבעל שם טוב מקדם אותו במעשיות על גויים וסוסים, הוא חש שטעה לגמרי ומבקש לעזוב את המקום לאלתר. רק ברגע האחרון קורא לו הבעל שם טוב ומראה לו פנים אחרות, פנים של תורה שלא זכה עדיין לשמוע כדוגמתה, ומיד נקשרת נפשו בנפש הבעל שם טוב בקשר של אמת.

צריכים אנו לשאול, אם כן, מדוע בחר הבעל שם טוב ליצור מתחילה רושם מגושם וזר כל כך? במידה מסוימת נענתה שאלה זו למעלה, שהרושם הזה היה בבחינת "שמאל דוחה" המביאה לידי "ימין מקרבת", אך עדיין יש מקום לשאול מדוע דוקא בדרך זו בחר הבעל שם טוב להנהיג את ה"שמאל דוחה" בתלמידו הגדול.

נראה לומר שבמפגש הראשון בין הבעל שם טוב לבין הרב המגיד, נפגשו גם שתי תפיסות בעבודת ה'. הגויים והסוסים מציירים את דמותו הכללית של העולם הזה, כפי שחוו אותו יהודים בזמנים ובמקומות ההם. כלפי הציור הזה חש הרב המגיד ניכור רב, ולעומתו היה הבעל שם טוב בן בית בתוכו.

גויים וסוסים מסמלים גם את הגוף והנפש הבהמית. לפני הבעל שם טוב היתה הדרך העיקרית בעבודת ה' דרך של שבירה והכנעה כלפי הגשמיות בכלל. החסידות, לעומת זאת, ביקשה לחשוף את האלקות המאירה בתוך הגוף ולהפיק ממנה כחות גדולים לעבודת ה'.

אין תכלית עבודת ה' לחלץ את הנשמה ממאסר הגוף ולשחרר אותה לחיות כפי טבעה האלקי, שהרי בכך לא 'הרווחנו' דבר – הנשמה הטהורה נותרה כפי שהיתה למעלה. תכלית בריאת העולמות היתה על מנת לרומם את הנשמה ביתר שאת, למדרגה עליונה שאינה מושגת אלא מתוך הגוף ועל ידיו – "ירידה צורך עליה".

הרב המגיד, לפני בואו אל הבעל שם טוב, לא ידע כיצד לקרב את הגוף ולהזדהות עמו. בגירסה המקבילהב מסופר כי "המגיד צם שבע או שמונה פעמים משבת לשבת רצופים וחלה מאוד", וכי סיבת נסיעתו אל הבעל שם טוב היתה לבקש ממנו רפואה.

אם נחבר בין שתי הגירסאות, נלמד שבסיפורי הגויים והסוסים ביקש הבעל שם טוב להוכיח את הרב המגיד על דרכו בעבודת ה', דרך שמותירה את הגוף והנפש הבהמית בחשיכה ואינה עושה דירה לקב"ה בתחתונים ממש. זוהי אותה חכמה נפלאה ורבה למבין, שהיתה טמונה בסיפורים שסיפר לו.

בגלל הדרך הזו נחלה הרב המגיד, שאור תורתו לא האיר את גופו. ועוד, בגלל הדרך הזו היתה תורתו כגוף בלא נשמה, כי כשאין מחברים גוף ונשמה בעבודה בפועל, הרי שגם בלימוד התורה לא זוכים לכך.

כשאנו לומדים תורה, אין לנו אחיזה אלא ב'גופי תורה' בלבד. אין לימוד תורה דומה כלל ללימוד שאר חכמות – כי רק את חיצוניותם של הדברים אנו תופסים, ואילו בנשמתם אין לנו כל אחיזה.

אדמו"ר הזקן כותב שדוקא מתוך עבודת ה' בפועל ממש בגמילות חסדים ובמצוות מעשיות (אותן מקיימים באמצעות כחות הגוף ועל ידי חפצים גשמיים) זוכים לעמוד על פנימיותם של דברי תורה: "על ידי שמתקן מעשיו שהם בכח המעשה בעשיה גשמית בבחינת רגליים, נעשה מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה".

על מנת לגעת בנשמת התורה דרושה זכות מיוחדת. מי שנשמתו גומלת חסד עם גופו ומטפלת בו על מנת להעלותו זכאי לקבל יחס דומה, ונשמתה של תורה מתלבשת בתוך גופה על מנת להאיר לו ולזכותו.

באופן אחר אפשר לבאר כי באמת אין הנשמה יכולה לתפוס את גילוי האלקות שבתורה אלא מתוך דבקותה בגוף. יש בגוף מה שאין בנשמה: עם כל החסרונות והפחיתות שבמציאותו אפשר לומר עליו שמבחינה מסוימת הוא 'דומה' לאלקים, במה שנדמה לו בישותו – וכך הוא משדר גם לסביבתו – שמציאותו מעצמותו.

הדמיון הזה איננו סתמי, אלא באמת מבטא הגוף בישותו את הישות היחידה שמציאותה מעצמותה – מציאות ה' יתברך. את הנקודה הזו צריך לקבל מן הגוף, ולקחת ממנה השראה וכיוון לעבודת ה' ולהבנת דברי התורה.

אסתכל באוריתא וברא עלמא

אם נעמיק עוד בדמותו של הבעל שם טוב, במיוחד דרך עיניו של הרב המגיד הבא אליו זו הפעם הראשונה, נראה כי עוד לא אמרנו די על סודם של גויים וסוסים.

למעלה נתבאר שמעשיותיו של הבעל שם טוב באו על מנת להזכיר לרב המגיד את גופו, את נפשו הבהמית. על מנת ללמדו שתכלית עבודת ה' היא להפיק מתוכם אור, ולא להותירם מאחור כשהנשמה מתעלה בעבודתה.

אך הבעל שם טוב, הרי לא רק במקבילותיהם של גויים וסוסים התעסק, אלא גם איתם בא במגע תדיר. תמיד היה נוסע בדרך, בחר לעצמו בעל עגלה גוי, ובהזדמנויות רבות דיבר עם גויים וסיפר על סוסים.

בכך היה ניגודו הגמור של הרב המגיד, שהיה ספון תמיד בביתו או בבית המדרש. בוא וראה מה קורה כאשר מחליט סוף סוף המגיד לצאת לדרך אל הבעל שם טוב: תיכף כשהיה בדרך יום ושניים ולא היה אפשר לו להתמיד בלימודו כמו בביתו, התחיל להתחרט על שנסע. לא איש דרכים הוא הרב המגיד, ואת הגויים והסוסים אינו אוהב.

כפי שאמרנו לעיל, בגירסה המקבילה מסופר שסיבת ביאתו של הרב המגיד אל הבעל שם טוב היתה נעוצה במחלתו הקשה. בגירסה שלפנינו נאמר שחפץ לנסוע על מנת לעמוד על תורתו של הבעל שם טוב, אך אנו נוכל לומר שאין הדברים סותרים, וכאשר נבאר.

מוטיב חוזר הוא בסיפורי חסידים הראשונים, איך כשעמדו לצאת לדרכם אל הרבי היו נשותיהם מפצירות בהם שיבקשו את ברכת הרבי לפרנסה, לבנים או לצרכים אחרים: "אל תשכח!" – היו חוזרות ומתרות בהם.

החסידים היו מהנהנים בראשם, מהם לפנים בלבד ומהם שהתכוונו באמת ובתמים לעשות רצון רעייתם, ויוצאים לדרכם. אך כך או כך, בבואם לפני הרבי ביחידות היה כל העניין פורח מראשם. כל צורך גשמי היה מהם והלאה, ובטענת "אונס רחמנא פטריה" היו מנסים לרצות את נשותיהם בשובם לביתם.

ככל הדברים האלה אפשר לבאר גם בסיפורנו. גם בלא נוכחות האשה בסיפור, הרי ידועים דברי הזהר כי "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה" – אברהם הוא הנשמה, ושרה היא הגוף.

שני קולות נפרדים נשמעו בלבו של הרב המגיד, ושניהם גם יחד הניעו אותו לנסוע אל הבעל שם טוב. הגוף חפץ ברפואתו, אולם הנשמה נתנה את הסכמתה מתוך כוונה אחרת לגמרי – לנסות את הבעל שם טוב בלימוד ולראות האם אכן גדול הוא כל כך, כמו שמספרים עליו.

כשאין הנפש שלמה מכל צד, עתיד הפירוד להיות ניכר. כך, בדיוק כאותו חסיד ששכח את בקשת אשתו, כשהגיע המגיד אל חדרו של הבעל שם טוב פרח כל עניין הרפואה מזכרונו.

את דרך החיים הזו לא קיבל הבעל שם טוב. מסתמא גם לחסידים שסיפרנו עליהם היה לו מה לומר. המגיד שואל תורה, והוא משיב לו בגויים וסוסים. אם אתה חולה – תאמר שבשביל זה באת! אל תטעה לחשוב שהנסיבות אותן סובב עבורך ה' יתברך לא באו לידך אלא כדי שתתעלם מהן, כדי ש'תתגבר' עליהן. יש בהן אור, ואפשר ללמוד מהן על רצון ה' המתגלה אליך בפרט.

בזהר הקדוש מבואר כי "קודשא בריך הוא אסתכל באוריתא וברא עלמא". התורה היא עיקרם ומרכזם של חיי איש יהודי, וגם הוא נדרש להסתכל בה ולברוא את עולמו שלו – להנהיגו ולהתהלך בו על פיה. "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד", יותר מבכל דבר אחר מתגלה נותן התורה בתורתו.

אמנם, כל זה כשזוכרים תמיד להתבונן בתורה ולבקש מתוכה את נותן התורה. אז עומדים על אמיתתם של דברי תורה, ומתוכם על סודו של כל דבר ודבר המצוי בעולם. זוהי מעלת הלומד 'לשמה' באמת: "ונהנין ממנו עצה ותושיה, בינה וגבורה… ונותנת לו מלכות וממשלה וחיקור דין".

אך דא עקא, מטבע הדברים מביא העסק המתמיד של העיון השכלי לקבעון מסוים. לומד התורה עמוס בעבודה, כולו שקוע בעניין שלפניו, ולפעמים אינו זוכר להרים את עיניו מפעם לפעם מן הספר ולבדוק: האמנם הוא הולך בדרך שה' אלקיו שואל מעמו?

על כך אפשר לומר בדרך מאמר חז"ל: "כל האומר אין לי אלא תורה – אפילו תורה אין לו". ה' יתברך מדבר עימנו גם בדרך אחרת, נעלמת ועקיפה יותר, אך במידה מסוימת בוטה ומחודדת הרבה יותר. הדרך הזו היא דרכו של עולם, דבר ה' המתלבש בעצים ואבנים – בגשמיות העולם ובנסיבות החיים הפשוטות.

הגויים והסוסים וכל מה שהם מזמנים לאדם הנפגש בהם, הם אמנם נמוכים ופשוטים. אין בהם לא תורה ולא מצוה, אין הם עצמם בני תורה ועל פי רוב גם אינם חיים את רוב חייהם מתוך בחירה חופשית (לגויים ישנן המצוות המיוחדות להם, ובחירה חופשית ביחס אליהן). אמנם דוקא משום כך, המתבונן בעין פקוחה יוכל לראות את האלקות הפועלת בהם כגרזן ביד החוצב בו.

העבודה הזו היא מיחודו של הבעל שם טוב, עבודה של מוחין דקטנות. אור המתגלה דוקא מתוך מקומות שנראים חסרי חיות לגמרי, תורה המאירה דוקא מתוך מה שנראה כמניעה וכביטול תורה – "פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה".

זהו סודו של הביטוי המיוחד אותו נוקט הבעל שם טוב: נזדמן לו גוי. סודה של ההזדמנות הוא סודו של ממד הזמן בכלל, המחבר בין עולם ונפש. הנפש, היא גילוי אור ה' המחיה את העולם כנפש המחיה את הגוף, מאירה ללא הפסק וללא שינוי. דא עקא שהארה זו נעלמת מעיני האדם, החי בממד העולם המעלים. על כן עליו לנצל את ההזדמנות – את שעת הכושר בה מעגל חייו משיק לזרם החיות האלקית המפכה בעולם.

עיקר ההכנה ליכולת לראות ולהבין את הסיבות השלוחות מעם ה', הוא בהרגשת החסרון והצורך. מספרים שהבעל שם טוב לא היה יוצא לדרך לנסיעותיו אלא כשהיתה אשתו מביאה לפניו חשבון גדול של חובות, ואז – כשראה שהוא מוכרח להשיג כסף – היה יוצא לדרכו. מי שאינו מרגיש חסרון, אינו יוצא לדרך ואינו פתוח לראות מה שמזמנים לו.

לדרכנו נדרוש כי "לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן" – לאלו היודעים שהם צריכים לאכול ואינם מתעלמים מן הצורך הזה. מתוך הידיעה הזו הם מתפללים על כך ומבקשים את מזונם, וסופם שבכל דרך בה יקבלו את מזונם יכירו בניסם וידעו שהוא בא להם מידו יתברך ממש. לכן ירד המן דוקא בזכות משה רבינו, שעל ידו נתנה לנו תורת חיים.

מן הוא אותיות אמונה. אכילת המן מבטאת חיים המוקפים בהשגחה פרטית, שמתוכם אפשר לקבל תורה חיה באמת – תורה שנותן התורה מורגש בתוכה בכל מילה ואות.

תורה עם כנפיים

מהי אותה נשמה שחסרה בלימודו של הרב המגיד? מתורתו של הבעל שם טוב עולה שהמדובר הוא באהבת ה' וביראתו, האמורות ללוות כל לימוד תורה ולהיות לו ככנפיים שבהן יפרח ויעלה למעלה: "אוריתא בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעילא".

אפשר לומר שעצם הגילוי הזה היה עיקר מה שהתכוון הבעל שם טוב ללמד בכל ימי חייו. יצויין שכאשר הוא לומד עם הרב המגיד את אותו מאמר מן ה'עץ חיים' אין הוא אומר בו פשט אחר, אלא רק מכניס נשמה חדשה בפשט הישן.

בדרך כלל אומרים שהבעל שם טוב בא לעולם על מנת לגלות את סתרי התורה, ולעשותם לנחלת הכלל. הדבר נכון, אולם אותם סתרי תורה – יותר משהם פירושים שלא נודעו עד אז, הרי הם איכות אחרת בלימוד התורה.

בדרך זו מכונים לפעמים סתרי תורה בכינוי – 'טעמי תורה', כשהכוונה היא לא לחידוש אלא לגישה הנותנת טעם אחר לגמרי ללימוד בפרט ולעבודת ה' בכלל.

בזהר הקדוש נאמר כי "הנסתרות – יראה ואהבה, והנגלות – התורה והמצוה". הרי שנשמת התורה אינה פירוש אחר, הפשט נשאר אותו פשט, אך נשמה חדשה ממלאת אותו.

מציאותן של היראה והאהבה בנפש תלויה במידת הכרת הנוכח שלה, עד כמה היא חווה את מציאותו של ה' יתברך כעומד נכחה ממש. רק מתוך מציאות ברורה מתפתחים רגשות אמיתיים וחזקים, כאלו היכולים להחיות את דברי התורה ולהפריחם למעלה.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION