לקראת מדינה יהודית - ב

חלק שני מתוך "מצע מקוצר" ליסודות המדינה היהודית, בהשראת פנימיות התורה. והפעם על אהבת הארץ, מדיניות בטחון ותיקון המשפט. 

 

 

חלק א | חלק ב | חלק ג | חלק ד

בפעם הקודמת הנחנו יסודות ראשונים לתיקון המדינה ברמה השכלית-הכרתית. לאחר ההכרה הנכונה, ניתן להגיע אל הרבדים המעשיים של התכנית, כמו שבנפש האדם נובעים הרגשות והמעשים מתוך הרובד השכלי.

ישוב הארץ – חסד

הראשונה במדות הלב היא מדת החסד, הנובעת מתכונת האהבה, כמו יד ימין הפשוטה להשפיע טובה וברכה לכל. זו מדתו המיוחדת והמובילה של היהודי הראשון, אברהם אבינו, המאמין הגדול ואיש החסד, "חֶסֶד לְאַבְרָהָם"[1].

בהקשר הציבורי, היחס העיקרי של עם ישראל לארץ ישראל הוא אהבת הארץ, "גדולי החכמים היו מנשקין על תחומי ארץ ישראל ומנשקין אבניה ומתגלגלין על עפרה, וכן הוא אומר 'כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ'[2]"[3]. אהבה זו, כאהבת חתן וכלה, פועלת ככוח משיכה מופלא, כמו מגנט אדיר הגובר על מרחקים עצומים של מקום וזמן.

אותה אהבה שמכוחה חזרנו אל הארץ בדורות האחרונים (לא רק מתוך בקשת "מקלט בטוח"), צריכה להפוך להצהרת אהבה רשמית – הכרזת ריבונות של העם היהודי על ארצו, כמעשה טבעי ומתבקש. אך צריך להדגיש שאין הכוונה רק לאהבת מולדת פשוטה, אלא לאהבה שמהווה כלי למכלול השלם של אהבת ה' – "וְאָהַבְתָּ אֵת הוי' אֱלֹהֶיךָ"[4]; אהבת ישראל – "'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' זה כלל גדול בתורה"[5]; ואהבת התורה. שכן החוט המשולש – הקושר בין עם-ישראל, התורה והקב"ה – מתקיים בשלמות דווקא בארץ ישראל.

יש לומר ברורות שמקור הזכות שלנו על הארץ הוא מכוח הבטחת הקב"ה בתורה (כפי שמאמינים גם מיליוני גויים בכל העולם), ושההצלחה בתקומת העם בארצו היא רק בעזרת הקב"ה, כפי שמזהירה התורה שבבואנו לארץ לא נאמר "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה", אלא "וְזָכַרְתָּ אֶת הוי' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל"[6]. אפשר להציע, אם כן, לנסח מחדש את מגילת העצמאות למדינה היהודית, ובה יוצגו בבהירות אדני-היסוד של העם היהודי השב לארצו.

הכרזת הריבונות על כל חבלי הארץ שבידינו היא המעשה הכי "טוב ליהודים", ותגובה מתבקשת שלנו לגילוי החסד האלוקי בתקופתנו. אין הכוונה להכרזה מדינית ריקה מתוכן, אלא לאמירה שמלווה במעשים – "אמור מעט ועשה הרבה"[7] – בפעולה נמרצת לעידוד התיישבות נרחבת בכל רחבי הארץ, גאולת קרקעות, פיתוח החקלאות ומקורות הפרנסה, תוך חתירה לעצמאות כלכלית והנחלת תרבות הסולדת מרדיפה אחר מותרות והדוגלת בצניעות והסתפקות במועט, "איזהו עשיר? השמח בחלקו"[8],  "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ, וְטוֹב לָךְ"[9]. דגש מיוחד יושם על עידוד והעדפת עבודה עברית (זוכרים שהיה כזה ערך?) והרמת קרנו של הפועל היהודי, מתוך אהבת אחים, "וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ"[10].

יד ישראל תקיפה – גבורה

מתוך מדת החסד מגיעים למדת הגבורה, הנובעת מתכונה פנימית של יראה (כמו שרמוז בגימטריא השווה: גבורה = יראה), מדתו המיוחדת של יצחק אבינו, "פַּחַד יִצְחָק"[11]. הגבורה מאזנת את החסד, מבקרת אותו ושומרת על גבולותיו, "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת"[12], כמו הקוטב הדוחה של המגנט המשלים את זה המושך.

בתיקון המדינה, הגבורה מתבטאת במושג ההלכתי "יד ישראל תקיפה"[13]. לאחר דורות רבים תחת שלטון זר – ממלכי חסד ועד "מלכות הרשעה" – הנה בדורנו זיכה אותנו הקב"ה ביכולת להשתמש בכוח מדיני וצבאי, אם רק נרצה! אמנם הכוח הצבאי אינו מטרה בפני עצמה, והרי נביאי ישראל הם שהנחילו לעולם את חזון השלום, "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים"[14]. מתוך החסד באה הגבורה, מתוך אהבת ישראל ואהבת הארץ אנו אוזרים עוז להלחם באויב, מבלי לשגות באשליות. והנה כמה עקרונות יסוד למדיניות בטחונית נכונה, לפי תורת ישראל:

ראשית, לא לפחד מהצל של עצמנו. הפחד המופרז נובע מחוסר אמונה ובטחון, "פָּחֲדוּ בְצִיּוֹן חַטָּאִים"[15]. מסופר שאביו הזקן של הבעל-שם-טוב אמר לבנו הקטן לפני פטירתו: "אהוב כל יהודי, ואל תפחד מאף אחד חוץ מהשם יתברך". כשם שצוואה זו היא יסוד החינוך של כל ילד יהודי, כך עליה להוביל את חיי הציבור. עלינו לעמוד בתוקף בזירה הבין-לאומית על זכותנו להגנה עצמית, תוך הסברה מתאימה, ולא לכבול את ידי כוחות הבטחון בגלל מדיניות חוץ כושלת.

על הלחימה באויבי ישראל להיות תקיפה ובלתי מתפשרת. מרכיב הכרחי בבטחון הלאומי הוא ההרתעה. אין להסתפק בפעולות הגנתיות, אלא להקדים ולהשיג את האויב לפני שהוא מבצע את זממו, וכן לנקוט בפעולות תגמול מכאיבות בתגובה לפיגועים וכדו'. זהו הערך החיובי של הנקמה, "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם"[16], הזוקפת את הקומה בהראותה שדמנו איננו הפקר (וכך זכורים לטובה פעולות תגמול שונות של המחתרות וצה"ל). אכן, כל עוד איננו מכירים ברורות בזכותנו על הארץ, חסר לנו הצידוק הפנימי להלחם בתוקף באויב, שהרי אלימות וכוחנות אינן השפה הטבעית שלנו כיהודים, והפעלת הכוח יכולה לבוא רק מתוך תחושת הצדק (ומכאן החולשה המתמשכת בשטחי יהודה ושומרון, שעצם הכינוי "השטחים הכבושים" מתכחש לאמת הפשוטה שמדובר בחבלי הארץ השייכים לנו לפחות כמו גבולות 67). כפי שמדת החסד היא שמניעה את הגבורה – כך הקשר החיובי של אהבת הארץ מעניק לנו את העוז הדרוש להלחם עליה.

יש לנהוג לפי מוסר לחימה צודק, הנובע מהתורה. "התורה אמרה הבא להרגך השכם להורגו"[17], קל וחומר כשמדובר במי שבא להלחם בנו, להרוג ולרצוח ולנשל אותנו מהארץ. יש לערוך שידוד מערכות בכל הנוגע להוראות הפתיחה-באש הקיימות היום – הכובלות את ידי חיילינו ואף מסכנות את חייהם בפועל – ובכלל במושג "טוהר הנשק" כפי שהוא מתפרש כיום בארץ. כידוע, אומות העולם (גם הנאורות ביותר) אינן נוהגות באמות-מידה כאלה – וגם המשפט הבין-לאומי מאפשר זאת – אך דווקא כלפי ישראל באים בדרישות בלתי אפשריות של מוסריות מעוותת, ומצפים מאיתנו להגיש את הלחי השניה.

ולסיום, ותרנות מעודדת את האויב. הכוח המזין את האויב הוא התקוה להישגים, ואם כמענה למלחמה וטרור אנו מדברים על מסירת חבלי ארץ השייכים לנו בדין, ואף על עקירת ישובים יהודים פורחים – הרי במו ידינו אנו מזמינים את הטרור הבא, חלילה. ואולי החמור מכל הוא שחרור מחבלים רוצחים שידיהם מלאות בדם יהודי יקר (בכינוי מגוחך של "מחווה"), מדיניות בלתי-נסבלת של "הדלת המסתובבת" שהלקח המר שלה נכתב בדם יהודי, ובכל זאת מצעד האיוולת נמשך. האם לא ברור שיש להעניש את הרוצחים הללו במלוא חומרת הדין, ואף ליישם בפועל את עונש המוות?! האם לא ברור שהענקת פרס לתוקפן אינה מובילה לשלום אמת אלא לדמיונות שוא קצרי ראות?! כנראה שרק העמדת הדברים על-גבי היסודות הנכונים, הנובעים מתוך "תורת חיים", תוכל לשקם את מדיניות הבטחון של מדינת ישראל ולהחזיר אותה לדרך המלך.

המשפט העברי – תפארת

לאחר מדות החסד והגבורה באה מדת התפארת, המיוחסת ליעקב אבינו, "תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל"[18]. התפארת הינה מיזוג נכון בין החסד והדין, בשלמות מאוזנת ומגוונת (כשילוב צבעים מפואר). בפנימיות ספירת התפארת נמצאת תכונת הרחמים – הזדהות עם הזולת באשר הוא, מתוך בחירה, הכרה וידיעה. בעוד החסד והגבורה מקבילות ליד ימין ויד שמאל, הרי התפארת מקבילה לגוף עצמו (ונמצאת ב"קו האמצעי" של הספירות), ומכאן שמדובר בזהות העצמית ביותר שלנו, כסגולת בני ישראל שהם "רחמנים בני רחמנים"[19].

בתיקון המדינה, אנו מגיעים כעת למשפט העברי. בחסד ובגבורה עסקנו בעיקר בהשפעה ובעשיה כלפי חוץ, בפן הגשמי יותר, אבל במה באמת זכאית המדינה להקרא "מדינה יהודית"? המלה מדינה נובעת מהמושג דין, וההגדרה החשובה ביותר של המרחב הציבורי היא במערכת החוקים והמשפט הנוהגת בו.

המציאות שבה יש לבתי-הדין הפועלים לפי התורה סמכויות מקוצצות ויכולת אכיפה אפסית, ואילו מערכת המשפט הממלכתית מיוסדת על תרכובת של שרידי משפט עות'מאני ואנגלי – קוראת לתיקון יסודי. לעם היהודי מערכת משפט מיוחדת משלו, "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם"[20], מדיני ממונות ועד המשפט הפלילי. כמובן שיש צורך בתקנות וחוקים עדכניים בכל שטחי החיים המודרניים, ממסחר במניות ועד דיני תעבורה – אך הכל צריך להיות תחת מסגרת-על של חוקי התורה. משפט התורה הנכון אינו נוטה לרגשנות מתחסדת ולא לנקמנות קשה – אלא יש בו גילוי של מדת הרחמים לכל (ככתוב בספר הזוהר "משפט – רחמי").

למעשה, יש לזכור שההלכה היהודית אוסרת, ככלל, להתדיין בפני ערכאות שאינן מחויבות לדין תורה (מלבד במקרים מסוימים). עלינו להזדקק ככל האפשר לבתי-דין תורניים, והעיקר – להציב את המשימה להביא את המשפט העברי למקום הראוי לו במדינה יהודית, דבר הנוגע הן למערכת השופטת, הן לזו המחוקקת, והן לזו המבצעת. כאשר תתוקן מערכת המשפט, ניתן יהיה להתגאות ולשמוח בהיותנו אזרחים במדינה ההולכת בדרכי הצדק והיושר, ולראות בהגשמת הנבואה "וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי־כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה. צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה"[21].

לחלק הבא

חלק א | חלק ב | חלק ג | חלק ד



[1] מיכה ז, כ.

[2] תהלים קב, טו.

[3] רמב"ם הלכות מלכים ה, י.

[4] דברים ו, ה.

[5] ויקרא יט, יח. רש"י שם.

[6] דברים ח, יז-יח.

[7] אבות א, יד.

[8] אבות ד, א.

[9] תהלים קכח, ב.

[10] ויקרא כה, לו.

[11] בראשית לא, מב.

[12] סנהדרין קז, ב.

[13] למשל: גמרא כתובות כו, ב. רמב"ם הלכות עבודה זרה י, ו.

[14] ישעיה ב, ד.

[15] ישעיה לג, יד. וראה גמרא ברכות ס, א.

[16] דברים לב, מג. וראה פירוש ראב"ע שם.

[17] ברכות נח, א.

[18] איכה ב, א.

[19] לשון שגורה על פי יבמות עט, א.

[20] שמות כא, א.

[21] ישעיה א, כו-כז.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION