רבי נתן – התלמיד

עשרה בטבת הוא יום ההילולא של רבי נתן, תלמידו הגדול של רבי נחמן מברסלב, שהתורות והתפילות שלו מחזקות ומאירות עד היום הזה.

עשרה בטבת ידוע כאחד מצומות החורבן, "צום העשירי", ובדורנו יש נוהגים להזכיר בו גם את קדושי השואה. אך כיון שאנו אוהבי צדיקים – כמו שה' "אוהב צדיקים" – תאריך זה מציין עבורנו גם את יום פטירתו של רבי נתן מברסלב זכר צדיק לברכה. היה זה לפני מאה ושבעים שנה, בשנת תר"ה. עשרה בטבת חל אז ביום שישי, ולאחר שהדליקו נרות שבת קודש התחזק מעט רבי נתן, אמר כמה דיבורים על קדושת נרות השבת, ואז הסתלק מן העולם.

התלמיד ורבו

רבי נתן מהווה דמות מופת של תלמיד מסור ונאמן לרבו הגדול, רבי נחמן מברסלב. כמשמעות שמו, נתן, כל-כולו עסוק בנתינה בלתי פוסקת של תורת רבו, "דולה ומשקה מתורת רבו". גם אחרי פטירת רבי נחמן, המשיך רבי נתן להיות תלמידו, ובתור שכזה מעולם לא הסכים להתנהג ברבנות ולא שימש כרבי לחסידים, אף שחסידי ברסלב ראו בו את מנהיגם.

לא מדובר בעוד תלמיד בין התלמידים, אלא בתלמיד כזה שממש אי אפשר לתאר את הרב בלעדיו. מה היה נשאר מרבי נחמן לולא רבי נתן? רבי נחמן עצמו התבטא שאילולא רבי נתן לא היה נשאר ממנו אפילו עלה [דף] אחד. רבי נתן הוא שכתב והוציא לאור את ספרו העיקרי של רבי נחמן, "ליקוטי מוהר"ן", הוא שהעלה על הכתב את תולדות רבו ושיחותיו, ועוד ועוד.

במושגי פנימיות התורה, היחס בין הרב לתלמידו הוא כיחס בין ספירת החכמה לספירת הבינה. רבי נחמן הוא דמות החכם המופלג, חכם כזה שבכל עת מחדש עוד ועוד, "כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק". רבי נחמן עצמו כמעט לא כתב דברי תורה (כעוד מגדולי ישראל שלא הותירו כתבים), הוא חי את החידוש המתמיד וקשה היה לו לצמצם את הנביעה לתוך כתיבה מקבעת ומוגבלת. אבל החכמה מצד עצמה נותרת כ"ברק המבריק", אור גדול שבא ונעלם. מי שנמצא בתוך האור עצמו, טוב לו ואינו חסר דבר. אבל מי שנמצא במציאות החשוכה חייב לייצר כלי שיכיל את האור, יאחז בו ולא ירפה, יסביר ויבאר אותו, ילביש אותו במלים ומשפטים ואף ינציח אותו בכתב. זהו התפקיד של הבינה, הבונה בית מתאים לאור של החכמה – וזה מה שעשה רבי נתן מאז פגש את רבו המובהק ודבק בו, וכך זוכים אנו ללמוד מבית המדרש הבוער של ברסלב עד עצם היום הזה.

שלא נטעה, התלמיד הזה אינו ממלא רק תפקיד טכני, ואינו רק חוזר על דברי רבו. בהתאם ליסודות שקלט מרבו, הוא ממשיך ומחדש מעצמו עוד ועוד, ובכך מגשים את השאיפה של הרב. כך למשל, רבי נחמן דיבר על כך שצריך "לעשות מהתורות תפילות", ובא רבי נתן וכתב את הספר הייחודי "ליקוטי תפילות" שכולו תפילות המיוסדות על דברי התורה של רבו. רבי נחמן גילה דעתו שרצונו שיפרשו לפי דבריו את עולם ההלכה (היבש לכאורה), ובא רבי נתן וכתב את "ליקוטי הלכות" המהווה מופת של חיבור בין הנגלה והנסתר (והלימוד בו הוא תענוג של ממש).

לזכור את המוות

המורשת העיקרית של רבי נתן היא כל הספרים הקדושים שהותיר לנו. החכם הוא דמות של "איש חי", "החכמה תחיה בעליה", ובעצם חייו המאירים כאבוקת-אש הוא מזרים בכל העולם עוד ועוד חיים אמיתיים. אבל מי שעיקר עניינו בכתיבה, כרבי נתן, הרי כותב וכותב כל החיים כדי שאחרי מותו יפוצו הספרים עוד ועוד. כך, בעשרה בטבת תר"ה, בעלות נשמתו עם נרות השבת, התחיל רבי נתן את עיקר עבודתו בעולם הזה, וניתן לומר שכל ימי חייו הוא חי כדי למות...

אין זה רק חידוד יפה, אלא עבודת נפש עמוקה שאפיינה את רבי נתן מתחילה, עוד לפני שהכיר את רבי נחמן: הוא תמיד חי בתודעה שאמנם עכשיו אני נושם אבל אני זוכר היטב את יום המוות שאו-טו-טו עומד בפתח – הכרה המצטרפת אל מידת השפלות הקיומית שניחן בה רבי נתן. דרך זו הינה הדרכה מפורשת של חז"ל, המלמדים אותנו שכאשר עצות אחרות אינן עוזרות כנגד היצר-הרע, אזי 'הקלף המנצח' הוא להזכיר לו את יום המיתה. כמה כבר אפשר להנות מהחטא אם בעוד רגע אני בקבר? הזיכרון הזה לא בא להחדיר יאוש כלשהו, חלילה – הרי אין כרבי נחמן ורבי נתן שחזרו ושיננו ש"אין יאוש בעולם כלל". אדרבה, אם אני הולך למות, אזי ממש עכשיו אני חייב לחזור בתשובה, ואין פנאי להתייאש... "שוב יום אחד לפני מיתתך" – וכיון שאינך יודע מתי תמות, עשה עכשיו תשובה. מכל מקום, יש להדגיש שהדרך המומלצת ככלל היא לא לעסוק יותר מדי במוות אלא להרבות בשמחת חיים חיובית, כפי שהדגיש רבי נחמן שאין להרבות במרירות אלא "להיות בשמחה תמיד".

רק להתחזק

חבר נאמן היה לו לרבי נתן ושמו רבי נפתלי. שניהם היו תלמידים מסורים בלב ונפש לרבי נחמן, אך לכל אחד מהם אופי מיוחד משלו. רבי נפתלי נחשב החריף והמעמיק בין השניים, והחסידים חשבו תחילה שהוא ימשיך להנהיג את העדה אחרי רבי נחמן. אך ברבות הימים התברר שרבי נתן הוא הממשיך הבלתי מעורער והוא שהנחיל את תורת רבי נחמן לדורות.

במסורת חסידי ברסלב מקובל שעיקר דרך עבודת ה' של רבי נפתלי (החריף) היתה התחדשות ואילו דרכו של רבי נתן היתה התחזקות. בדרך ההתחזקות איננו מחפשים דוקא חידושים מסעירים ומבריקים, איננו יכולים פשוט להתחיל מחדש ולהתעלם מכל העבר כמשהו מיושן שאפשר להשליך בקלות. עלינו לחשוק שיניים ולהתאמץ שוב ושוב, להתחזק עוד ועוד, לשפר את עצמנו ולעשות תשובה, ועוד הפעם תשובה. התחדשות היא דבר נפלא, אך הדרך של ההתחזקות היא הסלולה לרבים, ובמיוחד לבעלי תשובה המתמודדים עם נפילות. לכן רבי נתן תפס את המקום המרכזי, ולכן יש משהו בספריו שמדבר לכל-כך הרבה אנשים בדורנו, דור התשובה.

איך תבוא הגאולה?

פעם שאלו את מורנו הרב רבי נתן בענין הגאולה, איך יכול הדבר להיות שבזמן הדורות הקודמים וכמו בדור רבינו הקדוש [רבי נחמן] לא בא הגאולה, ובדורות האחרונים אשר הולכים מטה מטה יבוא הגאולה?
והסביר על פי משל: בעולם היה כרך גדול, וסביבה חומה בצורה וחזקה עד להפליא. וכל המלכים רצו לכבשה והניחו כל כוחותיהם. ותקוותם נשאר מעל [לא הצליחו], כי כל החיילים שלהם נפלו מהחצים שזרקו משם. ואחר כך היה מלך אחד חכם מאוד, שהלך סביב החומה והביט ונדמה בדעתו שכעת יקח כל הגיבורים מחיילותיו ויכו על החומה עד שיכבשנה, ועשה כן ונפלו כל חיילותיו ונשאר רק הוא לבדו. והלך סביב החומה לראות מה פעל שם, וראה בחכמתו שכעת (שכבר החומה מבפנים כולה זעזוע רק מבחוץ לא ניכר), אפי' בזקנים וחולים וילדים יכבשה. ועשה כן, וקיבץ כל השאר, נשים וילדים וחולים מה שנשאר לו, והלך וכבש והרס החומה כליל. וכעת מי כבש החומה? אם האחרונים והחלושים, הלא אפילו יעבדו בכל כוחותיהם אלף אלפים שנה לא היו עושים אפילו רושם. ורק הכח של הגיבורים הראשונים שזעזעו את החומה עד להריסה, ואם הראשונים הלא לא כבשו רק האחרונים גמרו וכבשו. וכן הוא לענין הגאולה, שהראשונים כמו הצדיקי אמת ואנשיהם כמו משה רבינו ע"ה רבי שמעון בר יוחאי ע"ה, האר"י הקדוש, הבעש"ט הקדוש ורבנו הקדוש ושאר הצדיקים זרקו חצים להנחש, להסטרא אחרא [הצד האחר, הרע והטומאה] וסייעתו, כבר זעזעו כל-כך הסטרא-אחרא עד שאפילו יהיה מי שיהיה מדורות האחרונים יוכלו לכבוש את הסטרא-אחרא ולגמור הבירור שיבוא הגאולה.

המשל היפה הזה מלמד אותנו שמצד אחד אנו באמת "זקנים וחולים", מה אנחנו ומי אנחנו לעומת הדורות הראשונים, ננסים לעומת ענקי-הרוח. אנחנו שפלים וחסרי יכולת, ובכל זאת – אנחנו נביא את הגאולה, אין הדבר תלוי אלא בנו, נעשה ונצליח בעזרת השם. כי מה שנותר הוא המאמץ האחרון והמכריע שיפיל את החומה לאחר שכל גיבורי הדורות הקודמים עמלו לזעזע אותה.

ואם נשאל, מהי אותה נקודת התורפה בחומה שבה ראוי להשקיע את המאמץ? לפי דברי רבי נתן, הנקודה הזו אמורה להיות באותו מקום שבו 'קדחו' רבי שמעון בר יוחאי, האר"י, הבעל-שם-טוב ורבי נחמן. אלו הצדיקים שפעלו להסיר את המסך המסתיר בין העולמות, לחבר את העולם הגלוי עם מקורו האלוקי הנסתר. את הפעולה הזו המשיך רבי נתן עצמו – כמו בחיבור "ליקוטי הלכות" התופר בין הנגלה והנסתר. וגם אנו נתחזק ונתאמץ בדרך הזו, עד שתיפול החומה ותבוא הגאולה. אז נזכה לקיום הנבואה שצום העשירי [עשרה בטבת, בחודש העשירי מניסן] יהפך לששון ולשמחה, במהרה בימינו אמן.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION