תפארת ישראל - רבי ישראל מרוז'ין

מה הטריד את מנוחתו של הילד ישראל, ומה יש שָם מעבר לשמים... על הצדיק המופלא רבי ישראל פרידמן מרוזין שנהג בפאר וכבוד ולא נהנה מאומה מהעולם

השנה נקדיש כל חודש לדמותו של אחד מגדולי ישראל, והפעם לאחד מגדולי החסידות המיוחדים, רבי ישראל מרוז'ין, אשר נפטר בג' חשון שנת תרי"א (1850).

צדיק יסוד עולם

מדוע אנו אוהבים לעסוק בצדיקים? נכון, לכל יהודי נשמה טהורה, "חלק אלו-ה ממעל ממש"[1], ולכל אחד תרומה יחודית שאין כמותה בתוך הפסיפס של עם ישראל. ובכל זאת, אנו מקדישים תשומת-לב מיוחדת לדמויות מופת של צדיקים החיים בתוכנו. ההתקרבות לצדיקים וההליכה בדרכיהם היא שלב הכרחי בדבקות בה', כמו שנפסק בהלכה[2]:

מצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם, כענין שנאמר "ובו תדבק"[3] – וכי אפשר לאדם להדבק בשכינה? אלא כך אמרו חכמים בפירוש מצוה זו, הדבק בחכמים ותלמידיהם.

אך גם כשמדובר בדמות שאין לנו קשר גלוי איתה, הרי הצדיק מהווה מעין צינור שדרכו עוברת ההשפעה הרוחנית לכל הדור כולו, כדברי חז"ל[4] "הארץ עומדת על עמוד אחד וצדיק שמו, שנאמר 'וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם'[5]". ובאמת, הנשמה המאירה של הצדיק מגלה את הפוטנציאל החבוי בכל אחד ואחת מאתנו.

תנועת החסידות מראשיתה טיפחה את מעמדו המרכזי של הצדיק-הרבי-המנהיג (המכונה גם אדמו"ר, ראשי תבות אדונינו מורנו ורבינו), והגלריה העשירה והמרהיבה של צדיקי החסידות מאירה את עולם היהדות עד עצם היום הזה. ההתקשרות לצדיק טובה בכל עת, אך באופן מיוחד מקובל להקדיש לכך את תאריך פטירתו של הצדיק, הנקרא גם "יום ההילולא" שלו – כמו שכולם מכירים את ל"ג בעומר כיומו הגדול של רבי שמעון בר יוחאי – כיון שביום זה יש 'עליה' ותוספת השפעה מאורו של הצדיק בכל העולם.

מי האיש

אי אפשר לקפל דמות חיה בתוך מלים כתובות, וגם ספר שלם לא יספיק לכך. הרי הדבר העיקרי אינו הפרטים הביוגרפים עצמם, קורות חייו של האיש, אלא מי הוא באמת, וזאת לעולם לא נדע עד הסוף. מה גם שאצל צדיקים אמיתיים הדמות הנשקפת אלינו בגלוי אינה אלא חלק קטן ממכלול האישיות, "קצה הקרחון" בלבד. ובכל זאת, אנו מנסים לאחוז בשיפולי גלימתם של אותם יהודים, וללמוד מתוך מה שנודע לנו אודותם. כך נעשה גם עם הצדיק 'שלנו' החודש, רבי ישראל מרוזין, המכונה בקיצור 'הריז'ינר', ומגדולי הצדיקים בדורו היו שהקפידו לכנותו "הרוז'ינר הקדוש" [דער הייליגער ריז'ינער].

ובכן, נתחיל להכיר את היחוס של רבי ישראל. מדובר בשושלת יוחסין מפוארת במיוחד המתחילה ברבי דב בער, המגיד הגדול ממעזריטש, ממשיכו של הבעל-שם-טוב. בנו יחידו של הרב המגיד היה רבי אברהם, שכונה 'המלאך' על-שם פרישותו וזיכוכו כמלאך אלקים, וכמה מגדולי תלמידי הרב המגיד – כמו רבי שניאור זלמן, אדמו"ר הזקן – היו מקושרים אליו בכל נפשם. רבי אברהם המלאך נפטר בגיל צעיר והותיר בן מיוחד בשם רבי שלום שכנא. אף רבי שלום לא האריך ימים, והותיר אחריו שני בנים שהצעיר ביניהם נקרא ישראל. אמנם יחוס טוב אינו "תעודת כשרות" אוטומטית, והרי כולנו מיוחסים לאברהם יצחק ויעקב, ובכל זאת... אבל במקרה שלנו, עוד מגיל צעיר היה ברור שהילד ישראל הוא משהו מיוחד, "גַּם בְּמַעֲלָלָיו יִתְנַכֶּר נָעַר אִם זַךְ וְאִם יָשָׁר פָּעֳלוֹ"[6].

שמע ישראל... ואהבת

באופן טבעי, בבית המשפחה היו מבקרים מדי פעם מגדולי הצדיקים שהכירו את אבות המשפחה, והתעניינו בילדים הרכים. והנה, כאשר הגיע אדמו"ר הזקן, פנה אליו הילד ישראל כבן-העשר בשאלה הבאה: כיצד אפשר לומר "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד"[7] ואחר כך לומר "ואהבת את ה' אלהיך" – והרי ב"שמע ישראל" אנחנו מגיעים למסירות נפש מוחלטת, ואחרי שהגענו לכך כיצד ניתן לצוות אותנו על אהבת ה', את מי נותר לצוות? תסכימו שלא כל ילד שואל שאלות כאלה...

אדמו"ר הזקן התייחס בכובד ראש לשאלת הילד והשיב עליה[8]. לפי מסורת אחת, הוא התבטא פעם ואמר: מאז ועד היום, כל החסידות שאני מלמד היא לענות על השאלה הזו. ולפי מסורת אחרת, הוא אמר ששאלה זו ראויה לגדולי החסידים, ולהם היה לוקח לי לענות כמה שעות טובות, אבל הילד הזה תפס את התשובה במשפט אחד...

ומהי באמת התשובה? בשתי מלים: הילד צודק. ובכמה משפטים: באמת, מי שחווה כראוי את אמירת "שמע ישראל" אינו זקוק ברגע זה לציווי על אהבת ה'. בלשון החסידות, באמירת "שמע ישראל" אנו מכריזים על "יחודא עילאה" – יחוד עליון, שבו העולם כולו (הן העולם הפיזי והן כל עולם רוחני שניתן לתאר) בטל לגמרי כלפי ה', שהרי ה' הוא אחד, לא אחד כחלק מסדרה (אחת-שתים וכו'), אלא אחד ויחיד, "הוא לבדו הוא ואין זולתו". גם האדם הקורא "שמע ישראל" מוסר את נפשו ובטל כלפי ה', ושוב אין למי לפנות בציווי "ואהבת". אלא שלאחר אמירת "שמע ישראל", ולפני הפסוק הבא, אנו מוסיפים 'פסוק' נוסף (שבאמת אינו פסוק בתנ"ך): "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"[9]. האמירה הזו היא סוג אחר של יחוד ה', "יחודא תתאה" – יחוד תחתון, שבו העולם הנברא (ואנו בתוכו) מורגש כמציאות קיימת, אלא שאנו 'ממשיכים' אליו את האלוקות וכך מלכות ה' מתפשטת על הכל. רק עכשיו, אחרי שירדנו מהפסגה של "שמע ישראל" ואנו חשים את מציאותנו הנפרדת מה' – אפשר לצוות אותנו על אהבת ה'. מסתבר שזוהי כל תורת החסידות על רגל אחת, והשאר פירושה...

מעבר לשמים

פעם אחת, בהיותו כבן שלוש-ארבע, לקח האב רבי שלום את בנו ישראל לטייל בשדה לפנות ערב. מראה השמש השוקעת הפעים את ישראל הקטן, והוא פנה לאביו ואמר: הנה, רואים את סוף השמים, שם במקום שהשמש נעלמת. ואביו ענהו: דע לך, בני היקר, שאחרי השמים שאתה רואה יש עוד שמים, ואחריהם עוד שמים, ועוד ועוד, עד אין סוף. ודע לך, בני היקר, שיש בורא גדול, שהוא עוד יותר אין-סוף, שברא את כל השמים האלה... רבי ישראל עצמו סיפר זאת, לאחר שנים, כחוויית ילדות עמוקה שנחרתה בזכרונו, והוסיף: כששמעתי את דברי אבי הקדוש, חשתי פליאה וזעזוע, ממש באופן מוחשי בבטן, והתחושה הזו נותרה בי עד היום.

האם זהו מ"סיפורי צדיקים" או שמא זהו הסיפור של כל אחד מאתנו? אי-שם, בעולם הילדות התמים והאבוד, כל אחד חווה מעין 'התגלות' כזו. בדומה לזה מתארים חז"ל את התוודעותו של אברהם אבינו הראשון – עליו אנו קוראים בתורה במהלך חודש חשון – לבורא העולם ומנהיגו, מתוך התבוננות בבריאה. "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה"[10] – הבריאה 'משדרת' שיש מאחוריה משהו (שהוא מישהו), ובמיוחד השמים שנותנים תחושה של אין-סופיות, "אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה"[11] (וגם המלה שָמַיִם עצמה יכולה להתפרש כצורת רבים של שָם, שם הרחק ועוד שם, ועוד ועוד, בלתי מושג לעולם, אחרי כל ה"שָמִים" עדיין "שָׁם אָתָּה"). רק צריך 'חוש' מתאים כדי לקלוט זאת ולא לאבד. אשרי מי שזוכה לאבא צדיק שמכוון אותו להיות מודע לחוויית האמונה, ואשרי מי ששומר את החוויה הזו כל ימי חייו כמו ברגע הראשון, זהו הצדיק.

אין זו רק חוויה של אמונה אלא גם של אהבה ויראה, כי התחושה המופלאה של האור האלוקי האין-סופי שמעבר לכל היקום מביאה, בו זמנית, ליראה עמוקה בפני הנשגב והמוחלט, הסוד הטמיר והנעלם מאחורי הדברים כולם, ולאהבה עזה ונכספת לגעת באותו אחד ויחיד שבאמת נמצא אתנו ממש כאן. החכמה היא לשמר את הרעננות והטריות של כל אלה לאורך ימים ושנים ולא להניח לה לכבות ולהתיישן, "לְךָ טַל יַלְדֻתֶךָ"[12].

פעם שאלו את רבי ישראל, מהי "רוח הקודש"? והוא ענה בפשטות: לכל יהודי יש רוח חיים, נשמה אלוקית, ואם הוא רק דואג שלא לטמא את הרוח שלו הוא זוכה לרוח הקדש. זהו "טל הילדות" שנשמר אצל הצדיק, אך הוא שייך לכולנו.

הנהגה מלכותית

בגיל צעיר הפך רבי ישראל למנהיג, ולחצרו נהרו מאות ואלפי חסידים. הקו הבולט, ובהחלט יוצא-הדופן, בהנהגתו של רבי ישראל היה ה'מלכות'. ביתו נבנה כארמון, הוא נהג במרכבת פאר, החזיק אורווה עם סוסים, השתמש בכלי זהב וכסף ולבש בגדי פאר – ממש כאחד מגדולי ה'פריצים' הגויים... לא רק ברכוש הסובב אלא גם כקו-אופי בולט: התנהגות בצורה אצילית, בהקפדה על נקיון, הוד והדר, כללי נימוס ודרך ארץ. אפילו התפלה – שאצל הרבה צדיקים היתה רועשת וסוערת – נעשתה אצל הרוז'יני בקול דממה דקה. אגב, הנהגה אצילית זו, בעיקרה, המשיכה לאפיין את צאצאיו של רבי ישראל, אדמור"י בית רוז'ין לדורותיהם, עד היום הזה ממש.

כצפוי, הנהגה חריגה זו עוררה פליאה והתנגדות בתוך העולם היהודי, אבל עמדתם הברורה של גדולי הצדיקים בזכותו של רבי ישראל השקיטה במדה רבה את הערעור. אולם הנהגה מפוארת כזו אינה יכולה להישמר בסוד. הלשונות הרעות על ה'ראבין' היהודי הנוהג במלכות ואלפים סרים למשמעתו הגיעו לאזני הצאר הרוסי ואמרו: מורדים בך! רבי ישראל הושלך לכלא, שם הוחזק כמעט שנתיים ימים בתנאים קשים (מזכיר את יוסף הצדיק, "ויהי מקץ שנתיים ימים"[13])! בסופו של דבר, הצליחו חסידיו הנאמנים להוציאו מהכלא (בעזרת הרבה 'מצלצלים'), ולאחר תלאות להבריח אותו מעבר לגבול, אל הקיסרות האוסטרו-הונגרית, שם קבע לבסוף את מושבו בעיירה סדיגורה.

שָפָל בְּעֵינָי

איך באמת נסביר הנהגה כזו? את האצילות והשלוה אפשר להבין, אבל מה הטעם בכל השררה והעושר, הפאר וההדר החיצוני? והאם הדבר אינו מעיד על גאוה, חלילה, או עלול להביא לגאוה?

ובכן, הדרך הזו אכן אינה מודל פשוט לחיקוי. התנאי ההכרחי להצדיק את הפאר וההדר המלכותי הוא מדה נפשית פנימית של שפלות וענוה, כדוד המלך שהעיד על עצמו "וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי"[14]. מי שבינו-לבין-עצמו חש לגמרי "שפל בעיניו", לבו נשבר בקרבו, אינו מחזיק טובה לעצמו ויודע ש"לא מגיע לי כלום" – הוא, ורק הוא, יכול לנהוג כלפי חוץ בהתנשאות למטרה חיובית, התנשאות שהיא עבורו כלבוש חיצוני בלבד. כך אכן היה רבי ישראל מרוז'ין, והמחשה לכך בסיפור הבא: פעם אחת נסע רבי ישראל בעגלה עם אחד מחבריו מצדיקי הדור, רבי משה צבי מסאוורן, והגיעו למקום שבו קיבלו אותם בכבוד מלכים, עד שהאנשים רצו לפני העגלה. אותו צדיק הרגיש לא נוח מרוב הכבוד והרכין את ראשו שלא יראוהו. אבל רבי ישראל אמר לו, ההרגשה שלי היא שהעגלה שאנו נוסעים בה היא כארון של מתים, הסוסים הם נושאי המטה, וכל האנשים מסביב באו להלוויה... מי שבאמת מרגיש כך, כל הכבוד שבעולם אינו מזיק לו.

וסיפור נוסף: רבי ישראל אמר פעם שישיבתו במאסר באה עליו כעונש על כך שבהיותו בן חמש שנים, במסיבה לכבוד התחלת לימוד החומש, אמר דבר תורה לפני שאר הילדים, וכשאמרו לו "יישר כח" היתה לו טיפת התנשאות. על אותה טיפונת גאוה בגיל כזה, מגיע לשבת שנתיים בכלא הרוסי... מכאן אנו למדים עד היכן הגיעה הרגישות שלו לנושא, עד שכל סטיה קטנה נחשבה עבורו כפגם, והרי "הקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה"[15].

על רבי יהודה הנשיא עורך המשנה, הנקרא "רבינו הקדוש", נאמר שהיה עשיר מופלג ונהג בכבוד ופאר, "תורה וגדולה במקום אחד"[16], ולפני פטירתו העיד על עצמו לפני הקב"ה שלא נהנה מהעולם אפילו באצבע קטנה[17] – מכל העושר והכבוד לא הגיע אליו שום הנאה אישית, הכל לשם שמים. כך גם מסופר על רבי ישראל שלנו, הרוזינר הקדוש, שהעיד על עצמו שלא נהנה מכל עושרו אפילו כחוט השערה (ולכן זכו שניהם לתואר 'קדוש', נבדל מהנאות העולם הזה[18]).

מלך ישראל

ועדיין אנו שואלים, אבל מדוע לנהוג בדרך מלכותית? הרי האידיאל היהודי הוא חיים פשוטים וצנועים, "איזהו עשיר השמח בחלקו"[19], ומה מוסיפים כלי הזהב והסוסים הרתומים למרכבה?

נעזר שוב בסיפור. רבי יצחק מאיר מגור – בעל חידושי הרי"מ – היה גם הוא בין גדולי הדור שבאו לראות את פני רבי ישראל. רבי ישראל קיבלו בכבוד והראה לו את "ממלכתו", כולל הסוסים באורווה, ושאל אותו מה הוא אומר על כך. החידושי הרי"מ לא הסתיר את דעתו, וענה בחריפות "גם זה הבל"[20]. אבל גם רבי ישראל לא נשאר חייב והשיב: הבל ראשי תבות "הכל ברא לכבודו"[21]. פירוש הדבר הוא שהחוש 'המלכותי' של רבי ישראל הוא לגלות בתוך הבלי העולם – מבלי לשקוע בהם, ותוך שפלות פנימית – את כבוד ה'.

במלים פשוטות: רבי ישראל איננו מסתפק בכך שחסידיו יתפללו וילמדו ויקיימו מצוות, הוא רוצה להקים הנהגה, והנהגה שואפת להיות מלכותית. בכך לוקח רבי ישראל את תנועת החסידות כולה צעד אחד קדימה, לקראת תכליתה האמיתית, להביא לבסוף לכינון מלכות ישראל בארץ ישראל.

הצאר ניקולאי שהשליך את רבי ישראל לכלא היה באמת רשע מרושע, אבל העלילה על הרבי שרוצה להיות מלך אינה שקר גמור. אלא שרבי ישראל אינו מעוניין למרוד בשלטון הרוסי, אלא להכין את עם ישראל לקראת חיי מדינה וממלכה, שחסרו לו כל-כך הרבה דורות, ותכליתם להגיע כמובן לארץ ישראל [אכן, צדיקי בית רוז'ין ידועים כתומכים נלהבים בישוב הארץ, להלכה ולמעשה]. רבי ישראל לא הסתיר את מגמתו המפורשת, ומסורת חסידית אומרת שהוא שלח לכמה צדיקים הצעה שיכתירו אותו כמלך המשיח... זו יומרה שיכולה להחשד כ'משוגעת' ומסוכנת, אבל צדיק כזה – שמצד אחד הינו "שפל בעיני עצמו" בתכלית, ומצד שני יודע את התפקיד שנועד לו משמים – יכול לומר זאת. וגם אם השעה לא בשלה, הרי התקדמנו במשהו לקראת המשיח.

נסיים ב'ווארט' עמוק הממחיש את הקשר של הצדיק, בעל ה"נשמה הכללית", לכל הציבור. פעם שאל רבי משה צבי מסאוורן את רבי ישראל, מה אתה עושה עם כל האנשים שבאים אליך לימים הנוראים? ענה רבי ישראל: כל אחד מאלפי החסידים שמגיע אלי לימים הנוראים, כשאני רואה אותו הוא נחקק על לוח לבי. אחר כך, בראש השנה ובמיוחד בזמן התקיעות, אני פותח את הלב שלי לקב"ה וה'פתקים' של כולם נמסרים ישר לידי רבונו של עולם... הצדיק שהוא בבחינת "תפארת ישראל"[22] מכיל את הנשמות של כולם, גם כשאינו חושב כעת על כל אחד בפרט, הכל מתגבש לכלל אחד ונמסר לה' שכותב וחותם אותנו לחיים טובים ולשלום.

אחרי הכל, רק נגענו בקצהו של הצדיק המופלא הזה. ולוואי ונלמד משהו ממנו.



* תולדות חייו ואמרותיו של רבי ישראל מרוזין נקבצו בעיקר בספר 'עירין קדישין' שיצא לאחרונה במהדורה מורחבת ונאה ע"י מכון שפתי צדיקים.

[1]  תניא פרק ב.

[2]  רמב"ם הלכות דעות ו, ב.

[3]  דברים י, כ.

[4]  חגיגה יב, ב.

[5]  משלי י, כה.

[6]  משלי כ, יא.

[7]  דברים ו, ד.

[8]  וראה בספר דרך מצוותיך דף קלט, א.

[9]  ראה פסחים נו, א.

[10]  ישעיה מ, כו.

[11]  תהלים קלט, ח.

[12]  תהלים קי, ג.

[13]  בראשית מא, א.

[14]  שמואל ב' ו, כב.

[15]  ראה יבמות קכא, ב.

[16]  גיטין נט, א.

[17]  כתובות קד, א.

[18]  ראה שבת קיח, ב, מדוע רבי יהודה הנשיא נקרא "הקדוש".

[19]  אבות ד, א.

[20]  כמוטיב החוזר בספר קהלת.

[21]  מנוסח שבע ברכות הנישואין.

[22]  איכה ב, א.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION