התראה
  • Please enter your DISQUS subdomain in order to use the 'DISQUS Comments for Joomla!' plugin. If you don't have a DISQUS account, register for one here

"בחרבי ובקשתי"

בעולם המודרני כלי הנשק פועלים בעיקר מרחוק,כלפי אויב נסתר מהעין, דבר המלמד כי במלחמת היצר עלינו להתמודד בעיקר עם הרע הנעלם. המלחמה הנפשית עם הרע הנעלם, חוזרת ומלמדת לגבי אופן המלחמה הנכון בטרור

 

  • הדפסה

 

בפרשתנו מבטיח יעקב ליוסף: "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך, אשר לקחתי מיד האמֹרי בחרבי ובקשתי"[ב]. ציון החרב והקשת על ידי יעקב תמוה – וכי יעקב נלחם על כיבוש שכם?! רש"י אכן מסביר שאחר מעשה שמעון ולוי בשכם באו הגוים להלחם ביעקב והוא חגר כנגדם את קשתו וחרבו. אמנם, בשל הבעיה בפירוש מלחמת יעקב כפשוטה, מתרגם אונקלוס חרבי וקשתי כ"תפלתי ובקשתי" – "בצלותי ובבעותי".

בחסידות[ג] האריכו לבאר שחרב וקשת הם שני סוגי תפלה, מתוך הנחת יסוד ש"שעת צלותא שעת קרבא"[ד] – שעת התפלה היא זמן מלחמה בין יצרי האדם, ושל בירור בין הטוב והרע במציאות. ההבדל הגשמי בין קשת לחרב מגלה על ההבדל בין סוגי התפלה השונים, וכן להיפך – הבנת תפקידי הקשת והחרב במלחמה הפנימית כנגד הרע תורמת גם להבנת השימוש בהם במלחמת ישראל כנגד הרע בפועל, במציאות הממשית של ימינו.

ההבדל בין החרב לקשת הוא בטווח הלחימה: באויב סמוך ונראה נאבקים באמצעות חרב, ואילו קשת מופעלת נגד אויב רחוק, ופעמים רבות אף נסתר מן העין. כך מוסבר בחסידות שחרב היא סמל מאבק האדם ברע הגלוי וקשת מבטאת מאבק ברע הנעלם. בתפלה נעשה המאבק ברע הגלוי בקריאת שמע (בה רמח תבות, בסוד הרֹמח[ה], סוג של חרב), בהצהרת האמונה הברורה המבטלת כל מתנגד – הרהורי כפירה גלויים הבאים לאדם ודעות אחרות הנאבקות באמונה זו. לעומת זאת, מאבק ברע הנסתר שייך לתפילת העמידה, בה מרוכזות הבקשות המכירות שמשהו במציאות – הכללית והאישית – פגום. ריבוי הבקשות מעיד שהרע נסתר, לא ברור מה בדיוק הבעיה, והאדם יורה 'חצי בקשה' רבים בתקוה לפגוע במקום בו מסתתר הרע המעכב את תיקון המציאות.

מלחמת דורנו מלחמת קשת

בדורנו המלחמה העיקרית היא ברע הנעלם. סמוך לימות המשיח בירור הרע נעשה פנימי יותר, יש לחשוף את שרשי הרע הנעלמים ולבערם מהעולם. אחרי הצהרת האמונה שנלחמה ברע הגס והמגושם, באלילות וברוע בצורתם הבוטה ביותר, מגיע מצב בו כמעט ואין רע גלוי ומוצהר, שנלחם בטוב ובאמת באופן גס, וכל דבר רע מופיע באצטלת הצטדקות – כדבר טוב או על כל פנים כמשהו סתמי. יותר מכך, מהמאבק הישיר ברע – שלא הצליח להגיע לידי גמר בהכרתת הרע – התברר שגם הרע הגלוי שנותר אינו עומד בפני עצמו, והוא רק 'בא כח' של שרשי רע נעלמים העומדים מאחוריו ומזינים אותו, של תפיסות עולם שלכשעצמן נראות תמימות ואפילו כנובעות ממניעים ראויים וטובים.

הדברים נכונים גם בנוגע למלחמה הגשמית באויבינו: מלחמה בטרור היא מלחמה ברע נעלם – מי שמבצע את עצם המאבק והפגיעה בנו מסתתר ו'נעלם' בפשטות, ובעומק כל הרע הגלוי במלחמה זו מתבסס על שרשים של רע נעלם. האוכלוסיה הנדמית תמימה (או אף רודפת שלום וכדו') היא המצע עליו גדלים גילויי הרע וממנו הם ניזונים בכל עת. ללא תמיכה רחבה מהעורף – שעובדת היותו 'רע' נעלמת מהעין – לא יתכן קיום לרע הגלוי, לאויב המכה בנו. גם בגשמיות נעלמה בדורנו מלחמת החרב, ומלחמות מתנהלות בעיקר מרחוק – ביריות.

לכן, דווקא בדורנו חשוב להתבונן כיצד יש לנהל את מלחמת הקשת:

"ידך בעֹרף אויביך"

פסוק נוסף בפרשתנו מלמד על אחד מעקרונות מלחמת הקשת. קינת דוד על שאול ויונתן פותחת במה שיש לעשות בעקבות אובדנם: "ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר"[ו] – מכיון שאבדו "כלי מלחמה" מצטיינים בלוחמת קשת (כהתמחות שבט בנימין[ז]) יש ללמד את בני יהודה להלחם בקשת, והדבר רמוז כבר ב"ספר הישר" (– ספר בראשית). היכן רמוז ב"ספר הישר" שהקשת נועדה לבני יהודה? בפסוק שבברכת יהודה: "ידך בערף אויביך" – על היורה בקשת למתוח את היתר עד ערפו כדי לירות למרחוק (כפירוש רש"י שם).

בעוד שמלחמת חרב כולה חזית אל מול פני האויב, מלחמת הקשת דורשת מעורבות של העורף. ושוב, הדבר נוגע לשתי פני מלחמת הקשת היום:

באדם מסמל העורף את הלא-מודע, את מה שנמצא 'מאחורי' המודעות הגלויה (ובסגנון אחר: בעורף נמצא מח הדעת, שאינו שכל גלוי – כמו החכמה והבינה, המנתחים את המציאות בקני מדה שכליים ברורים – אלא האופן האישי בו חש האדם את העומד לפניו ומכריע כיצד לפעול בו; בדעת מוחלט על 'מה ללכת' אחרי כל האפשרויות שעלו בשכל המודע והשוקל). כדי לפגוע ברע הנעלם זקוק האדם לעורף חזק, מלחמה בשרשים נעלמים ולא-מודעים של הרע דורשת גם את מעורבות הלא-מודע של האדם, חויה וידיעה איתנה (גם אם לא מוסברת) שיש באויב הסמוי רע, ולאידך נקיות מרע זה בלא-מודע של האדם עצמו. גם הנחישות במלחמה ברע תלויה בהיות האדם "קשה עורף", כזה שלא מסתפק בביעור הרע הגלוי אלא מחפש בעקשנות אחר שרשי הרע העמוקים ביותר.

גם במישור הגשמי, המלחמה הנחושה באויב הפועל מהמחתרת ולא עומד פנים אל פנים מול כל עמנו תלויה ב"עורף". יכולת הצבא לפגוע באויב תלויה בחוסן העורף ובגיבוי שהוא מעניק לצבא. עורף חלש משדר לצבא ומחנך אותו להבלגה ואי-לוחמה. מלחמת קשת באויב, עד לחיטוט אחר שרשי הרע הלוחם בנו, צריכה להגיע מהעורף – רק אז יגיעו חיצינו למטרתם (בעורף האויב).

ספר הישר

איפיון חשוב נוסף של מלחמת הקשת רמוז בכינוי "ספר הישר" לחומש בראשית בקינת דוד. "ספר הישר" הוא "ספרן של ישרים"[ח] – תיאור חיי האבות שנקראו ישרים. האבות הם הראשונים שעמלו והצליחו לתקן את העקמומיות שנטבעה באדם מחטא עץ הדעת, עליה נאמר "עשה הא-להים את האדם ישר והמה בקשו חִשבֹנות רבים"[ט]. גם במלחמת הקשת נדרש יושר כזה, יכולת לקלוע אל המטרה בלי להחטיא. מעבר לאימון בקליעה למטרה, במלחמה נחוץ טבע ישר ("דרך ארץ" ש"קדמה לתורה"[י]) המכיר ש"הבא להורגך השכם להורגו"[יא], ושאין לחשב חשבונות בצד המלחמה בדבר אפשרות אחרת חוץ מפגיעה באויב – ירי באויר כדי להרתיע, להפגין כח, לקרב לשולחן הדיונים וכו' הוא בגדר חשבונות רבים ועקמומיים. במלחמת הקשת דרוש "אדם ישר" היורה ישר על מנת לפגוע (במלחמת חרב מול רע קרוב ומידי, פחות החשש לחשבונות רבים ועקומים).

לכאורה, דרישה לירות ישר במלחמת קשת היא בלתי אפשרית, זו מלחמה העוסקת מעצם הגדרתה ברע נעלם וסמוי מן העין, וכיצד ניתן לכוון ישר אל מה שלא רואים?! מתברר שהירי הישר בקשת אכן תלוי בעיקרו ביושר לב, בכוונה פנימית לירות ישר אל האויב – לגבי עצם הפגיעה ישר במטרה צריכה להיות בעיקר תפלה פנימית לבורא שיקח את החץ ליעדו הראוי, ובטחון בו שינחה את חיצי האדם לפגוע ברע הנעלם. היכולת לכוון בקשת תלויה בעיקר בכוונה הפנימית של האדם המלוה את החץ. כך בתפלת העמידה, העיקר הוא 'להתכוון ברצינות' – גם אם לא ברור לאדם באיזו בקשה תלוי באמת תיקון המצב, עליו לכוון היטב בכל בקשה שתפעל את התיקון, ולכוון שבפניתו אל ה' הוא משליך עליו יהבו ובוטח בו ש'יתפלל דרכו' את התפלה הנכונה, הראויה והפוגעת. גם במלחמה באויב דרושה כוונה לפגוע ברע ולהרגו ובטחון בה' המכוון את החץ (ולדוגמה: ירי בקהל שממנו באה פגיעה בנו נאבק ברע סמוי – לא רואים מי הפוגע – אך דרוש בטחון בה' שהחץ יפגע במטרה אמיתית, במחבל המסתתר).

"חכם לב יקח מצות"

המוסבר לגבי הקשת נכון לעבודה הרוחנית בכל המצוות – חשוב שבנוסף לעצם הפעולה-היריה תתלווה כונה פנימית לענין. זהו משל טוב לענין הכונה במצוות: כונת המצוה היא ככוונת הרובה, היא מכונת את המצוה ליעדה הנכון ("מצוה בלי כונה כגוף בלי נשמה"[יב] כי קשה לפגוע ללא כוונת, אך ברור שכוונת ללא רובה היא חסרת ערך לחלוטין).

ובדרך רמז: רכיבי הקשת – יתר, קשת, חץ – רומזים לפסוק "חכם לב יקח מצות"[יג], ופרש הבעש"ט[יד] שחכם לב יקח שתי מצוות בכל מצוה – מצוה מעשית, ומצוה רוחנית התלויה בכונת הלב. הדימוי לירי בקשת מלמד מהי כוונה רצויה: אין זה 'ציור אותיות' ועיסוק בדבר נוסף למצוה (– ככוונה-דמיון של "חשבונות רבים") אלא רצון ותפלה שהמצוה תגיע 'ישר' ליעדה-כוונתה האמיתית (אף אם הם נעלמים מהאדם) ותפעל כדבעי[טו].



[א] מתוך שיעור ר"ח כסלו ה'תשס"א. נרשם ע"י איתיאל גלעדי.

[ב] בראשית מח, כב.

[ג] ראה תורה אור (בהוספות) ויחי קג, א; ד"ה "לא יצא" לאדמו"ר המהר"ש (קה"ת תשט"ז) ס"ע 6 ואילך; סה"מ תרנ"ט עמ' קנז; תש"ד עמ' 98; תשט"ז ס"ע 540 ואילך.

[ד] הובא בלקו"ת ריש פרשת כי תצא ובכ"מ בשם הזהר. ראה זהר ח"א רמ, ב; ח"ג רמג, א.

[ה] ראה הקדמת תקוני זהר יא, א.

[ו] שמואל-ב א, יח.

[ז] שופטים כ, טז; דהי"א ח, מ; שם יב, ב; דהי"ב יד, ז; שם יז, יז.

[ח] ע"פ ע"ז כה, א.

[ט] קהלת ז, כט.

[י] ויקרא רבה ט, ג. תנדב"א פ"א.

[יא] סנהדרין עב, א.

[יב] לקוטי תורה (האר"י) עקב עה"פ "כל המצוה".

[יג] משלי י, ח.

[יד] כתר שם טוב (הוצאת קה"ת, הוצאה שלישית) אות טא.

[טו] וראה לקו"ת שה"ש יג, ב:

והכונה אינו מחשבה לבדה, כי אם להיות מכוון כו' וכך בחי' כנ"י נקרא כוונה ע"ש שצריך לכוון את לבו לגבי א"ס ב"ה בבחינת ביטול כו' שיהיה מכוון נגד בחינת אין ערוך לך כו' שיהיה נתפס במוחו ולבו כי אין עוד מלבדו. וזהו ענין שיכוונו את לבם שבמשנה רפ"ה דברכות היינו כאדם המכוין לזרוק חיצו במקום ידוע, כך תהיה כוונת הנפש לצאת מנרתקה ולהשתפך אל חיק אביה בבחינת ביטול במציאות...

  • הדפסה