התראה
  • Please enter your DISQUS subdomain in order to use the 'DISQUS Comments for Joomla!' plugin. If you don't have a DISQUS account, register for one here

מחיית עמלק

 

 

שלש הפעולות שעולות מן הפסוק של מחיית עמלק מבטאים רבדים של ספק בלבושי הנפש שאותם צריך לתקן

  • הדפסה
זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח.[א]

פסוקים אלו, החותמים את פרשת כי תצא, הם 'פרשת זכור' שקוראים בציבור פעם בשנה (בשבת הסמוכה לפורים. לדעת הרבה פוסקים קריאה זו היא דאורייתא[ב], ויש אומרים שגם נשים חייבות בה[ג], כך שבמדה מסוימת זו הקריאה הכי חשובה בתורה. יותר מזה, משמע בפוסקים שיש מצוה בזכירה זו בכל יום, ולכן יש לכוון אותה בתפלה[ד], ומכאן המנהג של 'שש זכירות' שלאחר התפלה[ה]).

שלש מצות, מחשבה דבור ומעשה

בפרשיה קצרה זו יש, לפי הרמב"ם (וההולכים בשיטתו[ו]), שלש מצוות דאורייתא, שתי מצוות עשה ואחת לא-תעשה, ולפי הסדר: א. "זכור את אשר עשה לך עמלק", בלשון הרמב"ם "מצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים"[ז]. ב. "תמחה את זכר עמלק", וברמב"ם "מצות עשה לאבד זכר עמלק". ג. "לא תשכח". ומפרשים חז"ל "זכור, בפה. לא תשכח בלב"[ח], ובלשון הרמב"ם "שאסור לשכוח איבתו ושנאתו" (וממילא יש לומר חילוק נוסף: הזכירה בפה אינה תמידית, אלא מזמן לזמן, ואילו האיסור לשכוח בלב הוא תמידי. ובאמת יש ששאלו מדוע "לא תשכח" אינו נמנה כמצוה תמידית).    

כל התורה היא "אוריאן תליתאי"[ט], תורה משולשת, וזו אחת הדוגמאות לשילוש של התורה – שלש מצוות בשלשה פסוקים: זכור. תמחה. לא תשכח[י].

והנה, איסור השכחה הוא בלב, "לא תשכח בלב", דהיינו ב'לבוש המחשבה' של הנפש, "הגיון לבי". מצות הזכירה היא בפה, "זכור בפה", ב'לבוש הדבור' של הנפש. ואילו המצוה "תמחה את זכר עמלק" היא במעשה בפועל, "המעשה הוא העיקר". אם כן, יש כאן יחידה של שלש מצוות באותו נושא השייכים לשלשת לבושי הנפש, מחשבה דבור ומעשה, כאשר הסדר בפסוקים הוא: דבור ("זכור"), מעשה ("תמחה"), מחשבה ("לא תשכח").

בפנימיות, מחשבה דבור ומעשה הם כנגד שלשת העולמות התחתונים: עולם הבריאה הוא עולם המחשבה ומקביל לאות ה עילאה בשם הוי' (בינה); עולם היצירה הוא עולם הדבור ומקביל לאות ו בשם הוי' (מדות); ועולם העשיה הוא עולם המעשה, ומקביל לאות ה תתאה בשם הוי' (מלכות). לפי זה, הסדר בפסוקים מתחיל מעולם היצירה, הדבור, יורד לעולם העשיה, מעשה – מרמז ליחוד וה בשם הוי' – ומשם חוזר ועולה לבריאה, עולם המחשבה.

[דוגמה חשובה נוספת לשלישיה מחשבה-דבור-מעשה יש בפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשֹתו"[יא] (היסוד של ספר התניא, כמו שמציין אדמו"ר הזקן בשער הספר), גם שם מתחיל מדבור, "בפיך", אבל אחר כך הסדר הפוך, מהפה מגיע ללב-מחשבה, "ובלבבך", ומהלב למעשה, "לעשתו".]

חלחול הספק לשלשת לבושי הנפש

להבנת הדברים ביתר עומק, נתבונן ברמז המפורסם בשם הבעל שם טוב[יב]: עמלק בגימטריא ספק. עיקר קליפת עמלק שהוא מטיל ספקות באמונה, רחמנא ליצלן (ובכך מחליש את הבטחון בנפש, בפרט את הבטחון הפעיל שמצד הנצח, הנובע מהזכירה ש"הוא הנתן לך כח לעשות חיל"[יג]).

לכאורה, בפשטות, הספק הוא במחשבה דוקא, מחלחל בתוך-תוכו של האדם, בלבו ומחשבתו. אדרבה, בדרך כלל בחיצוניות האדם מתבייש לומר ולגלות את הספקות (במיוחד אדם השומר תורה ומצוות בחיצוניות), ואף מנסה להדחיק אותם – וטוב שיעשה כך! ובכל זאת, האמת היא שהספק מחלחל בכל לבושי הנפש. הבעל שם טוב מתכוון שקודם כל צריך לזהות את הספק בלבוש המחשבה, "לא תשכח בלב" (עולם הבריאה) – ומהמחשבה יורדים לפי הסדר לדבור ולמעשה.

כאשר הספק יורד ומגיע ללבוש הדבור (עולם היצירה) הוא מתבטא בגמגום. "האמנתי כי אדבר"[יד], האדם צריך לדבר ולבטא את האמונה בשפה ברורה. אם האמונה ברורה בתוכי פנימה, במחשבה, אזי גם הדבור ברור, בלי שום גמגום. אבל ברגע שיש ספק במחשבה אזי כשבאים לבטא את המחשבה נוצר גמגום (באופן אוטומאטי), הדבור לא יוצא חלק וברור (בגסות או בדקות). כנגד זה באה המצוה "זכור, בפה".

כאשר הספק יורד עוד יותר ומגיע עד לעולם העשיה הוא מתבטא ברפיון ידים, ספק אם אני מסוגל בכלל לעשות משהו בעולם הזה! תחושה שהידים שלי כבולות והרגלים כושלות (על דרך "כל הנחשלים אחריך"), אינני מרגיש עצמי חפשי לפעול אלא כולי מוגבל, אין סיפק בידי לעשות דברים בקדושה – זהו הספֵק בעולם העשיה, אין סיפק.

אכן, אם אדם 'מכור' לגמרי לסטרא אחרא, עמלק ממש, רחמנא ליצלן, הוא יכול לפעול דברים עם הרבה יוזמה ובטחון עצמי מהסטרא אחרא. כאן אנו מדברים על מי שמזוהה ורוצה להשתייך לקדושה, אלא שעמלק מטיל בו ספק. הספק מתחיל מהמחשבה, 'תולעת' מכרסמת במחשבה בלשון החסידות[טו]. אחר כך הספק יורד לגמגום בדבור. לדבר היינו להיות משפיע, שליח של הרבי, לצאת לעולם ולהפיץ את מעינות החסידות חוצה. עיקר כח השליח הוא בדבור, ואם הוא לא יכול לדבר ברור וטוב, עם אהבה ואור גדול, "פתח פיך ויאירו דבריך"[טז], סימן שעמלק חלחל ללבוש הדבור שלו. אם הוא מגיע למצב שלא יכול לפעול בקדושה, שהוא מוגבל, הידים כבולות, זהו עמלק בלבוש המעשה.

כעת נחזור להבין את סדר המצוות בפסוקים: קודם "זכור" בדבור, אחר כך "תמחה" במעשה, ולבסוף "לא תשכח" במחשבה. המחשבה יכולה להיות בלא-מודע! 'היהודי הדתי' מדחיק את הספקות שלו, ופעמים רבות איננו יודע שיש לו ספק-עמלק בלב! איך הפקח יודע ומזהה שיש עמלק בקרבו? בגמגום שבדבור, שם הוא מבחין שכנראה יש בו איזה עמלק. אחר כך הוא מרגיש שזה יורד למעשה, ובזה צריך לטפל, ברבדים הגלויים של הנפש. ולבסוף הוא יכול לשרש גם אחרי העמלק הנסתר ביותר שבקרבו, בלבוש המחשבה הפנימי. זהו הסדר שלמדנו בפרשת ראה על ביעור עבודה זרה: קודם צריך לגדע ולעקור את הרע הגלוי, ורק לאחר הכיבוש של ארץ ישראל בפועל אפשר לשרש אחרי הרע הנסתר, שלא ישאר מעמלק כל זכר, גם במחשבה הפנימית ביותר[יז].



ערוך מהקלטת שידור י"ז מנחם אב תשע"א.

[א] דברים כה, יז-יט.

[ב] ספר החינוך מצוה תרג, עיי"ש. תוספות ברכות יג, א ד"ה בלשון. שו"ע או"ח תרפה, ז.

[ג] לדעת החינוך כל המצוות הקשורות לעמלק אינן נוהגות בנשים כיון שאינן בנות מלחמה. ובמנחת חינוך תמה עליו, שהרי למלחמת מצוה יוצאת גם כלה מחופתה. וכן דעת כמה פוסקים שאף נשים חייבות במצות "זכור", כדעת רבי נתן אדלר שהובאה בשו"ת בנין ציון החדשות סי' ח. וראה מה שנסמן בפסקי תשובות סי' תרפ"ה.

והנה בבית יוסף או"ח תרצ הביא מהאורחות חיים מקור להכאה על עצים ואבנים שכתוב בהם שם 'המן' מהמדרש "תמחה אפילו מן העצים ואבנים", והעיר בתורה תמימה (כאן אות רו) שמזה ראיה לחייב נשים במחיית עמלק, שהרי אינה דוקא בדרך מלחמה, עיי"ש. וברמז בלשון המדרש הנ"ל: העצים ואבנים = חי בריבוע; מן העצים ואבנים = אור אור = אור אין סוף וכו'; אפילו מן העצים ואבנים = ישראל, הלעומת זה של עמלק = ספק אין ספק (ראה לקמן).

[ד] וראה מגן אברהם ס סק"ב, ושו"ע אדה"ז שם סעיף ד, שיש לכוון זאת ב"לשמך הגדול" בברכת אהבת עולם.

[ה] ראה בציונים והערות לסדור אדה"ז במהדורה החדשה (תשס"ד) עמ' קצו.

[ו] כמו הסמ"ג והחינוך. וראה ר"י פערלא עשה נט-ס.

[ז] הלכות מלכים פ"ה ה"ה.

[ח] מגילה יח, א.

[ט] שבת פח, א.

[י] "זכור את אשר עשה לך עמלק" "תמחה את זכר עמלק" "לא תשכח" – סדרה של 2-4-6 תבות ו-6-13-18 אותיות (6 האותיות של "לא תשכח" כנגד 6 התבות של "זכור את אשר עשה לך עמלק"). 6-13-18 (סך הכל 37, הבל-יחידה, המספר הראשוני ה-13) כל מספר בריבוע = 529 = 23 בריבוע = תענוג (קשר חשוב בין 37, יחידה, ל-23, חיה, כנודע; מלחמת עמלק היא מלחמת החיה-יחידה בנפש, שני המקיפים, הקרוב והרחוק, וד"ל), ודוק.

3 התבות הפותחות את 3 המצות זכור תמחה לא = 717 = 3 פעמים 239 (עם הכולל = עמלק) = "כי יד על כס יה [מלחמה להוי' בעמלק מדר דר]". זכור תמחה לא תשכח = "הוי' צבאות עמנו משגב לנו אלהי יעקב סלה", וד"ל.

[יא] דברים ל, יד.

[יב] הוספות לכתר שם טוב (הוצאת קה"ת, הוצאה שלישית) אות קיח.

[יג] דברים ח, יח.

[יד] תהלים קטז, י.

[טו] ראה בית רבי פכ"ה בענין 'הוואלפער'.

[טז] ברכות כב, א.

[יז] לבסוף נותרת השאלה איך נקיים את מצות זכירת ומחיית עמלק לעתיד לבוא, לאחר שימחה שמו מן העולם (ראה מנ"ח תרג). ובפנימיות יש לומר: הספק הטמא באמונה מתחיל מהתחושה של "עולמות בפשיטות ואלוקות בהתחדשות" – אין ספק במציאות העולם (ואני בעיקר) ויש ספק באלוקות ר"ל. אך לבסוף המבט מתהפך: "אלוקות בפשיטות ועולמות בהתחדשות" – באלוקות אין ספק ובמציאות העולם יש ספק. והרמז: ספק אין ספק = ישראל = עמלק אין עמלק (לעשות מתחושת הישות של עמלק – אין עמלק), וד"ל.

 
  • הדפסה